טביעת אצבעות של הממסד

שוֹאת ילדי עולי תימן, מזרח ובלקן

ביום רביעי, כ"ז בסיון תשע"ז (21.6.17), התקיימה בירושלים הפגנת אלפים של הורים ואחים מקרב ילדי עולי תימן, מזרח ובלקן, שנתכנסו ובאו למחות נגד חטיפת הילדים שאירעה בעיקר בשנותיה הראשונות של המדינה. ההפגנה התקיימה ברחבת "המשביר" הישנה ברח' המלך ג'ורג'. בזה אחר זה עלו ההורים והאחים למסור את עדוּתם בפני אלפי אזרחים נוספים שהתקהלו במקום. העצרת התחילה בתפילת ערבית והסתיימה באמירת "שמע ישראל" ובקבלת עול מלכות שמים, המקובלת בעצרות של אנשי אמונה. הפעם מדוּבּר באנשים המאמינים בא-ל, אני חייב להגיד לכם: הפגנה כזו ספֵק אם הייתה מעולם במקומותינו (בייחוד בקיבוץ של יהודי-תימן), וספק אם תהיה. בעקבותיה לא הייתי מציע למי שיושב "למעלה" בצמרת השלטון לזלזל באנשים האלה. ראוי שכל אדם, ובוודאי אנשי השלטון, ישאל את עצמו מה קרה אחרי אירועי יהוד? שקלתי, היססתי והרהרתי ביני לבין עצמי אם לדבּר בהפגנה, אולם לאחר שמיעת העדויות של ראשוני הדוברים ותחושתי כי הן יוצרות רושם עז על כלל השומעים וּמשדרות עוצמה רבה, רק אז מצאתי לנכון להשמיע את קולי גם אני. בדבריי ביקשתי להבין כיצד נתאפשרו המעשים הנפשעים האלה, כמעט באֵין מפריע. התייחסתי לשאלות הבאות: 1. מי אחראי למעשה הנפשע, שהוא לדעת מלומדים בגדר פשע נגד האנושות שאין עליו מחילה ולא התיישנות? 2. מה צריך לעשות: הכרה וצדק למשפחות. משמע - איחוד משפחות, וריפוי לחברה הישראלית. זאת משום שפשע זה, שעיקרוֹ פגע בעדת יהודי תימן, יצר שבר 'גאולוגי' בחברה הישראלית בכלל, שעד היום אנו משלמים עליו. 3. ביטול מסקנות ועדת החקירה הממלכתית בראשות כהן-קדמי לאלתר. זו הוועדה השלישית שבאה בעקבות ועדת בהלול-מינקובסקי וּועדת שלגי, אך שאבה מֵהן טעויות רבות. ולבסוף אמרתי באותה הפגנה, כי כדי להצליח יש צורך באיחוד כל הקבוצות כדי לייצר מנוף לחץ ציבורי על ממשלת ישראל, כדי להגיע לבירור האמת, ולדעת מה קרה ולאן נעלמו הילדים.

ואקום משפטי הידוע לראשי מנהיגי המדינה

כשהתחלתי לחקור את פרשת ילדי עולי תימן לאחר קיץ 2011, תוך ניסיון להבין את שורש הבעיה בחברה הישראלית, הלכתי לקרוא את פרוטוקולי הכנסת שדנו בהיעלמותן של ילדי עולי תימן. בתוך כך נחשפתי ליצירת סחבת מכוּוֶנת מצד גורמים שונים בעלי עניין וראיתי איך חברי הכנסת עשו כמעט הכל כדי למשוך ו'למרוח' את בירור הפרשה לשנים רבות. וזאת למרות שהיו גם חברי כנסת שצעקו ומחו במליאת הכנסת ובראש כל חוצות. אלה היו ח"כ וילנר ומגורי, ומאוחר יותר גם הח"כים גמליאל ורן כהן. שמתי לב כי חברי כנסת מסוימים, שדיברו במליאה או בוועדות, פעלו להשתיק את הוועד הציבורי של יהדות תימן, שהופיע וגולל בפני הוועדות בכנסת את חטיפת הילדים. גם כאשר פרצו לחיינו אירועי יהוד, אותם חברי כנסת עשו זאת בצורה פוגענית ומעליבה, למעט ח"כ דב שילנסקי ז"ל שקיבל מידע מפּקיד בכיר בשם אביגדור פאר שמסר אף עדות בכנסת, אך משום מה עדות מצמררת זו לא קיבלה כל התייחסות. לא הצלחתי להבין למה אותם חברי כנסת פועלים כך. התנהגותם הייתה כאילו היו שתדלנים-לוביסטים של גוף שמנווט אותם מאחור. רק מאוחר יותר הבנתי מדוע הם התבטאו כך. חלק מקרובי ח"כ היו קשורים ל"מאפיה" שפעלה בסמכות ורשות למכור ילדים תמורת סכומי כסף, סכומים שבמונחי הזמן ההוא היו עצומים. ולמי שלא הצליח להבין עד עכשיו את עוצמת ההסתרה על-ידי המדינה, באה הטלת החיסיון על מסמכי הוועדות לעוד 70 שנה על-ידי המדינה, 'הפילה לו את האסימון', והמחישה לו את פעולות ההשתקה שננקטו על-ידי גורמים ממשלתיים.

