האמת, לא מדובר בנו אלא באמריקנים. ובכל מדינה בה התפתח תרבות הפקידות הקבועה של השלטון. אבל אני סמוך ובטוח שמה שנכון בוושינגטון לונדון ופריז נכון גם במסדרונות השלטון שלנו.
מקובל שהשלטון בודק מה העם חושב. בפעם הזה יצא העם לבדוק מה השלטון חושב עליו. מתברר שהשלטון חושב שהעם ממש אבל ממש טיפש.
שני אקדמאים מאוניברסיטה נחשבת בארצות-הברית פנו אל הפקידות הקבועה, מצוות הבית הלבן והקונגרס, ועד לשתדלנים וכל מי שמקורב לשלטון, ולא משנה אם השלטון דמוקרטי או רפובליקני, ושאלו אותם לדעתם על-אודות העם אותו הם משרתים. התשובות שקיבלו לא הותירו ספק. אלו המצויים במעגלים הקרובים לשלטון חושבים שהבוחרים הם ממש ממש טיפשים. הבוחרים לא יודעים מה טוב בשבילם בעוד השלטון יודע גם יודע מה טוב בשביל הבוחרים. החוקרים, שני יהודים כמובן, כתבו ספר שכותרו: "
מה שוושינגטון תופסת: הפקידות הבלתי נבחרת המנהלת את הממשל ותובנותיה השגויות על האמריקנים".
מתברר כי המעמד הפקידותי המקורב לשלטון דומה להפליא למגזר התקשורתי. שניהם אינם מבינים מיהם הבוחרים ומה הם באמת רוצים. אך יש פוליטיקאים שדווקא כן מבינים והם נכנסים היטב אל תוך הבקע שבין התובנות של המעמד השליט לבין המציאות.
הרוב הגדול של הפקידים הודיעו כי הם יודעים טוב יותר מן הציבור מה טוב בשבילו ומה הציבור באמת רוצה. בכל נושא - חברתי, ביטחון אישי, ובמיוחד בנושאי איכות הסביבה. הם קוראים לעצמם "משרתי הציבור", אך הם רואים בציבור סל של מטומטמים. ובמילותיה האלמותיות של נציגת השלטון
הילרי קלינטון, סל של מגונים.
המקצוענות חשובה. אחד מן הסמנים הטובים ביותר של מקצוענות הוא כבוד ללקוח, למקבל השירות. לפחות רוב הזמן רופאים ופרקליטים אכן יודעים יותר טוב מלקוחותיהם מה ניתן וצריך לעשות. אבל הם לא מזלזלים בהם. הסיבה פשוטה. הציבור יכול ללכת לרופא אחר ולפרקליט אחר אם התשובות שהוא מקבל אינן מספקות אותו. אבל הממסד של השירות הציבורי מזלזל בציבור כיוון שהציבור שבוי בידו. אין ממשל אחר שאליו הוא יכול לפנות, ואין הוא יכול להסיר את הממסד הזה בבחירות, כי הרי פקידי השירות הציבורי קבועים ולעתים קרובות אף ממנים זה את זה. עוצמתם הולכת וגוברת עם הזמן, ולכן אין הם מתייחסים כלל אל הנבחרים, או לבוחרים, וממשיכים לעשות כטוב בעיניהם, על-פי המסורת של כל משרד וממשל.
למרות שהם לכאורה עילית יודעת כל, מתברר שבורותם בענייני ציבור גדולה. במשאל התברר כי מרביתם לא ידעו מהי ההכנסה ממוצעת לנפש, מה ההרכב העדתי של האוכלוסייה שאותה הם "משרתים", השכלתה, או שיעורם של בעלי דירות או בתים . וכיוון שאין הם יודעים, הם תמיד דוחפים לשינויים ותיקונים שיתאמו להשקפת עולמם, כמו למשל הקלה בתנאים הדרושים להשגת משכנתה בגיבוי ממשלתי. הם משוכנעים שמרבית הציבור מעוניין בהגדלת הוצאות-הממשלה, ללא כל ראייה לכך. וכמובן הדבר משרת אותם, שהרי ככל שיותר כסף יופנה למגזר הציבורי, כך המגזר הזה, שהם עצמו ובשרו, ילך ויתפח.
