לבית המשפט העליון תפקיד בתיקון מהלכים שאינם ענייניים

חברתי הנשיאה, חברותי וחבריי השופטות והשופטים, הנשיאים, המשנים והשופטים בדימוס, גבירותי ורבותיי כולם, ואחרונים חביבים משפחתי היקרה וחבריי. תודה על הדברים הטובים שנאמרו. בהתרגשות עמוקה אני נושא דברים לפניכם היום. התקנאתי בחבריי השופטים צבי זילברטל ויורם דנציגר, ואף אנוכי פורש טרם זמני, שכן יום הולדתי השבעים לפי התאריך העברי, שאותו אנו מציינים במשפחתנו, יחול בעוד שישה ימים, כך שניתן לומר, פרש פרישה מוקדמת. אמר המשנה לנשיא מ' אלון ע"ה עם פרישתו, כי גמלאות וברכת הגומל שורשן אחד, והיוצא לגמלאות צריך לברך הגומל. בצעירותי, לפני כמעט דורותיים, עודדה אותי אמי להצטרף לשירות המדינה, שאותו ראתה כשליחות קדושה, באמרה "המדינה טרם גמרה להיבנות". בתנ"ך שהעניקה לי גם בשם אבי ואחי לרגל גיוסי לצה"ל, ספר שעליו הצהרתי אמונים שלוש פעמים כשופט, כתבה בהקדשה כך: "גאים ומאושרים על שזכית לשרת בצבא עמך, ועל אדמת מולדתך, אשר כל שעל בה רווי בדם בניה מימי אבותינו ועד ימינו. מי יתן תזכה ונזכה, עוד בזמן שירותך, לחלום הנכסף השלום! ולקיים דברי ישעיהו 'לא ישא עוד גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'. הננו מלוים צעדיך בתפילה ובתקוה שתחזור ללימודיך, כשמשימתך העליונה שירות העם והמדינה!". במשך כיובל מאז, כל ימי חיי הבוגרים למעט תקופה קצרצרה, אכן הייתי בשירות הציבורי, ובכך אולי מילאתי את תקוותה של אימא וברכתה. בימים אלה גם ימלאו 40 שנה לשיחת טלפון מאת משה דיין ע"ה, שר החוץ המתמנה, שביקשני ביוני 1977 להצטרף אליו למשרד החוץ כעוזרו, עברתי לשם ממשרד הביטחון, ונשתנה מסלול חיי בשירות הציבורי. נפתחה דרך מרתקת, שחלפה דרך משרד החוץ, משרד ראש הממשלה, שוב משרד הביטחון, בית המשפט המחוזי ומשרד המשפטים, דומני כתריסר תפקידים, ובתוכם השתתפות במאמצי השלום של ישראל עם כל שכניה, וקרוב לחמש עשרה שנה ליד שולחן הממשלה; וגם השתתפות בכינון הרשות למלחמה בסמים ובהקמת קהילות טיפוליות, וייסוד המעקב אחר תופעות האנטישמיות, וכן טיפול בנושאים משפטיים-ביטחוניים רבים מול ארה"ב ובמיוחד השיתוף האסטרטגי. עבדתי במחיצת מנהיגים חשובים של המדינה, ואזכיר כאן רק מי שאינם עוד עמנו, משה דיין, מנחם בגין, יצחק שמיר, יצחק רבין ואריאל שרון עליהם השלום. הם היו שונים מאוד זה מזה, אך איחדה אותם אהבת המולדת והמחויבות לה. בין שרי המשפטים אזכיר - גם כאן רק את מי שאינו עמנו - טומי לפיד ע"ה, שכיהנתי כיועץ המשפטי לממשלה גם בעת כהונתו ושעמד בראש ועדת הבחירה במינויי לבית משפט זה. היום מסתיים פרק משמעותי וחשוב בשירותי, בהיפרדי מבית המשפט העליון, שהיה ביתי ביותר משלוש עשרה השנים האחרונות, אולי תוך הגשמת חלום מאז כתבתי את ספרי "שופטי ארץ" ב-1980, על תולדות בית המשפט. הגיעה עת פרישה על-פי צו המחוקק ותעודת הזהות; וגם כדי לאפשר לדם חדש לזרום בעורקי בית המשפט החשוב כל