מרדכי גילת,
עוזי דיין ומיכל שבת הגדירו ב
ישראל היום (07.04.17)
חירות עיתונאית מהי, וכך קבעו: "במדינה דמוקרטית משמעותה בין היתר לחשוף מעשי עוולה ושחיתות, להציף החלטות תמוהות, להצביע על שודדי הקופה הציבורית ולהגן על זכויות האזרח". מלים כדורבנות. האם התקשורת הישראלית עונה על הגדרה זו? האם יש בה חרות, או שיש בה משמעת של עדר ההולך כעיוור אחרי המשכוכית?
החלטות תמוהות (1)
ההחלטה התמוהה ביותר בתולדות ישראל בעשורים האחרונים הייתה גם ההחלטה הגורלית וההרפתקנית ביותר, שהתקבלה במחשכים, ללא הערכת סיכונים וללא הצגת משמעויותיה לציבור ואפילו לא לראש הממשלה - ההחלטה ללכת בנתיב אוסלו ומסכת השקרים שליוותה את "תהליך השלום", זה שהוביל באופן צפוי מראש ל
מלחמת אוסלו.
האם היה אי-פעם דיון אמיתי בתקשורת "האחראית" וה"חוקרת" על משמעות ההחלטה, והאם ניתן למתנגדים לה, בזמן אמת, להציג את נימוקיהם נגדה, מבלי שיוקעו כהזויים, כקיצוניים, כמתנגדי "השלום" וכן הלאה? (כמעט) כל בכירי העיתונאים
התגייסו והתקרנפו כדי לשווק את "השלום" ואת "המזרח התיכון החדש", ו(כמעט) כל המגישים והמראיינים בתקשורת גילו עוינות וחוסר סבלנות כלפי מרואיינים שרצו להסביר שההחלטה שגויה ומסוכנת.
החלטות תמוהות (2)
החלטה תמוהה אחרת היא זו הקשורה בהקמתה של
גדר "הביטחון", פחות או יותר לאורך "הקו הירוק", כביכול כדי להגן על אזרחי ישראל - רק אלה שבתוך "הקו הירוק"! - מפני המחבלים של
יאסר ערפאת ושל אבו מאזן. כדי להתגונן מפני המחבלים,
יעיל יותר וזול יותר וזריז יותר היה לגדר את מוקדי הטרור, למשל את ג'נין, במקום לגדר את קורבנות הטרור ואת יעדיו, אזרחי ישראל. החלטה זו הייתה דוגמה בולטת לקשר מעוות של
הון-תקשורת-שלטון, כאשר פוליטיקאים ודמגוגים השתמשו בסיסמת "הביטחון" כדי לקדם בריחה מיהודה ומהשומרון, כשהם מגובים על-ידי עיתונאים בעלי אותן דעות פוליטיות, ועל-ידי קבלנים שגרפו הון כתוצאה מהקמת גדר יקרה, שהוזזה שוב ושוב לכאן ולכאן באמצעות בג"ץ, וכך גדלו רווחיהם של אנשי ההון-תקשורת-שלטון.
האם היה אי-פעם דיון אמיתי בתקשורת "האחראית" ו"החוקרת" על משמעות ההחלטה, והאם ניתן למתנגדים לה, בזמן אמת, להציג את נימוקיהם נגדה, מבלי שיוקעו כהזויים, כקיצוניים, כמתנגדי "השלום" וכן הלאה (כמעט)? כל בכירי העיתונאים
התגייסו והתקרנפו כדי לשווק את גדר "הביטחון", ו(כמעט) כל המגישים והמראיינים בתקשורת גילו עוינות וחוסר סבלנות כלפי מרואיינים שרצו להסביר שההחלטה שגויה, יקרה ומסוכנת, ועיקרה סימון גבול עתידי ולא דאגה אמיתית לביטחון.
זכויות האזרח (1)
הפגיעה החמורה ביותר בזכויות האזרח בישראל היא ההתעלמות מזכויות האזרח של מאות אלפי יהודים החיים מעבר ל"קו הירוק". אין (כמעט) מישהו במערכת התקשורתית, המשפטית או הפוליטית הרואה בכך גזענות. כל "תהליך השלום" מתבסס על
איסור גזעני על יהודים לגור בלב ארצם, על נישולם וגירושם של אזרחים אלה מבתיהם, ועל פגיעה בזכויות
האדם והקניין שלהם.
והיועצים המשפטיים לממשלה לדורותיהם - שותקים! ארגוני "השלום" ו"זכויות האזרח" מקבלים שוב ושוב במה בתקשורת "הציבורית" ואינם מוצגים כקיצוניים, כינוי השמור לגורמי ימין בלבד.
