ספר חדש של ז' זיוון: תולדות העימות היהודי-בדואי בנגב

כמה פרטים על דרכו של זיוון בתחומים הנ"ל: את עבודת המאסטר כתב זיוון באוניברסיטת בן-גוריון בהנחיית פרופ' אבינועם מאיר בנושא יחסי יהודים-בדואים. בשנת 1998, השלים זיוון את התואר השלישי בגאוגרפיה-היסטורית. זאב זיוון משמש כחוקר, מורה ומרצה לגאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. בבחרותו הצטרף לקיבוץ שדה בוקר בשנת 1965. שנים רבות עסק בפעילות חינוכית ענפה. היה שליח אזורי בארצות הברית לתנועת הנוער "יהודה הצעיר" בין השנים 1975 עד 1978. מרכז ארצי של צופי ישראל במהלך השנים 1984 - 1986. לאחר שעזב את הקיבוץ חבר לאריה (לובה) אליאב להקמת הקהילייה החינוכית התיישבותית ניצנה, שם שימש כמנהל הכפר הראשון עד 1996. כמו-כן שימש מנהל התיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר משנת 2001 עד 2003. עבודת הדוקטורט של זיוון נכתבה בהנחיית פרופ' יהושע בן-אריה ופרופ' זאב צחור, בנושא "העשור הראשון לישראל בנגב הדרומי". לבד מעבודתו האקדמית זאב זיוון הוא גם מדריך טיולים, מרצה ומורה בקורסים למורי דרך.

על כריכת הספר החדש מופיעה תמונה המתמצתת את כל המחקר בהבזק אחד. בתמונה עומדים ומשוחחים (קרובים אך מרוחקים) 4 גברים - שלושה חלוצים ובדואי. בין החלוצים הבוגר יותר, המחזיק בביטחון נשק תלוי על כתפו הוא המא"ז של שדה בוקר אהרון ברוך. לידו שני צעירים, מקשיבים לשיח ואחד מהם אף מחזיק בידו שיח/פרח שמצא בחולות. הבדואי העומד מולם בביטחון מלא, יחף, מחזיק אף הוא נשק על כתפו רובה ועל מותניו תלויה תחמושת. הוא מאזין בעניין ואולי אף מעביר לחבורה אינפורמציה חשובה. בכריכה האחורית, מופיע תצלום של חגיגות העצמאות הט"ז למדינה, בבאר שבע. ברחוב הומה אדם, עומדים ליד בימת הכבוד קצינים, ואישי ציבור ובמרכז עומד דודיק שושני, פעיל בתחום הבדואי ולידו אחד השיח'ים החשובים בנגב. חשוב היה לממסד אז להראות לציבור כי נעשה מאמץ לשילוב הבדואים בחיי הנגב והמדינה.

בשנת 2017 החליט זיוון להוציא את מחקרו פורץ הדרך מהעבר, כספר והוא נותן לכך (כלומר לקורא) חמישה טעמים: הראשון, המחבר מודאג מההקצנה שחלה בקרב הבדואים ומהעובדה שהמתח בין שתי הקהילות בנגב גואה. בשנת 2014 ציין זיוון, לראשונה, נזרקו אבנים לעבר האוטובוס לערד. המחבר מזהיר מפני ההקצנה ואירועי אום-חריטאן (שלא נכנסו לספר) מעידים על כך. זיוון "מתגעגע" לימים בהם מוכתרי היישובים היהודיים החלוציים בנגב עיצבו את יחסי היהודים-בדווים על בסיס של דו-קיום, כבוד הדדי, סיוע ונכונות להבין את הזר והשונה. זיוון מזכיר במיוחד את דודיק (דוד) שושני (מוכתר קיבוץ להב), שידע לעצב את יחסי הממסד-בדווים לאחר קום המדינה על-פי עקרונות אלו. השני, הספר מציג במרוכז בפני סטודנטים, חוקרים ושוחרי ידעת הארץ חומר ראשוני (תעודות מקוריות) הטמון בין דפיו. זיוון הצליח לראיין את פעילי התחום הבדואי בנגב לפני ואחרי מלחמת העצמאות, (מוכתרים, שומרי שדות, מא"זים, ומפקדי יישובים) כ-60 איש וביניהם למעלה מ-35 איש היו פעילים ושימשו באחד מהתפקידים שהוזכרו לעיל. ראיונות אלה משמשים חומר גלם מחקרי ראשון במעלה והיו כבר חוקרים שנעזרו בו (מודה בהכנעה, גם אנוכי). החוקר סרק את ספרי הזיכרונות (וספרי הנוער) שכתבו המוכתרים ושומרי השדות ביישובי הנגב ובהם הבולטים (ללא סדר כרונולוגי) בני מיטיב, אריה אפרת, דן בר-און, בר צבי, י' גברי, ואחרים. מעיון מדוקדק בספריהם הוא הביא לספרו עובדות והערכות רלוונטיות לנושא. הטעם השלישי, הצגת עמדות אחרות, הנוגדות את "רוח המוכתרים היהודיים" כמו למשל שימוש מושכל ביומנו האישי המפורט של ראש מחלקת הקרקעות בקק"ל, יוסף ויץ. הרביעי, הצגת הסדרים והבנות אליהם הגיעו המוכתרים וראשי היישובים היהודיים עם הבדואים וזאת ללא הזדקקות למסמכים משפטיים כתובים אלא הסכמי כבוד, בעל-פה. כך לדוגמה היה ההסכם בין מוכתר "דורות" אריה אפרת לבין תושבי הכפר הוג' השכן להם הובטח כי ימנע גירושם על-ידי צה"ל. החמישי, לתת ביטוי להשקפתו של זיוון כי לא תמה "ההליכה החלוצית לנגב" ויש עוד לעשות רבות בתחום זה כולל שיפור היחסים עם השבטים. לדוגמה הביא החוקר את פעלו של רמי חרובי, איש בארי, שהקים את תצוגת המצפה ברביבים וכן את מרכז המבקרים החדש בעלומים המספר את תולדות היישוב בארות יצחק תוך הצגה מאוזנת של היחסים בין שתי הקהילות.

