עמונה היא ישוב בשומרון שבג"ץ קבע, בפסק דין "סופי", כי יש להרוס אותו עד היסוד עד סוף שנת 2016 מאחר שנבנה על "קרקע פרטית השייכת לפלשתינים". משמעות פסק דין זה היא הרס בתיהם ופרנסתם של כ-300 יהודים אזרחי ישראל. כדי לבטל את תוקפו של פסק דין אכזרי זה הציעה הממשלה לחוקק חוק אשר יקבע כי בתי הישוב עמונה נבנו כחוק ובעלי האדמות, אם ישנם כאלו, יקבלו פיצוי כספי.
בשלב זה התערב היועץ המשפטי לממשלה וקבע בהחלטה פוליטית, בלתי מקצועית וחסרת בסיס משפטי, כי החוק המוצע "לא יעמוד במבחן בג"ץ".
מהו "מבחן בג"ץ" ומי המציא אותו?
על-פי ספר החוקים של מדינת ישראל, כל בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, כפופים לחוק ואינם רשאים לבטל חוק כלשהו מחוקי הכנסת. גם אם לדעת בית המשפט החוק אינו נראה "חוקי" או "מוסרי", עליו לפסוק לפי אותו חוק שאינו מקובל עליו. אין שום חוק בספר החוקים של מדינת ישראל שמסמיך כל בית משפט שהוא לבטל או לשנות חוק של הכנסת. לפני מספר שנים, לאחר חקיקת חוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו, החליט בית המשפט העליון, על סמך פרשנות מעוותת והתפלפלות משפטית שרירותית, כי הוא רשאי לקבוע, לפי שיקול דעתו, אם חוק מחוקי הכנסת הוא מוסרי, "מידתי" (מה זה?), ואם החוק מתאים ל"ערכיה" של מדינת ישראל. בצורה ברורה הודיעו שופטי בית המשפט העליון לכנסת, לממשלה ולאזרחי מדינת ישראל, כי הם יחליטו מה צריך להיות כתוב בחוקי הכנסת. מסיבות פוליטיות ורפיסות ערכית, הכנסת לא התנגדה לביזוי מעמדה החוקי ושתקה. ממשלות ישראל לדורותיהן, המורכבות בחלקן מאישים שקופות של שרצים תלויות מאחוריהם, חששו להודיע לבג"ץ כי החלטה המבטלת חוק היא בלתי חוקית ולא תכובד. כתוצאה משתיקת המחוקק והממשלה, המשיך בג"ץ במסע הנצחון שלו, וביטל עד היום 12 חוקים של הכנסת. חלק מהחלטות בג"ץ היו חצופות ומרושעות. בית המשפט העליון לא היסס לאותת לכנסת כי על המחוקק להתחשב בדעתו של בית המשפט לפני חקיקת חוקים וכי בית המשפט יקבע מה מותר לכנסת לחוקק ומה אסור לה. נוצר מצב בלתי נסבל בו הגולם, בית המשפט העליון, שהוקם ופועל על-פי חוקי הכנסת, מנסה לכפות על הכנסת את דעתו בכל הנוגע למוסר, טובת הפרט, סדרי שלטון ומשפט ותחומים רבים אחרים.
בית המשפט העליון פועל כגוף פוליטי מובהק בעניינים הקשורים להתיישבות ביהודה ושומרון, ובנושאים חברתיים אחרים. במקרים מסוימים מהוות ההחלטות הפרות חוק ברורות ובוטות. כך במקרה של הישוב עמונה, בעוד תושבי עמונה טוענים בתוקף כי הבעלות באדמות שנויה במחלוקת, קבע בג"ץ כי "אין חולק על כך" כי האדמות הינן רכוש פלשתיני פרטי. החלטה זו מהווה הפרה גסה של זכויות תושבי עמונה למשפט הוגן שיקבע מי הבעלים האמיתי של אדמות הישוב. חוק בתי המשפט קובע כי הסמכות לדון ולהחליט בסכסוך בדבר חזקה ובעלות במקרקעין נתונה לבית המשפט השלום או המחוזי. בג"ץ אינו מוסמך ואינו ערוך להחליט בנושא זה. בג"ץ כלל לא ניסה לדון בשאלת הבעלות, והסתמך על הודעת נציג הממשל האזרחי ביו"ש. הממשל האזרחי ביו"ש אינו הגוף המוסמך לקבוע למי שייכת הבעלות או החזקה במקרקעין, אך פרט קטן זה לא הטריד את שופטי בג"ץ.
