החלטת הממשלה מיום 11.9.05, להימנע מהריסת בתי הכנסת, ממחישה יותר מכל כי שרי הממשלה הם, בפשטות וללא כחל ושרק, לא-רציניים. כל התנהלותה של הממשלה התגלתה כלא-רצינית. דברים אלה נכתבים ללא קשר לשאלה האם ה"הינתקות" היתה נחוצה, מוצדקת ומועילה לישראל או שמא מיותרת ובבחינת אסון לאומי.
הבעיה איננה במפלגת העבודה, שמצעם ודרכם הפוליטית עברו גלגול-מחילות בל-יאומן: מתנועה הדוגלת בהתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל, בשיטה של "עוד דונם ועוד עז"; מיחס של בוז לז'בוטינסקי ולתלמידיו, אשר עסקו כביכול רק בדיבורים ולא בהתיישבות בכל חלקי הארץ; מהתנגדות נחרצת לשמאל שהוצג על-ידם "קיצוני", זה של מק"י ורק"ח ושל"י ו"מצפן" ואפילו השומר הצעיר, שדגלו ב"שתי מדינות לשני עמים" ורוב העם ראה כמוקצים מחמת מיאוס; ומיחס של חיבוק ומתן תמיכה, גם אם בדיעבד ובלית ברירה, למתיישבי יש"ע, לרבות הקמת גוש קטיף על-ידי מנהיגי "העבודה" עצמם - לדשדוש -לאחור ולנסיגה מבוהלת מכל קו רעיוני ומכל יחס של חיבה וערגה לארץ ישראל שאינה בתחום הקדוש והמקודש של הקו הירוק.
מפלגת העבודה, בשעטתה שמאלה לעבר אובדן כל ערכיה, השאירה מאחוריה בענן אבק ציוני ישר-לב כיעקב חזן המנוח, מנהיג מפ"ם והשומר הצעיר, שהסביר כי עבורו ארץ ישראל היא אומנם ארצנו ומולדתנו, וכי היה שמח אילו יכולנו להחזיק בשכם ובחברון ובשאר מחוזות יש"ע, אך לצערו יושב בארץ עם נוסף שאין מנוס מלהתחלק עימו.
איפה יעקב חזן ז"ל, השמאלני הלוהט באש כמעט סובייטית אך עם אהבתו לכל חלקי יש"ע ועם ראייתו את המתנחלים כחלוצים האמיתיים של ימינו - ואיפה החוגגים, כאילו היה זה יום של חג לאומי, את בריחתנו מחבלי הארץ, את הריסתם של ישובים פורחים ומשגשגים ואת עקירתם של אלפי יהודים מחבלים של ארצנו, לכאורה לבלי שוב וללא נוכחותו של שום יהודי בהם עוד.
לא נשכח כי בין מנהיגי "העבודה" מצאנו גם מי שהביע בהתלהבות את יחוליו ואיחוליו לפרוץ מלחמת אזרחים רבת הרוגים בישראל, משום שבמלחמה כזו ראה תועלת רבה כמו שהביאה לדעתו מלחמת האזרחים לארה"ב (קראו את מאמרו הלא-יאומן של אפרים סנה ב"מעריב", 23.12.04).
הבעיה אינה גם בשמעון פרס, האיש שכבר אמר דבר והיפוכו בכל נושא עלי אדמות, ולאחר שהיה מגדולי התומכים בהתנחלות בסבסטיה - איה יצחק רבין, שראה בכך ביטוי לחתרנות אישית גרידא נגדו - הפך לסניגורם של ערפאת ומושחתיו ולמליץ-יושר לכל מחווה למענם.
אכן, ידועה לי האמרה החבוטה והאווילית כי רק חמור אינו משנה את דעתו. אדרבה, הפנו אימרה זו ליוסי שריד, ליוסי ביילין ולרבים בשמאל, החוגגים כעת את מימוש מאווייהם הפוליטיים, אלה שלמענם נאבקו במשך יותר משלושים שנה. חמורים אלה, שלא שינו את דעתם, אינם מוצגים משום-מה ככאלה על-ידי הרצוג, וילנאי ושאר החכמים-בלילה.