הספר הוקדש לזכרו של א' נאווי, מי ששימש שנים רבות כראש עיריית באר-שבע. לפני מלחמת העצמאות היה מדריך בקורס "המוכתרים" בקיבוץ גליל ים והיה מיועד לשמש כמוכתר העיר העברית שאמורה הייתה לקום (ביוזמת ההסתדרות) בצידי באר-שבע הערבית - "אפיקים בנגב". הצירוף אפיקים בנגב הוא ביטוי לתופעות טבע כמו זרימה ושיטפונות במדבר וכן ביטוי להגשמת ההתיישבות שם. מוכתר רביבים אריה יחיאלי הוסיף בזמנו בית שלישי לשירו "את אדמה" שנכתב על גבי לחן בדואי וכללה את המילים: "כאפיקים בנגב נשקה, נרווה כל רגב". שמה של העיר העברית העתידה נלקח מתפילת שיר המעלות. זיוון צירף לספר קטעים מנאום שנשא בעת הקדשת הכיכר על שמו של נאווי וכמה קטעים אכן משתלבים בתפיסה המחקרית של עבודתו. כך למשל, הסתבר שנאווי, בברכת ההסתדרות, המרכז החקלאי ואברהם הרצפלד היה מיועד להיכנס לתפקידו זה בשנת 1947. הוא נבחר בזכות ניסיונו, שליטתו בשפה הערבית ויכולתו להידבר גם עם הבריטים וגם עם הבדואים. נאווי דאג להטמיע בקרב הצעירים המיועדים לשמש מוכתרים בקיבוציהם את הביטוי הערבי "מוכתר הוא, ויש לו חותמת", כלומר הכרת השבט בחשיבות תפקידו של המוכתר ( יהודי או בדואי) שקיבל את המינוי מהמנדט. בגליל ים הדריך בשם פיקוד הש"י "בהגנה" ובעיקר הסתייע בעזרא דנין ויהושע פלמון שעיצבו את הגישה "היהודית=מוכתרית" שפירושה: ביסוס יחסי שכנים טובים שיחסכו בעתיד כאב, אלימות וקורבנות.

