לפתע, כעבור ארבעת אלפים שנה של מאבק על החיים ועל המוות, לא ברור לנו מהו יהודי. בפסטורליה שמשתררת לנוכח כולנו מתווכחים על 'מיהו יהודי' ובאיזו זכות הוא יכול להיחשב כזה, ולא שואלים בעצם, מהו? מה, כבר לא אכפת לאן הולכים, והיכן עוברת הדרך? רק בודקים כל הזמן שיש שתי רגלים והנימול על המימייה ביניהן?
כדאי להתחיל מהסוף כי זה ינמיך את מדד העכירות הנפשית: גם משומדים הם יהודים, לא רק בנות שכורכות תפילין. היו יהודים שהפעילו למען האנושות את האינקוויזיציה הנוצרית, היו גם שזיקקו וטיהרו את אותה אנושות במתקני עינויים של הייבסקציה הבולשביקית. אחד מבכירנו התחרה בסטאלין על הגאי ממלכת הרשע כשלנין קרס לתוך חוסר אונות. יש גם להפך - ייבוא אישי: אשמדאי, מספרים חכמי התלמוד, בא והתענג על כסאו ובמיטתו של שלמה המלך, היה מבקר את נשיו בעת נידה. אומרים שנמל גם את לבבו כי לא היה מוכן להחמיץ שום תענוג של כופר ומשומד. השם הוא המהות.
לכן אל תתפעלו כשאתם נקלעים לזירת מאבק של נשים יהודיות הנלחמות בשצף וקצף ברבנים של רחבת הכותל על עטיפת תפילין וטלית. חלקת אלוהים היא קטנה ולאחרונה גם צפופה. בעל כורחנו אנו יהודים, בעל כורחנו אנו נולדים. יש לנו גם
גדעון לוי - יהודי ממשפחה מכובדת. אבותיו שרו מזמורים בבתי המקדש, הקיפו את הקודש ובתקופה של הנביאים סחרו בזבחים ומכרו כיבודים. מה לדעתכם מאפיין את הלוי, למה הייתם מצפים מיהודי בעל-איכות? שיהיה אנושי למכביר - חצי ישו לפחות, לא? האנושיות של לוי, כפי שבאה לביטוי ב'הארץ', היא מסע צלב אנושי מרהיב, ויה-דולורוזה תפורה בחוטי פשתן טהורים. הנה, התפרסם בשמו בערוץ 7 כי: "...הגולדינים רוצים את גופת בנם בכל מחיר ואת המחיר הם רוצים להשית על שני מיליוני תושבי עזה המקוללים. שום התעללות בתושבים אין בה די מבחינתם. שיקפאו למוות, שלא יקבלו חשמל, שהאסירים יעונו עוד יותר בכלא, הכל מקודש בעבור גופת הבן. את ההסתה הזאת אסור לקבל, גם לא ממשפחה שכולה", קובע לוי.
מר לוי, יהודי נכבד, נוקש אוטומטית על חזהו הקולקטיבי ואומר, רק אני אשם כי רק אני מתעלל במיליונים ושום התעללות אין בה די, לדעתי. כי רק אני נושא את הצלובים על גבי. בעיניו היהודיות חמאס הוא המולך, הוא הבעל, הוא עץ האשרה, הוא לפחות האור בקצה המנהרה. האם זה פלא שצעירים כמו לוי נמשכים לעמותות כמו באדר-מיינהוף שנאבקות בחירוף נפש למען אידיאלים וצדק אינסופי במשפכי דם? מוסרית לא רוצים להתגייס לצבאה של מדינה יהודית, שואפים להיאבק בדחפורי הציונות הפושעת על גבול הרצועה. מתפללים באו"ם שהכל פה יתנהל ללא גבולות, בשם איכות יהודית אידילית שמיובאת מהאקדמיה השוודית. "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", אומרים אנשי גדעון הלוי. ילדים של כולנו מצטיידים בסכינים כשהם הולכים בבוקר לבית הספר. הם דוהרים בלילות על הכבישים שתויים כדבעי, עם טונות סם אונס ותרים את הארץ לכבוש את יצרם. מהר מאוד כולם לומדים מהו כבוד ישראלי וכיצד יש להגן עליו באמצעות מטען צמוד לשאסי. איך זה שבכלל באנו בטענות לגרמנים ששחררו, מפחד בלילות, את רוצחי הספורטאים שלנו במינכן? לוי מבקש שנשחרר אותם גם מטעמי צדק ומוסר - רק אז נוכל לדרוש את הגוויות, אם בכלל. צדק יהודי חייב להיות אינסופי ומלא תאורה, מלא חמלה לזולת. כי אין זולת החמאס.