לעתים רחוקות השחץ עולה לממסד לראש, ואז הם מספרים לציבור מה הם חושבים עליו. ב-2014 סיפר פרופ' יונתן גרובר, האיש שהגה את תוכנית הבריאות של אובמה (שמתבררת בימים אלה ככישלון חרוץ), שהתוכנית נידונה מראש לכישלון, וכדי להעביר אותה, נאלץ להציג אותה באופן שקרי, וכך לשטות בכלבי השמירה של הדמוקרטיה, ובמיוחד במשרד התקציב של הקונגרס. "העדר שקיפות היא יתרון עצום" התרברב הפרופסור, "הטפשות של הבוחר האמריקני, או הציבור, הייתה גורם מכריע בהעברת המהלך הזה".
למעמד הפקידות דרוש חשבון נפש דחוף
כאשר נשאלים פקידי הציבור על יכולת ההבנה של הציבור, תשובותיהם מזלזלות ביותר. מרבית האמריקנים אינם יודעים דבר אודות הסיוע לעניים, חושבים הפקידים. מרבית הציבור אינו מבין דבר במדיניות, מדע וטכנולוגיה, פוסקים הפקידים. אולי 6 אחוז מן הציבור מתמצא בנושאים שהוצגו לפקידים, כך משוכנעים הפקידים.
כאשר יש פער כה גדול בין השליט לנשלט, אל פער זה נכנס הפוליטיקאי שיש לו יותר אמון בציבור, וקונה בכך את אמונו. מי שמסביר לציבור שהעילית מזלזלת בו ובזה לו, מצליח לבנות לעצמו עוצמה פוליטית. ואין מדובר רק בטראמפ או באמריקה. אל הפער הזה נכנס גם נייג'ל פאראג' בבריטניה והצליח לחלץ את בריטניה מן
האיחוד האירופי, וגם
מירי רגב בישראל הקוראת תיגר על מקורבי תרבות העילית (זוכרים את
עודד קוטלר המכנה את חסידיה של שרת התרבות "בהמות"?). אלה מכונים בבוז פופוליסטים, מפרקי החומות שהעילית בונה לעצמה מתוך בורות ותוך שימוש פסול בכלים של הדמוקרטיה.
אל הזלזול בציבור מצטרפת אנינות הטעם של אלה שבנו לעצמם חומות סביב רווחתם הם, אך אינם רואים בעין יפה שהעם ידרוש לעצמו חומות כאלו. לכל עובדי הממשל הפדרלי האמריקני יש תוכנית בריאות הממומנת על-ידי המעסיק, דהיינו הממשל בעצמו, דהיינו הקופה הציבורית. איש מהם לא הצטרף לביטוחים הפרטיים (שהפרמיות שלהם זינקו באלפי דולרים, והשתתפות עצמית - לעוד אלפי דולרים) או לתחליפים של תוכנית הבריאות של אובמה, שיוצרים תורים ארוכים מנשוא. הם כולם התבצרו בתוכנית הבריאות הנשענת על היכולת לגבות מיסים מכלל האזרחים. הם תומכים, רובם ככולם, בגבולות פתוחים, ומכנים את המתנגדים לכך גזענים, אך אינם תומכים בצירוף המהגרים לתוכנית הבריאות שלהם או לשכונות המגודרות והשמורות היטב שייעדו לעצמם.
שיא הזחיחות מגיע כשמדובר בביטחון אישי. מרבית הציבור האמריקני חושב שיש קשר בין הגירה בלתי חוקית וג'יהאד. הפקידות חושבת שהציבור אינו מבין דבר בנושאי ביטחון. לכן כשמגיע חוצן כלשהו ואומר לציבור שהוא מודאג מאוד, כמו מרבית האמריקנים, הישראלים, הבריטים והצרפתים, מהגירה של ג'יהאדיסטים בכוח, הפקידות אינה מבינה כיצד הוא מצליח להיות כה פופולרי ולאיים על שלטונם. מרבית הפקידות המקצועית משוכנעת שאיום הג'יהאד נמצא תחת בקרה. מרבית הציבור חושב שהג'יהאד מאיים עליו אישית. זה פער המזמין את הפופוליסט.