מטבע הדברים לא נוכל בכתבה זו לפרט את ים הנושאים והסוגיות בהם עסק זיוון. נביא מספר דוגמאות מצומצם ונשתדל לבחון אותן ואת השפעתן על התפתחות הנגב מאז פרסום העבודה. ניתן לחלק את המחקר לשלושה שלבים שהראשון נקרא "השלב הוולנטרי" והכוונה לשנות החדירה הראשונות לנגב ("נגב חלוצים"). בשנות הארבעים מתעצבים באזור יחסים הדדיים הצופנים בחובם את רצון הלמידה של החלוצים את אופי שכניהם הבדואים ואורח חייהם. במקביל מגישים החלוצים הצעירים סיוע לבני השבטים בתחום הבריאות, החקלאות, המים ואף "העברת משאבים" כחלק ממסחר בקרקע. כך נוצרו יחסי רוב ומיעוט בנגב; השפעת המיעוט על הרוב מצאה ביטוי בהקמת אוהלי האירוח ליד שערי הקיבוצים ("מדאפה") וכן בחיקוי לבושם וסגנון התנהגותם של הבדואים על-ידי מוכתרי הקיבוצים ושומרי השדות. ראשי הקק"ל והסוכנות היהודית, כמובילי ההתיישבות בנגב, הבינו כי לא ניתן לקדמה ללא קבלת סיוע מהבדואים שעיקרו היה הבטחת השקט הביטחוני, שמירה על הדרכים וקווי המים, הגשת מים ומזון לצעירים המבודדים בעיתות מצוקה ועוד. השלב השני מתחיל עם ההחלטה על הקמת המדינה בנובמבר 1947. שלב זה הסתיים עם תום מלחמת העצמאות. בשלב זה מופיעות התוצאות החמורות של הבדואים המוסתים ( הן על-ידי הצבא המצרי והן על-ידי הקו הלאומני שהתחזק בארצות השכנות. קצתם החלו לנהוג באלימות כלפי היישובים - גניבות, הנחת מוקשים, מארבים, פגיעה "בקו המים" ואף רצח של מתיישבים. סיירי הפלמ"ח יצאו להגן על קו המים בסיוע חברי המשקים במגמה להבטיח זרימת המים עד אחרון היישובים. זיוון נוקט במספרים וקובע כי מ-60 אלף הבדואים שחיו בנגב לפני המלחמה נותרו כ-12.5 אלף בלבד. מטות שלמים מצאו עצמם מחוץ לנגב ובנוסף, קווי שביתת הנשק עם המצרים והירדנים ניתקו את השבטים הללו ממשפחותיהם, מרכושם, מקרקעותיהם, מבארותיהם ועוד. תוך כמה שנים דחקו השלטונות הישראלים את רוב השבטים "לאזור הסייג" (כ-1000 קמ"ר, 8% משטח הנגב). אזור הסייג חסר היה קרקע חקלאית ומים והתפתחו בו יחסי איבה ועימותים בין מעמד בדואים בעלי הקרקע מהעבר לבין "החדשים" שנדחקו לידם, חסרי קרקע ורכוש.

בשלב השלישי המכונה על-ידי החוקר: "שלב המגע הכפוי", זוהו הבדואים עם האויב. הממשל הצבאי הישראלי הוא ממשל מתערב בחיי השבטים לעומת המנדט שנחשב על ידם כשלטון בלתי מתערב המקנה לשיח'ים את האפשרות להנהיג כרצונם את השבטים. מצב זה הוביל לחיכוכים ועימותים בתחומים שונים. "הממשל הצבאי" הכביד ידו, הקשה על התנועה, סגר את השוק בימי ה', והבדואים חיפשו פרנסה בכל תחום שהוצע להם. כך עבדו רבים בסלילת כבישים וכפועלים פשוטים במפעלי החציבה והכרייה באתרי הפוספאטים ובאורון. קצתם נקלטו כפועלים פשוטים בחקלאות המושבית והפרטית בדרום. נוצר פער אמינות גדול בין מה שהובטח להם בתום המלחמה למה שקוים בפועל. למדינת ישראל חשוב היה, מול לחץ בריטי ובינלאומי לנסיגה מהנגב (ראה גם תוכנית אלפא), להשיג את הכרת הבדואים במדינה ומכאן צמח הנאום שנשא בפניהם המושל הצבאי ביום העצמאות תשט"ז המעיד על הציפיות של כל צד משיתוף פעולה הדדי (מופיע בין נספחי הספר): ערב יום העצמאות תשי"א נערכה במשרד המושל הצבאי בבאר שבע קבלת פנים לשיכים וזקני הבדואים בנגב. משנתכנסו...בירכם המושל הצבאי: "שיכים נכבדים, מממשלת ישראל מברכת אתכם לקראת יום העצמאות ומזמינה אתכם לחזות הלילה במפגן....ממשלת ישראל מצפה כי בשנה זו, כבכל שנה, יורחב שיתוף הפעולה ביניכם לבין מוסדות השלטון וככל שיגדל שיתוף הפעולה מצידכם כן תגדל עזרת הממשלה לכם". וכך תרגם עמינדב אלטשולר הידוע בכינויו חואג'ה אמין, את נאום המושל לערבית: "כבוד השיכים, ממשלת ישראל מזמינה אתכם הלילה... משתה שלא ראיתם אף בחתונות אימהותיכם ועליכם לנהוג שם כבני אדם. עוד אומר המושל הצבאי שאתם צריכים לציית לממשלה ולשמוע בקולה ולמלא אחרי כל מה שהיא אומרת ולעשות כפי שיורו לכם השוטרים והקצינים והחיילים והפקידים. ואז תשחרר לכם הממשלה את כל האדמות מן הרכוש הנטוש, תיתן לכם עבודה, תקנה לכם טרקטורים, ותיתן לכם הלוואה לזריעה. תביא לכם מים עד לפתחי האוהלים, תבנה לכם מרפאות ותבנה לכם בתי-ספר. היא תיתן לכולכם נעליים ותקיים אתכם ותטפל בכם ותהיו מטופחים ומפונקים ומעודנים עד קצה גבול היכולת. והיה ולא תשמעו בקולה של הממשלה ולא תעשו מה שיגידו לכם השוטרים הקצינים החיילים והפקידים - חי אללה, תאכלו חריונים, וידפקו אתכם באבי אבות אבותיכם, ומוטב לא להרחיב הדיבור על מה שיקרה עוד". מוכתרי הקיבוצים איבדו את השפעתם על השבטים לאחר המלחמה לטובת "הממשל הצבאי" שראה בבדואים גורם מזיק, בלתי יציב, שאינו מכיר בחוקים והנתון לתעמולת ארצות האויב. עד שנת 1954 נמשכה "מלחמה זעירה" בהר הנגב בניסיון לגרש את השבטים לעבר גבול מצריים עד שהוכרו שבטי העזאזמה "כמסתננים נסבלים". מוכתרי קיבוץ שדה בוקר וקיבוץ להב המשיכו במסורת המוכתרים מלפני המלחמה (סובלנות ודו-קיום) אך נותרו בודדים בגישתם.