כי מהו יהודי? יהודי מניח את בנו האהוב על המוקד ולוקח בידו הרועדת את המאכלת. יהודי לא יסיט. בצד שמאל של הלב יש שנאה כבושה כלפי אברהם אבינו, היהודי שהאזין ברגע האחרון לדברי מלאך מסית – וקיבל עליו. יהודי אינו אמור לפעול בדפוסים של מלאך, לא בשמים הוא – עליו לשחוט את עצמו, הוא קורבן. רק אלוהיו יכול להרשות לעצמו להיות חנון ורחום.
בעל מום
כדי להמחיש את הדברים שנאמרו למעלה אפשר להרחיק עדות ככל שניתן. הצוענים שנדדו דורות על פני אירופה והתפרנסו למחייתם במופעי במה וביזה הגיעו בשיאו של כל מסע אל הכיכרות ההומות וההמומות של עיר בירה מתעצמת בממלכה ושם הניחו את עולליהם על הרצפה הכבושה עם קופה שחוקה לתרומות. לילדים (חלקם נגנבו מן הכפרים הדלים שבדרך) היה מראה מעוות ומפלצתי שהאומנים הצוענים מלאי הכישרון יצרו במו ידיהם. כלומר, הם ריסקו את איברי גופו של הזאטוט ופיסלו מחדש את צורתו למען קיום מכובד, מרשים ומכניס. ליד כל מפלצת אנושית למחצה רבצה 'אימא אומללה ומסכנה' והניעה את קופת ים הרחמים עד שהתמלאה. סבל - אומרת תרבות הרחוב הצוענית – הוא פתח מלא אפשרויות בלתי נדלות להבטחת הקיום אנושי בתופסת לפנסיה תקציבית. בצורה זו הבטיחו הצוענים את קיומם. הם יצרו מעצמם מקור הכנסה לעצמם. ייתכן שההוגים בתוכם היו שואלים אותך אם תהית - וכי עבודה של ילד במכרות באנגליה טובה ויעילה יותר? ילדינו למצער נוסעים בעולם, לא חופרים אותו...
זו תופעה שבה אדם, משפחה, שבט מעטירים על גופם מומים מחרידים, כאב תהומי וסבל אנושי (עדין מדובר בבני-אדם) הולך ומצטבר ככל שחולפות השנים כדי להבטיח את הכנסותיהם בכל עתיד. הסקרנות האנושית והחטטנות פרנסו בכבוד, מאז ומתמיד, את העיוותים הנוראים ביותר שהתרחשו על-ידי בני אדם על פני הכוכב שלנו. להבדיל כמה אלפי הבדלות - במדרש מסופר על אשתו של רבי עקיבא ש'יצרה' חמור עם עץ הצומח על גבו והלכה לשוק...
בעל זבוב
בביטאונו של 'סופר-נידח' אהוד בן-עזר הובא סיפור ממעמקי ההוויה בשטייטעל. כותב מרדכי הרכבי: בשטייטעל היה גיבן יהודי, וילדי הגויים רצו אחריו וצעקו: גיבן, גיבן!
יום אחד פנה הגיבן לילדים ואמר: כל מי שירוץ אחריי ויצעק גיבן יקבל פרוטה. הילדים כמובן רצו אחריו עוד יותר וצעקו: גיבן, גיבן. אחרי זמן-מה קרא הגיבן לילדים ואמר: אין לי יותר כסף. לא אוכל לתת לכם כסף כדי שתצעקו גיבן, גיבן. הילדים הפסיקו מיד - למה לצעוק גיבן, גיבן חינם אין כסף?
מעניין אם כאשר יפסיקו הקטרים לממן - ימשיכו עמותות השמאל והקרן לישראל חדשה להסית ולהשמיץ את ישראל חינם אין כסף?