המצב שקדם לחוק האימוץ

עם הקמת מדינת ישראל פורסם מנשר שהיווה את הבסיס למערכת המשפטית המתהווה, שקבע כי מועצת המדינה היא הרשות המחוקקת וכי המשפט שהיה ערב הקמת המדינה ייוותר על-כנו בכפוף לחריגים מסוימים. הוא אף קבע את הדרכים לשינויו בדבר חקיקה של הרשות המחוקקת אשר לימים תיקרא 'הכּנסת'. מועצת המדינה החליפה את המנשר הנ"ל בסעיף 11 לפקודת סדרי שלטון ומשפט מ-19/5/17, שבו נקבע בסעיף 11: "המשפט שהיה קיים בארץ ישראל ביום ה' באייר תש"ח 14 במאי 1948, יעמוד בתוקפו...". הוראה זו של המועצה הזמנית הותירה על-כנה את סימן 46 ששימש כ"צינור יבוא", אשר דרכו המשיכה מערכת המשפט של מדינת ישראל לשאוב מן הדין האנגלי שנים רבות גם לאחר הכרזת העצמאות. וכאן נוצרה הפִּרצה, שאיפשרה לכאורה "למי שלא בא לקחת את הילד" פרק של שבועות מספר לגרום לכך שיהא אפשר לשלוח אותו לאימוץ. מנהיגי מפ"ם ומפא"י ידעו זאת בבירור, ולכן אלה שפעלו עבורם הסתירו את הילדים והעבירו אותם לבתי תינוקות מרוחקים כדי שלא יהיו נגישים למשפחות הילדים. לאחר מכן העוֹבדות הסוציאליות סיפרו בבתי המשפט ובבתי הדין כי הילדים ננטשו על-ידי הוריהם.לאחר שהם עצמם דאגו להעלים אותם. "פרצה" זו בחוק האימוץ שנתעכב בכוונת מכוון ושלא נחקק עד לסוף ה-60 נעשתה בידיעה מפורשת, והייתה מיועדת לאפשר לאותה וועדה בין משרדית (ובהם משרדי הסעד, הבריאות המשפטים המשטרה והדתות), שרצו לפעול בהעדר הסדר חקיקתי לחטוף את הילדים ולמכור אותם, ואף לבצע בחלקם ניסויים רפואיים. יודגש, כי על-אף שהיה קוד נירנברג שאסר ניסויים רפואיים לאחר מלחמת העולם השנייה, רופאים ממשרד הבריאות ערכו ניסויים רפואיים מכיוון ש"החוק" קבע כביכול, שאם לאחר 24 שעות ההורים לא באו לקחת את גופת התינוק לאחר שנקבע מותו, "מוּתּר" לעשות בו ניסויים רפואיים. תבינו לבד מה היו עושים הרופאים כדי להרוויח את הזמן הזה. במטרה למנוע מההורים לקבל את הגופה או לראות את הילד, היו אומרים להורים שהילד מת ונקבר זה מכבר. חוק האימוץ משנת תש"ך/1960 חישק את היכולת לפתוח את תיקי האימון בעתיד. החוק מאפשר קיבוע המצב שהיה ערב חקיקת חוק האימוץ ומכשיר את השרצים-פשעים עובר לעשייתם. סעיף 27- "צווי אימוץ קודמים", קובע: "מי שאומץ לפי צו של בית משפט או בית דין דתי לפני תחילת חוק זה, רואים אותו כאילו אומץ לפי חוק זה". בסעיף מס' 28 העוסק ב"קיום אימוצים", נאמר: "היו קיימים יחסי אימוץ שלוש שנים לפחות בין אדם שלא מלאו לו 18 שנה לבין אדם שהיה כשיר לאמצו לפי הוראות חוק זה, ויחסים אלה עודם קיימים ביניהם [...], רשאי בית משפט לתת צו אימוץ אף אם למאומץ מלאו בינתיים 18 שנה, ובלבד שהבקשה לכך הוגשה תוך שנה מתחילת חוק זה". ואם לא די בזאת, בא סעיף 30 לחוק האימוץ הישן ומוסיף וקובע עוד, את איסור גילוי את שמו של המאומץ או המאמֵּץ. וכל כך למה? כדי לקבע את חטיפת הילדים שהצליחו להעלים, וכן למנוע את היכולת להתחקות אחריהם ולחשוף את הפשע שנעשה כאן. ועוד דבר מעניין: לפי סעיף 25 לחוק האימוץ, לרושם הנישואין יש סמכות לעיין בפנקס האימוצים. וזאת למה? המערכת הייתה ערה לאזהרה של הוועד התימני שיש חשש לאפשרות לנישואין בין אחים. ומכיוון שעל חוקי המדינה חתומים נשיא המדינה יצחק בן צבי, ראש הממשלה דויד בן-גוריון ושר המשפטים פינחס רוזן - ניתן לומר שטביעת אצבעותיהם מחילה עליהם אחריות, ואי-אפשר לנקותם כליל מן המעשים שנעשו.