הבעיה אינה במפלגת העבודה ובמנהיגיה, אובדי-דרך כרוניים, אלא בליכוד ובמנהיגיו. הזיגזגים שהללו עשו במהלך השנתיים האחרונות, במיוחד ההחלטה האחרונה (והנכונה, לדעתי) שלא לפגוע בבתי הכנסת, מוכיחים כי אין אלה סתם אופורטוניסטים דבקי-כיסא, אלא ממש אנשים לא-רציניים, חסרי כל עכבה מצפונית, נעדרי קו-מחשבה סביר ומשוללי נהלים רציונליים להחלטה.
לאחר ישיבת הממשלה האחרונה, הראה ערוץ 10 את הראיון עם שאול מופז, מינואר 2003. באותו ראיון ניאץ מופז ושיקץ את מציעי הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה, הסביר עד כמה נסיגה כזו מסוכנת לביטחון המדינה וסיים באמירה, כי מי שמציע נסיגה חד-צדדית כזו פשוט לא נכח כאן במשך השנתיים האחרונות. במילים אחרות, מי שמציע נסיגה חד-צדדית, הוא סהרורי חסר-תקנה ותלוש מן המציאות הקודרת, במידה מסוכנת לאין שיעור.
או-אז בא אריאל שרון, וללא כל דיון ציבורי, ללא ההתלבטות הרעיונית המלווה בהכרח שינוי רעיוני כה דרסטי, ללא מסירת הסבר סביר לציבור, ללא ישיבה כלשהי של אחד הגופים בליכוד - המרכז, הוועידה, הלשכה, המטבח, המטבחון, חדר השירותים, הפרוזדור, הבוידעם, האינטרסול, משהו, כלשהו - לליבון השינוי הנחוץ לדעתו בדרך החדשה, המנוגדת לחלוטין לכל הבטחותיו לבוחר ולמצע המפלגה, ואף ללא הבאת הצעה כזו לדיון בכנסת ובתקשורת, שמא למרות הכל יובאו נימוקים לשיקול-מחדש ולהשארת הקו הקיים.
שרון הבטיח חגיגית שיקבל עליו את ההכרעה במשאל מתפקדי הליכוד, ובטרם נערך המשאל נסע אל ג'ורג' בוש, שהתנגד עד אותה עת ליציאה החד-צדדית, ושכנעו לא רק שנסיגה כזו טובה ונחוצה, אלא גם הבטיח לו כי ללא ספק יזכה במשאל המתפקדים וכי הנסיגה תהווה חלק מ"מפת הדרכים".
אך הבעיה אינה שרון דווקא, אלא חבריו בליכוד. מערכת פוליטית תקינה חייבת להיות מסוגלת לבלום עווית פוליטית שכזו, תהא הסיבה לה אשר תהא. בין אם שרון פעל מטעמי שיגעון והתקף פסיכוטי, בין אם פעל מטעמים מושחתים, כגון נימוקים מהסוג "עומק העקירה כעומק החקירה", ובין אם פעל משום שבאמת הגיע בליבו למסקנה שנחוצה דרך חדשה והפוכה לחלוטין - המערכות הפוליטיות במדינה דמוקרטית מיועדות לשמש בלמי-זעזועים למקרה שכזה, שמטרתם הגנה על העם ועל המנהיג מפני שגעונות יוצאי-דופן של האחרון.
במקרה זה קרסו כל מערכות הבקרה, ולמעשה רובן פעלו לכאורה בלבד. לא נערך שום דיון ציבורי לפני נסיעתו של שרון אל ג'ורג' בוש, שבמהלכה חייב את המדינה בהתחייבות שהיה קשה מאוד לשנותה.
אילו נהנה מי משרי הליכוד מעמוד שדרה תקין ומאמות-מידה מוסריות שלא התבלו סופית, היה מודיע לשרון בפומבי כי אם יתחייב התחייבות כלשהי בטרם נדון המהפך המדהים בכל מוסדות התנועה - הוא, השר האמיץ ובעל עמוד השדרה, יתפטר מיד מהממשלה ויפעל להדחת שרון.