האם היה אי-פעם דיון אמיתי בתקשורת "האחראית" וה"חוקרת" על
המשמעות המוסרית של גישה זו, שאילו הייתה מיושמת - או אפילו רק מוצעת - במקום כלשהו בעולם הייתה מוקעת על-ידנו כאנטישמיות, אבל בישראל היא מוצגת כ"פתרון" וכ"חזון" שתי המדינות, וראיון נואל זה משווק מישראל החוצה, בבחינת "כי מציון תצא תורה", לרבות תורת הגזענות. התקשורת "האחראית" וה"חוקרת" מוטרדת מגילויי אנטישמיות וחילול בתי עלמין יהודיים בארצות-הברית ובאירופה. מתי תהיה התקשורת "האחראית" וה"חוקרת" מוטרדת מגילויי אנטישמיות וחילול בית העלמין היהודי
בהר הזיתים על-ידי שלוחי אבו מאזן?
זכויות האזרח (2)
ישראל הרשמית מתגאה בכך שיש בה חופש דת ופולחן לכל. ישראל הרשמית מתעלמת מכך שיש בה חופש דת ופולחן לכל,
פרט ליהודים. ישראל הרשמית אוסרת על יהודים במדינת היהודים לעלות ולהתפלל בהר-הבית, המקום הקדוש ביותר ליהודים, ואין פוצה פה ומצפצף.
האם היה אי-פעם דיון אמיתי בתקשורת "האחראית" וה"חוקרת" על המשמעות המוסרית של אפליה זו, שלא ניתן - ואסור - להצדיקה בכך שהערבים יכעסו? מדוע חופש התפילה של מוסלמים נשמר בקפדנות, אבל לא כן חופש התפילה של יהודים.
חירות עיתונאית אמיתית הייתה מתבטאת בכך שיהיו גם עיתונאים שיביעו ביקורת נגד מדיניות מפלה זו. במקום חרות עיתונאית יש שתיקה רועמת.
מעשי עוולה ושחיתות (1)
די להזכיר בהקשר זה את המושג המושחת "
אתרוג" שהוטבע על-ידי עיתונאי, ש(כמעט) כל יתר העיתונאים ויתרו על חרותם העיתונאית והתיישרו לפיו, ושנתן אפשרות לקדם את הפגיעה האכזרית בזכויות האזרח (ראה לעיל, זכויות האזרח 1) ולהפוך כעשרת אלפים מאזרחי ישראל לפליטים בארצם.
מעשי עוולה ושחיתות (2)
די להזכיר בהקשר זה את "קו
ברלב" שנבנה בעיצומה של מלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ, ושרק שנים רבות מאוחר יותר נחשפו המתעשרים מהקמתו. מתי תחשוף התקשורת "האחראית" וה"חוקרת" את המתעשרים מהקמתה של גדר "הביטחון" (ראה לעיל, החלטות תמוהות 2) ואת עלותה מול התועלת שבה? האם גם כאן יש שתיקה רועמת במקום חרות עיתונאית?
סיכום ביניים
ניתן להביא עוד דוגמאות רבות לוויתור ביודעין על החרות העיתונאית כדי לשרת מגמות פוליטיות מסוימות, שציבור האזרחים שלל בבחירות דמוקרטיות שוב ושוב. אין זה מפריע לעדר התקשורת לזעוק את זעקת הקוזאק הנגזל, בשעה שיותר מכך שראש הממשלה פוגע בחופש העיתונות ובשידור "הציבורי",
עדר התקשורת מתנהג כרשות על, מנסה להשפיע על מערכות הבחירות בישראל ומתעלם מתוצאותיהן, ואף מנסה להפיל ראש ממשלה שנבחר כדין.
מרדכי גילת ושותפיו למאמר בישראל היום (07.04.17) שאלו: "האם הבין (כחלון) שתפקיד התקשורת בכל מדינה נאורה הוא לבקר את הממשלה - כל ממשלה - כפי שנעשה .....?". ואני שואל: האם הבין (גילת) שתפקיד התקשורת בכל מדינה נאורה הוא לבקר את הממשלה - כל ממשלה - הן מימין והן משמאל, אבל בישראל התקשורת מבקרת את הממשלה - כל ממשלה -
משמאל בלבד?! כאשר אין חרות עיתונאית לבקר את הממשלה - כל ממשלה - גם מימין, המעמד של התקשורת (וכך גם של המערכת המשפטית) נשחק.
מרדכי גילת ושותפיו למאמר בישראל היום (07.04.17) שאלו: "האם לא ברור לחברי הממשלה הנוכחית
שתחקירים עיתונאיים וביקורת ציבורית הם נשמת אפו של המקצוע"? ואני שואל: האם לא ברור לגילת ושותפיו שכאשר התקשורת "החוקרת" עוסקת ברכילות, אבל מתעלמת מתחקירים רציניים ומתבקשים - הנסיבות שהובילו ל
הסכם אוסלו, אירועי ליל רצח רבין והערפל הקיים סביב אלה וסביב אלה גם אחרי למעלה מעשרים שנה - הציבור מסיק מכך של"תחקירנים" אין חרות עיתונאית והם מוותרים עליה כדי להישאר חלק מן העדר?
