אדוניס
המשורר והפילוסוף הסורי עלי אחמד סעיד אסבר, הידוע בכינויו אדוניס על שם האל הפינקי סמל ההתחדשות, עלאווי ממחוז לטקיה, נולד ב-1930 וגלה לצרפת לפני כמה עשורים, מבטא בכתיבתו מחאה על המתרחש בארצו ובעולם הערבי. הוא מפרסם את דבריו במדורו "מדאראת" (היקפים) בעיתון "אל-חיאת" הלונדוני.
להלן קטעים מהרהורי אדוניס על מצבו העגום של העולם הערבי בעקבות "האביב הערבי" שגרם "לערבי להרוג ערבי". הדברים התפרסמו ב-28 באפריל 2016:
המוזמנים באו, איש אינו מכיר את רעהו.
כולם מספרים בספר הזמן,
היכן השולחן, אם כן?
החיים יושבים על כיסא עתיק,
בבית רחב מידות הנשמר על-ידי המוות.
כאשר המוות יושב על כיסא מודרני,
בבית צר מידות שאינו מאפשר לחיים לצעוד בו צעד אחד.
היכן הבעיה, אם כן?
לא קל לאדם לעבור את שלב הילדות,
ייתכן שהוא יזדקן אך יישאר תינוק.
הרוצה להגיע לשלב הגבריות,
עליו לחיות, לחשוב ולפעול,
תוך מיזוג דבר בדבר ללא אפליה:
ימין הופך לשמאל, אור לחושך, אחור לפנים או ההפך.
האדם מעוניין בחירות לעצמו,
לא כדי שחירותו תגדל, אלא כדי להעצים את יכולתו לשעבד.
הסוסים המשחקים שש-בש דהרו במגרש המרוצים עם מזלם.
אך עדיין לא שבו. איש אינו יודע לאן התעופפו.
היונים אמרו לגרונותיהם:
אל תתעקשו.
החלטנו להפסיק לשיר.
ההצגה הארוכה המוצגת היום על האדמה הערבית,
אינה עוסקת בגילוי אור חדש,
כי אם ההפך:
כיצד נכבה את כל האורות.
אל תכתוב אודות השמש:
היא נוספה לרשימת האסורים.
האם התפתחות האירועים די בה לומר,
כי בזכות "האביב הערבי",
לא נותר לאדם על האדמה הערבית,
מוצא לתקווה?
אם המלחמה אינה מלחמתך,
למה, אם כן, אתה בוער לפני בית הולדתך,
וברחבת העיר שאתה קורא לה עירך?
ההיסטוריה אמרה, בקול דמוי ערבי:
מַתִּי היום, ומחר אשלח בגוף אחר דמוי ערבי,
שבטים ועדות נקרעים ואוכלים זה את זה.
לא למדתי פרט למיומנות ההרג ואומנותיו.