הודעה כזו, מאת כל שרי הליכוד, ולפחות מאת אלה שכשכשו לאחר-מכן בזנבותיהם בהצגה ריקה של התנגדות לעקירה, היתה בולמת את שרון ומרתיעה אותו. ואפילו לא היה מושג הישג שכזה, היתה זו חובתם הרעיונית והפוליטית של אותם חדלי-אישים.
וגם השרים האחרים מן הליכוד הוכיחו כי פשוט אינם רציניים. כיצד יכול מופז לעשות סלטה כה מסחררת, מדבריו שצוטטו לעיל אל התמיכה הנלהבת בהינתקות ואל ההבטחה המפליגה, שמופז עצמו מבין כי היא ריקה ונבובה, בדבר שיפור הביטחון, הכלכלה, המדיניות וכל היתר עקב ההינתקות? הרי מופז לא היה ילד בגן, אלא מי שכיהן כרמטכ"ל וכשר הביטחון, שהדעת אינה סובלת כי בהפרש של ימים ספורים ינחית על האומה שתי תורות מדיניות, כלכליות, ביטחוניות וצבאיות הסותרות לחלוטין זו את זו.
ולצד מופז, כיצד יתכן שאנשים רציניים-לכאורה כמו ציפורה לבני, גדעון עזרא, זאב בוים, מאיר שיטרית וחבריהם, לא בושו בתמיכתם במהפך הפתאומי, ללא דיון וליבון מעמיקים - ולוא רק למראית-עין? הרי כל אדם המכבד את עצמו, גם בהיותו פתוח לשכנוע כי דרכו עד עתה היתה שגויה וכי כעת אין מנוס מהחלפתה, אפילו מטעמי הכבוד העצמי גרידא היה דורש לקבל הסברים משכנעים, בטרם הצהיר על תמיכתו.
אך לבני, עזרא, בוים ושות' לא נזקקו לדיון ולליבון מעמיקים כאלה. לא חלפו אלא ימים ספורים מראיונו של שרון ליואל מרקוס, והתחלנו לשמוע כיצד הם מזמרים זמירות חדשות, שעיקרן תיאור השפע והטוב שיורעפו על ראשינו, אם רק נסכים להתנתק. מעולם לא שמענו הסברים משכנעים להבטחות הללו, לא נמסר לנו ציון של אירוע כלשהו שהצדיק מהפך כה מוחלט, ואף לא גילו את אוזנינו במה נבדלת רצועת עזה משאר חלקי הארץ, בתחומי הקו הירוק ומחוצה להם, בכל הקשור לשיקולים הדמוגרפיים והביטחוניים הללו.
ואם סברנו שיש בלם בדמותו של בג"צ, באה המציאות וטפחה על פנינו. לאחר ששרון פיטר את השרים אלון וליברמן, להשגת רוב מלאכותי לדעתו בישיבת הממשלה, סברו משפטנים רבים כי אין סיכוי לאישורו של מהלך פיטורים כזה על-ידי בג"צ. בא בית המשפט העליון, והוכיח כי הוסר עוד בלם שיידרש לנו גם בעתיד, מפני הסכנות שבגחמותיו של מדינאי ומנהיג מטורף, שאיננו מסוגלים לחזותו כעת.
משמעות פסק-דינו של בג"צ בפרשת פיטורי השרים, היא כי סמכותו של ראש הממשלה לפטר שר אינה מוגבלת, כי אינו זקוק למתן הסבר כלשהו בדבר הסיבה לפיטורים הללו וכי למעשה אין עוד משמעות וערך להצבעות במליאת הממשלה.