האקדח המעשן:

כך למשל אומר שר הסעד (כיום הקליטה) גיורא יוספטל - "אם לא ילכו אנו אומרים להם אתם לא בסדר מבחינת החוק יש בחוק חור קטן שנותן לנו ללחוץ עליהם החוק אומר שאם הורים משאירים ילדיהם תחת כיפת השמים הם מפקירים אותם מדובר על ילדים שהם מתחת לגיל מסוים ואז אפשר לקחת את הילדים בכוח כדי לתת להם קורת גג ואז אפשר לקחת את הילדים כדי לתת קורת גג. [להלן הקישור לחוק האימוץ משנת 1960]

"לידה ביולוגית מאוחרת"

התינוקות שנחטפו מהוריהם בעת לידתם הועברו למאַמְּצים, לראשי ישובים, ולקיבוצים ניתנה את הזכות לבצע רישום מאוחר יותר. כל זה נעשה ברשות ובסמכות שר הפנים, ובכך הביא למחיקת הזהות המקורית ורישומם של הילדים ברישום לידה מאוחר כאילו הם ילדים של "המאַמּצים". שופט בית המשפט העליון זלמן שניאור חשין ז"ל, טבע את הביטוי "לידה ביולוגית מאוחרת" והצביע על תופעת מחיקת זיהוי הילדים החטופים "בספרו ילדי אימוצים" (הוצאת "מסדה", ת"א תשט"ו). בפרק "ילדים במתנה" (שם, עמ' 122) כותב חשין: "... אולם בהעדר חוק מיוחד שיסדיר את ענייני האימוץ, יכוון אותם באפיקים רצויים ויקבע עונשים לעבריינים, הפכו עניינים אלה שדה הפקר, וכל הרוצה לעסוק בהם בא ועוסק, בלי שייתבע למשפט ובלי שתהא עליו אימת דין ודיין. על נוהג פסול זה יש להתריע בכל פה ולבקש אמצעים לעקרו משורש ולחסלו ממחננו.."

