הפרכה
מתום הפיגוע בטיילת ארמון הנציב עובדים בצבאנו שעכות נוספות, ומייצרים עדויות, שיפריכו את מה שברור לציבור - היה מחדל, והוא נורא כיוון שהמדובר בצוערים.
מעניין מה יעשו בצבא עם עדות מדריך הסיור, שפתח באש, והרג את המחבל?!
הסרטים מהאירוע מפריכים בינתיים את גרסת הצבא, שנתמכת בעדויות של מפקדים בבה"ד 1. הסרטים הללו לא יוצרו על-ידי בצלם; ולכן, אין צבאנו מקבלם.
מסורת
ובאותו העניין - פעם הייתה בצבאנו מסורת, שצוער/חניך, שלא דיווח אמת - הודח. האם זה יחול גם על מפקדים בקורס הקצינים, ששיקרו בתחקיר הפיגוע?!
ועוד עניין של מסורת - חתירה למגע. בקול ישראל הסבירה מפקדת (צוות?) בקורס הקצינים, שהורתה לחניכיה לנצור אש, ולתפוס מחסה. אכן, דוגמה אישית ראויה.
מביש
השיחה בין צ'ארלי - אבא של אלאור - אזריה לבין אל"ם גיא חזות, מח"ט כפיר, כפי שאמרו הסנגורים של אלאור, הנה "חציית כל גבול" בדרמה של החייל, שהמערכת הצבאית צמאה לדמו.
איני משפטן, ואיני סבור, שהבעיה של
אלאור אזריה היא משפטית. בעייתו - בעייתנו - היא קריסת כל מערכת הפיקוד באירוע; וממנה נובע הצורך הדחוף והחיוני של צבאנו המופלא לכסת"ח את המחדל. כנאמר בפתגם צפון קוריאני עתיק, שהמצאתי לפני כמה עשרות שנים, תדע כל אם עברייה, כי הפקירה את חיי יקיריה בידי מפקדים בלתי-ראויים בעליל.
הקלטת השיחה, שפורסמה בחדשות ערוץ 2, מלמדת על התנהלות מבישה של צבאנו המוסרי ביותר בעולם, עאלק. יתר על כן, היא מדגישה את מופרכות הכרעת הדין בעניינו. קשה לי להאמין, שאל"ם חזות פעל בעצמו. לעניות דעתי, הוא נשלח על-ידי גורם בכיר בצבאנו, כדי לנסות ליישר את ההדורים, ולמנוע את חשיפת הביזיון, שגרם לכל הפרשה.
שחיתות
שנים קשות עוברות על התקשורת הישראלית, וטרם הגענו לשיא. לאט נחשפים החלקים הנסתרים בקרחון, ונגלית לפנינו דמות מכוערת מאוד של התקשורת הישראלית.
קשה להתרשם מרמתה של התקשורת הישראלית. היא מוטית מאוד, ודיווחיה שקריים - לפחות, מאז מהפך 1977. אבוי למי שסמך על דיווחיה. השיא היה, כמובן, בחירות 2015, שבהן היה ברור את מי מריצה התקשורת הישראלית לראשות הממשלה. וכדי להרבות ביזיון וקצף - קיבלנו מיד את הדובדבן שבעוגה: סיקור מוטה של הבחירות לנשיאות ארצות-הברית, שלא היה צריך להפתיע איש.
הבעיה של התקשורת הישראלית אינה
ישראל היום, אלא היא עצמה, והשחיתות שפשתה בה. כל התקשורת האלקטרונית חינמית, ולא רק העיתון של אדלסון (וגם חלק מהעיתונים, המוענקים חינם לצרכנים שונים). השחיתות הנה בדיווח מוטה ובפרשנות הזויה, שמניעיה פוליטיים. בעבר הרחוק, כשרוב עיתוני המדינה היו עיתונים מפלגתיים, ידע הקורא לזהות מי כותב מה ולמה, ולקרוא בין השיטין. כעת, כשאין עיתונים מפלגתיים (פרט לעיתונות החרדית), מתיימרת התקשורת הישראלית להיות מדווחת ופרשנית אוביקטיבית, ולחלוטין אינה כזו. פתחו רדיו/טלוויזיה/עיתון, ותישפך עליכם גבבה פוליטית, שאין לה שום קשר למציאות, אלא למאוויי-הנפש של העיתונאי/עורך. - גם ברדיו הממלכתי לכאורה, שאמור לספק לנו שידור ציבורי.
בדמוקרטיה התקשורת הנה כלב השמירה, והיא צריכה להצדיק את מעמדה. התקשורת הישראלית הצליחה לקעקע את מעמדה, ואין פלא שהאמון הציבורי בה מהנמוכים במדינות המערב. בלי אמינות לא יהיה אמון בתקשורת, ולמעשה היא חדלה מלמלא את תפקידה. מכירת עיתוני רפש אינה ייעוד התקשורת; ואין תימה שקריאת העיתונים בארץ קט̤נה. הציבור מבין היטב איזו תוצרת גרועה מספקת לו התקשורת הישראלית.