פסק הדין הביא בפועל לכך, שלהצבעת השרים אין שום משמעות מעשית, שכן החלטת הממשלה חייבת להתאים תמיד לדעתו של ראש הממשלה, אשר בכוחו - לכל הפחות מהבחינה התיאורטית - לפטר את כל שרי הממשלה ללא הנמקה, ולהחזיק מאותו רגע ואילך בכל סמכויותיהם. וכי מדוע יסתפק בפיטורי שניים, אם החוק מאפשר לו לפטר עשרים ושניים?
עד שתתכנס הכנסת, לביטול תוצאות הרות-אסון שתנבענה ממהלך כזה - אם הצבא לא יישלח בינתיים על-ידי המנהיג הדגול להקיף את הכנסת ולעצור את חבריה, על-פי החלטת-ממשלה כשרה למהדרין - ישלח המנהיג מטוסים להפציץ בירות אויב, ישגר טנקים לפלישה למדינות שכנות, ינתק קשרים דיפלומטיים, יפזר לכל רוח מחסנים ועתודות ממשלתיים במכירת הטובין האגורים בהם, ועוד כהנה וכהנה, כיד הדמיון.
היעדר בלמים אפיין גם את מפלגת "שינוי", שעברה ללא דיונים מעמיקים כלשהם, מהתנגדות נחרצת במערכת הבחירות לכל נסיגה חד-צדדית, אל תמיכה קולנית וגורפת שתמך לפתע יוסף לפיד בעקירה. כל השומע את דבריו של לפיד הבין מיד, שההינתקות היתה משאת נפשו של לפיד משחר נעוריו, ועוד בינקו את חלב אימו מלמל "נסיגה חד-צדדית היא מצווה". התנגדות לנסיגה? הוא? לבטח חלמתם.
וכעת הזיגזג המגוחך, המעליב, התמהוני וחסר הרצינות, בקשר להריסתם של בתי הכנסת, שסיבך את בית המשפט העליון ואת העם היהודי כולו ברושם המסוכן, כי החרבת בית כנסת אינה ממש פגיעה אסורה במקום קדוש, שכן ממשלת ישראל ובית המשפט העליון שלה כבר הביעו דעתם בזכות מעשה כזה.
מדוע בנווה דקלים מותר להרוס בית כנסת, ובפריס אסור? במקום לברר את הדברים מראש, בצורה מסודרת, תוך קבלת חוות-דעת בכתב מאת רבנים חשובים שברור כי דעתם מקובלת על רוב הציבור - פנו מנהיגינו החדלוניים לקבל חוות-דעת, לצורך מתן תשובה לעתירה בבג"צ. ואת מי שאלו? את הרב יונה מצגר, גדול-בתורה שכמותו במידה שרק מביני שפת סגי נהור יבינו מדברים אלה.
נבהיר שוב: דברים אלה נכתבו ללא קשר להשקפתו (השלילית) של הכותב על עצם ה"הינתקות". הבעיה המוצגת כאן היא קשה, עמוקה וכרונית: מהלך מדיני, צבאי, כלכלי ובעיקר בעל משמעות לאומית וחברתית עצומה, שרבים צפו כי יצית מלחמת אחים ויטביע את המדינה במהומה איומה - תוכנן, ניזום ובוצע ללא כל דיון ציבורי מקדים, מה גם שהיה זה זמן קצר לאחר שרוב הציבור הביע באופן נחרץ את התנגדותו למהלך כזה.
מהלך מכריע כזה תוכנן ונערכה עבורו חקיקה מסובכת, ללא מתן הזדמנות לציבור להביע דעתו עליו באופן נרחב, מראש וביישוב הדעת. ומהלך זה זורז ודורבן בחיפזון רב, שמעולם לא הוסברה נחיצותו ולא הוסבר מדוע אין אפשרות להמתין חצי שנה או שנה עד השלמתם של הבתים החילופיים, שכן שום גורם בינלאומי לא לחץ על שרון למהר באופן מיוחד בהינתקות.
לעוסקים בדבר, מראש הממשלה ומטה, היה חייב להיות ברור כי המהלך החפוז, ללא כל צורך, עתיד להשאיר אלפי פליטים-בארצם, מנותקים מבתיהם ומרכושם וממקורות פרנסתם. ושוב, גם בנושא זה לא נערכו דיונים ציבוריים או ממשלתיים, רציניים ומעמיקים - כפי שהעיד הצבר הגדול של הבעיות שלא נחזו.