כך לחברה הישראלית. אפתח בתודות, ובראשונה לבורא עולם שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה. ובמישור האנושי המשפחתי תודה עמוקה מני ים, לרעייתי מרים ההולכת עמי מזה למעלה מארבעים שנה, שהיא עיקר הבית ומוקדו, שבחלק גדול מהן נשאה בעול כפול - עבודתה בפרקליטות המדינה (עד להיותה משנה לפרקליט המדינה), וגידול בנותינו שרי ע"ה, הדסי, חגית, ושלומית תבל"א. מרים הייתה נוהגת לומר, בשנות התפקידים העמוסים שלי, שאנו משפחה חד-הורית ולאימא יש חבר. בנותינו עם אישיהן איתי, דניאל ושחר וילדיהם הם שמחתנו. השנה נלקחה מעמנו בדמי ימיה, מותירה פצע מדמם שלא הגליד וספק אם יגליד, בתנו הבכורה שרי ע"ה, לוחמת לזכויות אדם, ובמיוחד פליטים ומוחלשים; נחמה ועידוד אנו מוצאים בבנותיה, ובכל נכדותינו ונכדינו, נגה, אחינעם, אליה, אביגיל, תמר, מעיין, גלעד, יאיר, נוה, נעם, איתמר, הלל, נריה ומתן. אזכיר את אחי אבי, סמל טוב הלב, ואת משפחתו, ואת אחיה ואחיותיה של מרים ומשפחותיהם, הנמצאים כאן. תודה לנשיאות ולנשיאים ברק, ביניש, גרוניס ונאור, לחבריי וחברותיי בבית המשפט הזה, המכהנים ושפרשו ובראשם הנשיא שמגר, ואזכיר גם את חברינו מימי כהונתי השופט אדמונד לוי ע"ה והמשנה לנשיא מישאל חשין ע"ה. כולם היו עמיתים למופת והפכו בניין זה למקום שנעים לבוא אליו ולשרת בו את הציבור. נעמתם לי מאוד כולכם, וקשה עלי פרידתכם. תודה לרשמי בית המשפט, למזכירות הראשיות, שרה ליפשיץ ועידית מלול ולצוותן, ולכל העובדים במזכירות בית המשפט, היומן, הדוברות וקשרי החוץ, הקלדניות, פקידי העזר, אנשי הביטחון, המחשוב והתחבורה, עובדי הספריה, עובדי הנקיון, וכמובן המחלקה המשפטית, העוזרים המשפטיים ומנהלות הלשכה. תודה מיוחדת מאוד, ומקרב לב, לעוזרי המשפטיים לאורך השנים, רינת סופר, השופט ערן שילה, ברק גליקמן ואילן גפני, ולכל המתמחים והמתמחות בלשכתי, ואזכיר בשם רק את המתמחים החותמים, נועה זעירא ואליחי שילה, למנהלות הלשכה מלכה, זיוה ובמיוחד מאוד רוית. תודה למשתתפי המניין היומי בתפילת מנחה. תודה לפרקליטות, לסניגוריה הציבורית, לשירותי המבחן למבוגרים ולנוער, לשירות בתי הסוהר, לעורכי הדין ולבעלי הדין, ולחברי ועדת הבחירה לשופטים שבחרו בי ולאלה שעמם פעלתי לימים. היו ברוכים. באתי ממשפחה ציונית מגשימה, והוריי היו אנשי חסד מובהקים. אמי עלתה מרוסיה בעליה השלישית כילדה קטנה; הייתה בוגרת גימנסיה הרצליה ובית הספר לאחיות באוניברסיטה האמריקנית בבירות, אחות השירות הציבורי הרפואי בתל אביב לאורך כארבעים שנה, וגם חברת המשלחת ששיגר הצבא הבריטי ב-1945 להביא ארצה יהודים מאירופה, אשר הוגלו על-ידי הבריטים עצמם לאי מאוריציוס באוקיינוס ההודי בראשית מלחמת העולם, כדי למנוע עלייתם, בגזירת הספר הלבן. אמי גם התנדבה בתש"ח להיות האחות הראשית הראשונה של תל השומר, אשר הוקם כבית חולים צבאי בפיקודו של ד"ר שיבא. אבי - שמשפחתו הושמדה כמעט כולה בשואה, משנורו לקבר