מעורבות הממסד

כמובן מכל הנאמר לעיל, מעורבותו של הממסד הישראלי בפרשת ילדי תימן הייתה עמוקה. ממשלת ישראל שבראשית קום המדינה הייתה מורכבת בעיקר מאנשי מפלגות מפא"י ומפ"ם, שלטה באמצעות ארגונים הסתדרותיים שהיו חלק אורגני מהשלטון, כגון: מועצת הפועלות ויצ"ו והסוכנות היהודית. אלה שימשו קבלני ביצוע של מדיניות מפלצתית - חטיפת ילדים וסחר בבני אדם. ברור שגם משרד ראש ממשלה היה בסוד העניינים ו"ידו הייתה במעל". רק גוף כמוהו יכול לתַכְלֵל פעילות של מספר משרדי ממשלה. ואם לא די בזאת, תשאלו את עצמכם, אתם הקוראים, את השאלות הבאות: (א). מי רשאי לחתום ולקבוע את מותו של אדם? מי אם לא רופאים ואחיות ממשרד הבריאות? (ב). מי אחראי להוצאת תעודת פטירה? מי אם לא משרד הפנים? (ג). מי אחראי להוצאת צווי אימוץ וחותם עליהם? מי אם לא שופטים ודיינים ששייכים למשרד המשפטים? (ד). מי אחראי להוצאת תסקיר מבחן לפני כל צו אימוץ? מי אם לא משרד הסעד (כיום משרד העבודה והרווחה)? (ה). מי אחראי ל"קבורה" של הילדים שנחטפו ו"נעלמו", מי אם לא משרד הדתות? (ו). מי אחראי לאי-חקירת תלונות של חטיפת הילדים? מי אם לא משרד המשטרה (כיום ביטחון פנים)?

נכדתה של סוניה מילשטיין: אכן, ילדים הועברו בלי רישום

סוניה מילשטיין ז"ל הייתה אחות אחראית במחנה העולים בעין שמר בשנות ה-05 של המאה העשרים. בעדותהּ בפני ועדת כהן-קדמי בשנת 1995, הודתה סוניה שהיו אי-סדרים במחנות העולים, ולא תמיד נרשמו בשמותם הילדים שעברו בבתי-התינוקות או הועברו לבתי-החולים. נכדתה חגית מילשטיין סיפרה במשדר של התאגיד "כאן" (ששודר לפני ימים אחדים בערוץ 11 של הטלוויזיה), כי סבתהּ הייתה בת קיבוץ שנענתה לצו השעה ויצאה לעשות ציונות מעשית. היא הייתה בין היחידות שהסכימו לדבּר בפתיחות על הפרשה מעל כל במה שנקראה אליה. היא לא דמיינה שמה שהיא ראתה כעשייה חשובה, יהפוך בִּרבות השנים לפרשת חטיפה, ושהיא וחברותיה יעמדו על דוכן הנאשמים ויסבירו מה בדיוק קרה שם (ולי הדבר מזכיר כאילו כל אחד משמש כבורג במכונה משומנת היטב. [נ"ע]). "איך קרה שאשה נהדרת כמו סבתא שלי, מבלי להתכוון לוקחת חלק במנגנון שתוצאותיו כה הרסניות?" מדבריהן של סוניה מילשטיין ונכדתה עולה תשובה ברורה: זו הייתה המציאות וזה היה צו השעה. כלומר, משתמע שהייתה מדיניות ממשלתית של בן-גוריון, שאִפשרה ברשות וסמכות (אם במפורש ואם ברמז) לחטוף ילדים ו"להעביר אותם על דתם".

סוף דבר הכל נשמע

בן גוריון כשאמר בעתיד הלא רחוק יהיה רמטכ"ל תימני התכוון לאותם ילדים חטופים שנלקחו מהורים מייד עם עלייתם ארצה ונמסרו לאימוץ ללא ידיעתם. יוצא אם כן, הילדים נחטפו ונמכרו, ונמחקה מהם הזהות האישית. אין ספק, זו עבירה של פשע-עם וכנגד האנושות, ואין עליה התיישנות. המדינה חייבת לקחת אחריות על חטיפת הילדים. היא צריכה להכיר במשפחות, לפרסם את שמות הילדים שאומצו וּלאַחֵד אותם עם משפחותיהם, ותפרסם את שמות הילדים הנמצאים בכספות שמורות שאם לא כן לא יהיה מרפא לחברה הישראלית, לא תקוה ולא תוחלת.