גם נשיא המדינה היה מסוגל לשמש מחסום בפני ההתנהלות הלא-רצינית. אילו מילא הנשיא את חובתו, הלא-כתובה אך הלאומית, היה מזמין את שרון לקבלת הסברים ומסיים באיום, כי היעדר דיון ציבורי רציני לפני כל התחייבות בינלאומית מסוג ה"הינתקות"- יביא להתפטרותו-הוא. לאיום כזה היתה נודעת משמעות רבה, עד כדי אילוץ ראש הממשלה לשקול את הדברים בישוב הדעת.
דברים אלה נכונים גם כשמדובר ביו"ר הכנסת, ראובן ריבלין. הלה מוסיף לכהן בתפקידו, למרות שברור וידוע לו שהצבעת הכנסת לאישור חוק ההינתקות נבעה משילוב קטלני לדמוקרטיה: חסרי יושר אינטלקטואלי, השמחים בהתגשמות מאווייהם הפוליטיים גם אם הדבר נעשה בנוכלות ובאורח לא-דמוקרטי, בדורסנות פוליטית ובדרכים לא-כשרות אחרות, שילבו ידיים עם אנשים לא-רציניים בליכוד, שאצל חלקם היתה חפיפה בין היעדר הרצינות ובין תאוות-כיסא פשוטה, גלויה, חסרת-מעצורים וכובשת-כל.
אילו פעלו הבלמים כראוי - ובכל אחד מהם בנפרד היה צריך להיות די - היתה ההינתקות נבלמת, עד סיומו של דיון ציבורי רחב-היקף. הוא שאמרנו: לא-רציניים, בפשטות לא-רציניים.
בל נתפלא אם בזכרונותיו הקרובים של מי מאנשי הממשל בארה"ב, אולי קונדוליזה רייס, יצוין כי פרשה זו שכנעה את מנהיגי ארה"ב שהדמוקרטיה הישראלית המפורסמת, זו שהכל נהנים להעלותה על נס בהשוואה לשאר מדינות האזור, אינה אלא חזית חיצונית המכסה על פנים ריק-מתוכן.
קשה להעלות על הדעת מנהיג של מדינה חופשית אחרת, המבטיח לבוש כי יזכה במשאל בין חברי מפלגתו בעניין העומד בניגוד כה גמור למצע המפלגה ולערכיה המסורתיים, ונוקט צעדים מעשיים-צבאיים, תקציביים ומנהליים - בטרם הסתיים אותו מפקד, בטרם דנו הממשלה והפרלמנט במהלך ובטרם ניתן תקציב רשמי למטרה כזו החייבת להיות מטבעה עתירת-תקציבים.
אפילו נשיא ארה"ב, בעל העוצמה, לא יעז למנות בעל-תפקיד כיונתן בשיא, להסמיכו להקים סוכנות ממשלתית המעסיקה עובדים ומחלקת עבודות, בלא שמעשה כזה נדון ואושר מראש בהליכים המתאימים.
אך שרון אינו נזקק לשיקולים קטנוניים שכאלה, או לדרך רצינית של קבלת החלטות. הוא החליט, ודי בכך למנות את בשיא ולהורות לו לגייס אנשים ולפעול, אף בטרם החליטה הממשלה - שלא לדבר על הכנסת. הרי, על-פי הניסיון של משאל המתפקדים, שרון יודע תמיד מראש מה תהיה התוצאה.
פרשה זו, לצד משמעותה העצומה מהבחינה הלאומית, מאפיינת את הדרך הלא-רצינית שבה מתקבלות ההחלטות במדינת ישראל.
בפרשת בתי הכנסת, כבפרשת ההינתקות כולה, הפכנו עצמנו למשל ולשנינה, וכמאמר נדוש אחר - גם אכלנו דגים באושים, גם הוכינו מכות נמרצות וגם גורשנו מהעיר.