שופטי בית המשפט העליון מתעלמים מהרקע ההיסטורי של רכישת אדמות בארץ ישראל ב–80 השנים שקדמו להקמת מדינת ישראל. הכפרים הערביים שהיו בארץ ישראל בתקופת הכיבוש העותומני, רכשו אדמות בתמורה לשוחד ששולם למושלי המחוז העותומנים, או ללא תמורה ממשית בכלל. המושלים העותומנים מכרו חלקים נרחבים מאדמות ארץ ישראל, או חילקו אותן לגנרלים ולפקידים בכירים כתוספת למשכורת או מסיבה אחרת. כמו-כן חילקו, ו/או מכרו אדמות, כמעט בחינם לפלחים כדי שיוכלו להטיל מסי קרקע. מכירה וחלוקה של אדמות הארץ ע"י העותומנים הייתה בלתי חוקית וחסרת תוקף לחלוטין. המושלים העותומנים מכרו וחלקו אדמות שהיו שייכות לעם היהודי. ליהודים, לעומת זאת, היה בדרך כלל אסור לרכוש אדמות בארץ ישראל. הרכישות שכן נעשו על-ידי יהודים ומוסדות שונים נעשו בערמה כדי לעקוף את החוק העותומני. בתקופת הכיבוש של המנדט הבריטי נמשכה הדרת היהודים מרכישת קרקעות באדיקות לא פחותה. בתקופת הכיבוש הירדני ביהודה ושומרון חילק חוסיין למקורביו חלקים שונים משטחי יו"ש ומכר חלקים אחרים. אין חולק על כך שלמלך הירדני לא הייתה כל זכות חוקית או אחרת לבצע רישומי בעלות בשטחי יהודה ושומרון.
אלו מבעליהם החוקיים. בהחלטות פוליטיות מסוג זה בית המשפט העליון פוגע בערכיה של מדינת ישראל ובזכויותיו הבסיסיות של העם היהודי בארץ ישראל.
לא ברור מה מניע את שופטי בג"ץ להרוס ישוב שלם שנבנה על אדמת טרשים, בשם "זכות הקנין" השקרית של ערבים שמעולם לא קנו ולא שילמו עבור אדמות אלו. אם "זכות הקנין" של ערבים אלו היא כה קדושה בעיני בג"ץ, האם כבוד האדם היהודי וחירותו וכבוד העם היהודי השב לארצו אינם מספיק חשובים בעיניו כדי להכריע את הכף נגד "זכות הקנין" הערטילאית והשקרית של הערבים? מה עוד שאילו הייתה לערבים זכות קנין כלשהי אפשר לפתור נושא זה בפיצוי כספי.
בתי המשפט חיים ונושמים מכח חוקי הכנסת. בית המשפט העליון הוקם כדי לשרת את צרכיה, מטרותיה וערכיה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי כפי שהדבר קבוע בחוקי הכנסת. טענות השוללות זכות העם היהודי לבעלות וחזקה באדמות ארץ ישראל המועלות על-ידי המתנגדים לשיבת העם היהודי לציון, מנוגדות לערכיה של המדינה ולאמת ההיסטורית והמשפטית. פסקי הדין של בית המשפט העליון חייבים להתאים לערכי העם היהודי. איננו צריכים בית משפט שישקף בפסקיו את מדיניות האו"ם או את עמדות המימשל האמריקני.
"מבחן בג"ץ" שהיועץ המשפטי חרד מפניו, עד כדי כך שאינו מוכן להסתכן בחקיקת חוק מתאים להסדרת הישוב עמונה, אינו חוקי וחסר בסיס משפטי, הגיוני או מוסרי. שופטים שמינוים נעשה על-ידי ועדה פוליטית אינם מוסמכים, אינם רשאים ואינם ראויים להכתיב לנבחרי העם מה מוסרי ומה ראוי לחוקק. הכנסת צריכה להחזיר לעצמה את סמכויותיה ואת כבודה כמחוקק. הממשלה צריכה להחזיר לעצמה את מעמדה ואת סמכויותיה כרשות מבצעת המופקדת על התיישבות העם היהודי בארץ ישראל.
על הכנסת לקבוע "מבחן בג"ץ" אחר המתאים למדינה יהודית ודמוקרטית. היא זו שצריכה לבחון אם החלטות בג"ץ תואמות את חוקי הכנסת בעניינים מדיניים, פוליטיים וחברתיים. במקרים רבים מדי נוכחנו לראות את חוסר שיקול הדעת של כמה מהחלטות בית המשפט העליון. כאשר החוק מעניק שיקול דעת לממשלה, בית המשפט אינו רשאי ליטול לעצמו את הסמכות להפעיל שיקול דעת חילופי. ישנם פסקי דין המנוגדים לחלוטין להוראות החוק ולערכי המוסר המקובלים על רוב הציבור היהודי בישראל. זוהי סמכותה של הכנסת, ולא סמכותו של בית המשפט, לקבוע מה חוקי, מה מוסרי ומה "מידתי" במדינת ישראל.