בפרק האחרון הציג החוקר את ממצאיו על בסיס ראיונות, מחקרים ותוצאות. כך למשל מציגה טבלה בהירה את סוג היחסים שהתקיים בין גלי ההתיישבות בנגב עם הבדואים: בארות יצחק ניר עם, דורות ורוחמה קיימו קשר הדוק לפני המלחמה ולאחריה הוא נחלש מאוד. שלושת המצפים משנת 1943 קיימו קשר הדוק למדי עם השכנים; מתוך 11 הנקודות שעלו בשנת 1946, חלקם לא קיימו כל קשר, ובבארי התקיים קשר חלקי למדי; מבין היישובים שקמו ערב המלחמה, בודדים בלבד קיימו קשר הדוק עם הבדואים. לגבי השאר אין מספיק מידע. מבין היישובים שקמו לאחר המלחמה נבחנו 20 ומתוכם רק חמישה שמרו על קשר הדוק עם השכנים הבדואים - בית קמה, דביר, להב, שדה בוקר ומשאבי שדה באופן חלקי. בסה"כ בחן החוקר בדרך זו כ-45 יישובים. הנספחים שצולמו והובאו בשולי הספר הם חומר יקר ערך לחוקר ולסטודנט. אזכיר רק כמה מהם: מסמכים בדבר התנגדות הבדואים למכירת קרקע ליהודים משנת 1947; מינוי אריה אפרת "מדורות" ליועץ לענייני ערבים במרחב סעד-גבולות ביוני 1948; כרוז ישראלי שהופץ בין הבדואים בעת המלחמה שהבטיח להם שזכויותיהם יישמרו ובו נאמר: "ואל תסתבכו בדברים...עם הזרים, והאפנדים, ותוכלו לשאת חרב ושבריה"; אישור על הלוואה שלקח קיבוץ דורות על סך 500 לא"י מהכפר הוג'; כמה מסמכים על משפט שערכה מפ"ם בשנת 1952 למושל הצבאי מ' הנגבי וממנו ניתן ללמוד על השקפת עולמה של המפלגה בקשר ליחסי יהודים- בדואים בנגב; מכתב חסות שנתן מא"ז שדב בוקר י' כהן לעודה שלייבה משבט העזאזמה על סיועו לביטחון קיבוץ שדה בוקר בשנות החמישים; חליפת מכתבים בין ח"כ מפ"ם י' ריפתין עם ראש הממשלה בן-גוריון בעניין גירוש שבטי העזאזמה המעיד על התחרות האלקטוראלית שהתקיימה בין מפא"י למפ"ם בקרב השבטים.

כמובן שאין במסגרת צרה זו אפשרות לתמצת/לתקצר את המחקר הנרחב והמפורט. לא אעשה לכם "ספוילר" ותצטרכו לעלעל בין דפיו . הכתבה אינה ביקורת מדעית הבוחנת את רעיונות החוקר במסגרת אקדמית נוקשה אלא, מטרתה בסקירה המקוצרת הייתה - א. להפנות את ציבור המתעניינים לחומרים האוטנטיים שבספר; ב. לחזק את עמדת אלה הסבורים שאת המתח בין שתי הקהילות בנגב לא ניתן לפתור בהמשך המצב הקיים וג. לעורר את תאבונם האקדמי-סקרני של סטודנטים וחוקרים הבוחנים את "תולדות העימות היהודי-בדואי" בנגב. הספר כתוב באופן קריא ובהיר ויכול לשמש את החוקר, מדריך הטיולים או הסטודנט ובקלות ניתן להניחו בתיק הסיורים. רוצו והציצו.