עוד דוגמה לזחיחות היא השימוש בכספי ציבור. כאשר נשאל ראש רשות חדשה שהוקמה במצוות
ברק אובמה - הרשות להגנת הצרכן, למרבה האירוניה - מדוע עלות הבניין היא 125 מיליון דולר, ענה לו הפקיד "למה זה מעניין אותך בשלב זה?" התשובה דומה מאוד לזו של הילרי קלינטון אודות הרוגי בנגזי, "בשלב זה, מה זה משנה מי הרג אותם?" תוך חמש שנים נוצרו 300 אלף הוראות אסדרה שקנס בצידן, כאלו שרק מומחים ומקורבים (מה שקרוי אצלנו
מאכערים) יודעים כיצד לסדר או למתן. הסכמתו של הציבור לא רק שאינה נדרשת, אלא נדחית בבוז. כך למשל, תושביה של עיר קטנה לא יכלו לפנות עץ גדול שנפל לתוך נחל וגרם להצפות, כיוון שאסדרה פדרלית חדשה קבעה כי העץ הוא טבעי, ולכן אסור להזיזו. עשרות בתים הוצפו עד שהושג האישור מן הפקיד המתאים להזזת העץ. ילדה שהצילה ציפור פצועה הואשמה בהנעה בלתי חוקית של בעלי חיים, והוטל עליה קנס של 500 דולר, וכך הלאה.
משהבינו האזרחים שהשלטון, לא זה שהם בחרו, אלא זה שלא בחרו בו, בז להם ומזלזל בהם, לוקח את כספם ומבזבז אותו כרצונו, איבד השלטון את אמונם. אחד הסמנים לאבדן האמון הוא אי-אמירת אמת לסוקרים למיניהם. פעם אחר פעם ניכר פער בין תוצאות הסקרים לתוצאות האמת. כך היה במשאל הברקסיט (יציאת בריטניה מן האיחוד האירופי) שבו תוצאות האמת (כן ליציאה) עמדו בסתירה בולטת לסקרים שקדמו לו ואפילו לסקרי היציאה מן הקלפיות. כך בסקרים לקראת הבחירות בישראל שבהם השקיע הממשל האמריקני מאות אלפים ואולי מיליונים של דולרים כדי להטותן, שיקרו הבוחרים לסוקרים, ונבחר דווקא האיש הלא רצוי לממסד האמריקני.
כיוון שלא ניתן עוד לסמוך על סקרים, החלו נציגי הממסד להביע אי-נוחות ממשאלי עם, כמו זה של הברקסיט, או הסכם השלום בקולומביה, או משאל העם בנושא מסירת חבלי-ארץ לג'יהאד בישראל. משאלי עם אינם הדרך הנכונה לשאול את העם, כיוון שתשובות של כן או לא אינן מורכבות דיין במצבים מורכבים. את המצבים המורכבים יכולה להבין רק העילית, זו
שמרכיבה את הממסד, הפקידות, התקשורת, המשפט, האקדמיה, כי החלטות חשובות הן מעבר ליכולתו של העם הנבער מדעת. יתר על כן, לא כדאי לסמוך על בחירות, וכדאי לעשות מה שצריך כדי להטות אותן מראש, כמו למנוע זיהוי בוחרים כאזרחים בעלי זכות בחירה, או להגדיר כל ניסיון זיהוי כזה כגזענות, ועוד.
הבחירות הנוכחיות בארה"ב אינן עוד על אופי השלטון, האם רפובליקני או דמוקרטי, אלא אודות הלגיטימיות של השלטון בכללותו. אוהדי טראמפ הקרויים בבוז "זכרים לבנים זועמים", הם אלה שמטילים ספק בלגיטימיות של כלל השלטון הנוכחי. והיה אם ייבחר, ייתכן שבוחריו ידרשו ממנו ניקוי אורוות בסגנון הרקולס. הוא כבר אמר שידרוש תובע מיוחד לחקור את פשעיהן וחריגותיהן של קלינטון ושל סוכנות החקירות הפדרלית שמגינה עליה ועל המעטפת שלה. ואם לא ייבחר, ייתכן שלפנינו חזון-בלהות של מרד אזרחי נגד השלטון באשר הוא.
נכון, גם אצלנו התופעה קיימת, כמו מבול האסדרות המאריך כל מיזם בנייה לשנים רבות; כמו מניעת היתר-בנייה באמצעים פקידותיים גם לאחר שמולאו כל התנאים, כשוט המשקף את דעתה של הפקידות; כמו יישוב מהגרים בלתי חוקיים בתוך האוכלוסייה החלשה ביותר. כמו מקורבים המנתבים את מימון התרבות למגזר החושבים נכונה, תוך הדרה של מרבית האזרחים. אבל עדיין זה בקטנה.
על הפקידות המושלת בנו להתבונן טוב טוב בעצמה ולשאול אם היא מושלת בהסכמת האזרח, או על אפו ועל חמתו. הבחירה המודעת באפשרות השנייה תמיד אינה מסתיימת טוב.