אחים בעיירתם בבלרוס, ואחיו נפל בצבא האדום בפינלנד, ושרדה רק אחות אחת, דודתנו המיתולוגית ויטה - הגיע ארצה עם הצבא הפולני ב-1943, והיה לימים פעיל ציבורי בגבעתיים, בחינוך, בחסד ובחיים הדתיים. אילו אמרו לאבי בעת השואה שבעוד שנים ספורות יהיה הוא חייל במדינה יהודית עצמאית ובניו ונכדיו ונכדותיו ישרתו אף הם בצבאה, היה מן הסתם אומר לאומר, די להזיות. והנה זכינו להגשמת חלום דורות, לפיקדון הנפלא של ההשגחה וההיסטוריה היהודית, מדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית, יחידה בתבל; עלינו לשמור עליה מכל משמר, ולמלא את חובתנו המתמדת כלפיה ובתוכה; וכדברי המקרא בפרשת השבוע "שלח לך" (במדבר י"ד, ז') "טובה הארץ מאֹד מאֹד". אסיר תודה אני להורי על הכל. לא הייתי חייל קרבי, אבל הפכתי ברבות הימים למעין "חייל של השלום", ובמשך קרוב לרבע מאה בגלגולים שונים נזדמן לי לשרת ב"חיל השלום", בין המבקשים נתיב לשלום עם שכנינו. היו מאמצים שחלקם צלח במידה רבה, כמו עם מצרים, והשנה ימלאו ארבעים שנה לביקור הנשיא סאדאת, ובשנה הבאה ארבעים שנה להסכם קמפ-דויד ששינה אסטרטגית את פני הסכסוך הערבי-ישראלי, וזכיתי להיות חבר משלחת ישראל שם, הצעיר והזוטר, לצד - בין השאר - הנשיא ברק שלצערי נבצר ממנו להימצא עמנו היום. זכיתי לעמוד בראש משלחת ישראל להסכם השלום עם ירדן ולהשתתף בקביעת גבול המדינה עמה - זכות גדולה, ולפני כן להשתתף בוועידת מדריד ובמו"מ לשלום עם ירדנים ופלשתינים; והשתתפתי במאמצים שלא צלחו מול לבנון שעמה נחתם הסכם אשר השקענו בו רבות; וגם מאמצים שלא נשאו פרי מול סוריה. אינני נואש גם היום. התקוה והחתירה לשלום צריך שתישאר עמנו, לשם חינוך הדורות הבאים, ובידיעה כי לא ננעלו הדלתות; זאת כחלק מייעודנו כעם אשר הובטח לו (תהלים כ"ט, י"א) "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את-עמו בשלום". עוז ושלום ירדו כרוכים, בודאי באזורנו. אני מאמין בזה מאוד, בתקוות השלום ובנחיצות העוז. ועכשיו אדבר מקצת משפט. בתי המשפט, ובמיוחד בית המשפט העליון, הם חלק חשוב בחוסן הלאומי - גם בעוז וגם בשלום. יכולים כולנו להיות גאים במערכת המשפט, מערכת נקיית כפיים ומקצועית, שהיא לתפארת מדינת ישראל, גם אם אינה מושלמת. אין נביא בעירו, ובית המשפט העליון "זוכה" בארץ לא אחת לקיתונות ביקורת, לעתים לגיטימית ופעמים רבות לא ראויה. זכות גדולה מאוד הייתה לשרת בבתי המשפט של ישראל; וכמאמר הנביא ישעיהו שצוטט רבות בקום המדינה "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", קרי, צדק (ישעיהו א', כ"ז). כשופט בבית המשפט העליון לא ראיתי עצמי כתיאורטיקן של המשפט, אלא כמי שעיקר שליחותו בו היא, ראשית, בגדרי המשפט המינהלי והחוקתי, לסייע לשיפור המינהל הציבורי הישראלי, תוך קידום שויון והגינות, ולתרום לכך מנסיוני בממשל; שנית, הגם שבית המשפט העליון אמור לעסוק בפיתוח המשפט והלכותיו, והוא עושה כן, לסייע ככל הניתן גם ליחיד הסובל, בחינת דברי חכמים "נושא בעול עם חברו" (אבות ו', ו'); ושלישית לסייע להנחלת רוחו של המשפט העברי במשפט הישראלי. אם תרמתי ולוא במעט לאלה, דייני. המשפט העברי היה תדיר לנגד עיניי, כנכס לאומי-משפטי שאולי אין כמותו בכל אומה ולשון, וכמורשת תרבותית הקוראת לנו. חשתי כי לא זכה למקומו הראוי במשפט הישראלי. ניסיתי לסייע לכך שמורשת זו תמצא ביטוי בפסקי דיננו, לחיבת המשפט העברי ולתועלת. לא הייתי יחיד בכך כמובן, שופטים בבית המשפט העליון ובבתי המשפט האחרים עשו ועושים כן, ויישר חילם. ראיתי עצמי כיהודי, ישראלי ושופט לאומי-ציוני וליברלי. לאומי, כי בעולם היהדות ישראל ותורתו וקיום העם היהודי שלובים זה בזה, ואהבת העם והארץ עמוקה בלבי. ליברלי, כי אין סתירה בין אהבת אדם, זכויות אדם, ויחס מכבד ומקדם לזולת - לבין היותך יהודי לאומי. אפשר להיות יהודי המאמין בציונות - בדרכי שלי היא ציונות דתית - ובתקומת ישראל בארצו, ועם זאת שוחר שלום בתוכנו וסביבנו ושוחר זכויות אדם, לרבות שויון למיעוטים בישראל בתוך מדינה יהודית ודמוקרטית מורכבת, וזכויות מוחלשים, ומשתדל למען כל אלה. בעבודתנו לא אחת עלתה שאלת מעמדו של חופש הביטוי. מי יכול לחלוק על כך כעיקרון של ציפור נפש בדמוקרטיה; אך כבוד האדם, שחופש הביטוי נכלל בו, כולל יסודות כמו השם הטוב, שאין רכיב כבוד גדול הימנו; נותרתי לעתים במיעוט בכך, אך ביקשתי כי יישמע גם הקול שכבוד הבריות בוקע מתוכו, והמגן על השם הטוב. אודה כי הסבו לי לא אחת קורת רוח תיקים שאולי לא הניבו דיסרטציות מלומדות אך הביאו מזור וצדק לאדם מן הישוב בריבו עם השלטון, או שיפרו מוסד שלטוני ושירות לציבור. ראייתי את תפקידו של בית המשפט העליון, לצד המישור ה"קלאסי" כקובע הלכות, הייתה במשקפי הסיוע לאדם בסבלו, בעיקר מקבוצות מוחלשות, לרבות אסירים שאף אם מעשיהם מרחיקים אותם בדין מן החברה, צלם אנוש שלהם לא אבד. הסיפוק בכך היה ללא גבול. לא אחת היה בית המשפט בעיניי כשער העיר המקראי, מקום שבו נעשה "צדק מקומי". ניסיתי לראות את דמעת העשוקים, גם אם בודאי לא תמיד הצלחתי; השאיפה לכך מבטאת את רוח הנביא הושע (ב', כ"ב) "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים". במישור האזרחי חיפשתי כמעט תמיד את דרך האמצע, שביל הזהב, הפשרה, כדברי הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות "וצריך (השופט) להיות מהדר בכל דיניו אחר הפשרה". דגלתי בפשרה גם כאידאה של הבאת שלום בין אדם לחברו, כמובן במקום שהדבר אפשרי. אך הקשים מכל התיקים הנושאים כותרת אזרחית היו תיקי האימוץ, החיתוך הנורא בבשר החי. הם שהדירו שינה יותר מכל. בדיני המעצרים ראיתי לנכון להדר ברצון המחוקק, כי מעצר מאחורי סורג ובריח יושת על אדם רק בהיעדר דרך אחרת שפגיעתה בחרות פחותה. ובמשפט הפלילי, גם בעת מיצויו של הדין הראוי ראיתי את האינטרס החברתי והאישי בשיקום העבריינים. האמנתי בשכל הישר כמורה דרך; גם אם לא כולנו נראה עין בעין באשר להגדרתו של זה בכל מקרה, ישנם רכיבים שוים לכל נפש, והם שלובים בהגינות כיסוד מוסד. האמנתי ככל הניתן בענוה, כדברי הנביא מיכה (ו', ח') "ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך", וכדברי חכמים (מדרש תנחומא) "אין לך יפה מן הצניעות". ידעתי כי שופטים כבני אנוש עלולים לטעות, ולא עמנו תמות חכמה, וכמאמר הרמב"ן באגרתו הנודעת, הענוה היא "מידה טובה מכל המידות הטובות". לדעתי היכולת לפנות ישירות לבית משפט זה בעתירות כנגד הממשל היא מוסד ישראלי יפה ומועיל, שכדאי לשמר אותו, גם אם יש לעתים עתירות סרק. אין לי ספק כי אם נשים בכף מאזניים אחת את התועלת שבכך ליחיד ולציבור, ובכף האחרת את החסרונות - תגבר הכף הראשונה. אשר לממשל, יצר לב האדם לא נשתנה מימות עולם, ובתוכו האגו והתחרותיות, שיש בהם גם כדי לקדם את האנושות, אך חיוני שהמינון יהיה כזה, שהעיקר הרצוי לגופו יהא בראש, והאגו משני לו; אם חלילה מתהפכים היוצרות הדבר אינו מבשר טוב; לא אחת, והדברים נאמרים בכל תקופה, אנו גם מדינת "יהיה בסדר", הלוקה ברישול בקבלת החלטות. לבית המשפט העליון תפקיד בתיקון מהלכים שאינם ענייניים ושעיגונם המשפטי מסופק מאוד, אם בממשל ואם בכנסת, הכל מתוך זהירות וענוה, כי גם אנו איננו יכולים להיות נקיים משגיאות. חשוב גם להמשיך לטפח את השירות הציבורי, משפטי ואחר, כעמוד שדרה של ממשל תקין. ולבסוף אטעים בקול גדול, כי מדינתנו צמחה באורח נפלא ללא כל השוואה למצב בימי ילדותי, במדע, בתורה, בבניין, בקליטת עליה ובמשפט, ואפשר רק להשתאות כיצד קיבוץ גלויות, תחיית הלשון העברית ומאמץ ציוני מדיני הניבו פירות כאלה. "מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו" (תהלים קי"ח, כ"ג). לקראת סיום, ברכה חמה להצלחה ולסייעתא דשמיא לשופטים המתמנים היום, השופט ג'ורג' קרא והשופט ד"ר דוד מינץ, שופטים מנוסים המשקפים פנים יפות ומגוונות בחברה הישראלית. ברכה טובה גם לנשיא יוסף אלרון ולשופטת יעל וילנר, שבדרך. דור הולך ודור בא ובית המשפט לעולם עומד. ברכה חמה במיוחד מעומק הלב לשופט סלים ג'ובראן, חברי הטוב והיקר לאורך שנות שיפוט רבות בצוותא, שגם הניבו חמשירים רבים בעברית ובערבית, שופט צדק, ערבי נוצרי גאה וישראלי גאה, המתמנה היום לכהונת משנה לנשיאה במקומי. כה לחי. אסיים בתפילה לבורא עולם, שיזכה את כולנו בבריאות, בנחת ובשלום. כשלעצמי אם תיקרה ההזדמנות, אשמח לשוב ולשרת את הציבור בדרכים אחרות. אולי גיל שבעים, גיל שֹיבה לפי חכמינו, יהא פתח לשׁיבה, שיבה לפעילות מסוג אחר, במישורים אחרים. אחתום בדברי הנביא עמוס (ט', י"ג-ט"ו) שהתגשמו ומתגשמים לעינינו, ואת האיחולים שבהם אאחל מעומק הלב למדינת ישראל: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה: וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם: וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ". תודה, שלום לכולם ושלום לאולם.