בשבועיים האחרונים יצאו מלפני בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, שני פסק דין חשובים, בשאלת הצבת מחסומים דיונים, בפני עותרים לבג"ץ. שני פסקדין אלה, בהרכבים שופטים שונים לחלוטין של בג"ץ מצמצמים, בעליל, זכות העמידה בבג"ץ ומחזירים שאלת היות נושאים שפיטים, מבחינה משפטית, אם לאו. כבר כתבנו והתייחסנו לעניין זה, בשבוע החולף ("מחלקה משפטית" תאריך 10.7.2017). ציינו, כי קיימת אוזלת יד מתבקשת ומובנית לבג"ץ בכל הכבוד הראוי כאשר עותרים מתעקשים לכפות עליו, קבלת סעדים שאינו רוצה ואינו יכול להעניקם.
כוונת הדברים הינה לרצון הורי הילדים, מהמחלקה ההמטו-אונקולוגית ב"הדסה" לכפות על משרד הבריאות הקמת מחלקה המטו-אונקולגית שנייה, בבית החולים "שערי צדק", נוסף על זו, הקיימת בו. חרף רגישות נושא העתירה, שדנה בטיפול הראוי המגיע לילדים חולי סרטן, הרי חייב היה בג"ץ לדעתנו אנו לעשות מעשה. בג"ץ הבהיר, כי שעה שחוצים קווים אדומים, זכאי הוא ובעיקר, חייב הוא "להעיף החוצה", נושאים שאינו מוסמך לתת סעד בהם. לדעתנו אנו, חייב היה בכל הכבוד הראוי בג"ץ לעשות שימוש במחסום הדיוני של חוסר שפיטות ולקבוע שהעניין אינו שפיט. פשוט כך.
היטיב להגדיר הדברים, בצורה חדה,
איתמר לוין, במדורו "שישה בששי" ("
מחלקה ראשונה" תאריך 14.7.2017). בשל חשיבות הדברים, בהתייחס להגשת עתירות לבג"ץ, לקבלת סעדים בלתי סבירים, בעליל, בכל הכבוד הראוי ללא כל התייחסות לעניינו של עו"ד
אליעד שרגא, הנזכר ברשימה זו ואפילו שמדובר בנושא רגיש שברגישים, רואים אנו להביא, מלה במלה, דברים חשובים אלה, כדלהלן:
"אליעד שרגא מתנהג מזמן כאילו מערכת המשפט שייכת לו. הוא השתולל בבתי דין רבניים וחטף הוצאות אישיות, בבג"ץ לא הצליחו אפילו
מרים נאור התקיפה ו
אליקים רובינשטיין נעים ההליכות להפסיק את שטף דיבורו ולגרום לו להתמקד במתן תשובות לשאלותיהם. אבל השבוע שבר הפרחח הג'ינג'י את כל השיאים, תוך שהוא גורם במישרין נזק למי שהתיימר לדבר בשמם: ילדים חולי סרטן.
שרגא ייצג חלק מן ההורים של מטופלי המחלקה ההמטו-אונקולוגית בהדסה בעתירה לבג"ץ. כבר העתירה הציגה את עזות המצח הרגילה שלו: הוא ביקש לא פחות מ25 סעדים, כולל העמדתם לדין של
יעקב ליצמן ו
זאב רוטשטיין. הסעד העיקרי המבוקש היה פתיחת מחלקה זהה בבית החולים שערי צדק. לי אישית היה ברור, שהגישור של רובינשטיין ייכשל, משום ששרגא לא יסכים לשום פשרה וזה בדיוק מה שקרה.
כאשר חזרו הצדדים לבג"ץ הבהירו השופטים
יורם דנציגר,
עוזי פוגלמן ו
נעם סולברג שהם לא מתכוונים להיענות לבקשה בנוגע לפתיחת המחלקה. הם לא אמרו מדוע, אך נראה שהשופטים לא מצאו סיבה להתערבות יוצאת דופן בשיקול הדעת המקצועי של משרד הבריאות. ההצעה שלהם הייתה דומה לזו של רובינשטיין: שניים שלושה רופאים מתפטרים יעברו לחצי שנה לשערי צדק והאחרים ייקלטו בבתי חולים ברחבי הארץ.
בג"ץ הוציא צו על תנאי ברוח זו, המדינה והדסה הסכימו אבל לא הרופאים וההורים. שרגא התעקש לקבל את מבוקשו: מחלקה בשערי צדק. היה לו ברור שהוא הולך עם הראש בקיר, כפי שהעירו השופטים": הצו על תנאי תחם את גדרה של המחלוקת שהובאה היום להכרעתנו, וברי לכל באי-כוחם המלומדים של הצדדים, שלא ניתן לחרוג מגדרו". אבל מאחר ששרגא לא הסכים שהצו על תנאי יהפוך לצו מוחלט, לא נשארה לבג"ץ ברירה והוא דחה את העתירה. בדיוק כמו שאדם שתובע 10,000 שקל ומסרב להצעת הפשרה של השופט לקבל 1,000 שקל יפסיד הכל.
הבנתם מה עשה הפרחח, שמתיימר להטיף לאיכות שלטון ולהיות מומחה לעתירות ומשפט חוקתי ומינהלי? הוא הותיר את הילדים חולי הסרטן בלי פתרון זמין. הוא רצה הכל, ידע שלא יוכל לקבל אותו ו"השיג" ללקוחותיו אפס מאופס. המילה "פרחחות" קטנה מלתאר את ההתנהגות הזאת. אתם מוזמנים למצוא את התיאור שייראה לכם".
ומעניינם של הילדים חולי הסרטן שמאחלים אנו להם בריאות טובה ואריכות ימים נפנה לפס קדין אחר, שהוציא בג"ץ, בהרכב כב' השופטים, המשנה לנשיא,
סלים ג'ובראן,
אורי שהם ו
ענת ברון, בעתירת עו"ד משה הר געש. עותר זה ביקש לבטל תוכנה הפועלת לדבריו במשרדי רשות המיסים ובאמצעותה משולמים החזרי מיסוי מקרקעין לנישומים ששילמו מס, ביתר. בפסק הדין צוין, כי העותר הינו מי המשמש לדבריו כעותר ציבורי כאשר מטרת העתירה היא להועיל לציבור רב של נישומים שהחזרי המס שלהם מעוכבים, לטענתו, שלא כדין, כדבר שבשגרה.
לאחר שהחליט בג"ץ כמפורט בפסק הדין שכתבה כב' השופטת, ענת ברון, בהסכמת שני חבריה להרכב לדחות העתירה, על הסף, בנימוק שאין היא מניחה תשתית עובדתית ומשפטית לפגם כלשהו בהתנהלות רשות המיסים והיועץ המשפטי לממשלה, התייחס בג"ץ גם לשאלת זכות העמידה של העותר.
בג"ץ קבע עוד בפסק דינו זה כי ספק בעיניו אם קיימת לעותר, זכות עמידה בעתירה שהגיש. אין חולק כותבת השופטת, ענת ברון כי העותר עצמו, נעדר עניין אישי, בנושא העתירה. אומנם לדבריו הגיש עתירתו ככזו המעוררת שאלות עקרוניות ואולם בפועל העתירה נסמכת על עניינם של 13 נישומים, המיוצגים, על ידו, אל מול רשות מיסוי המקרקעין. חרף הגמשה ניכרת של זכות העמידה בפסיקת בית משפט העליון שב וקובע בג"ץ בפסק דינו הרי ההלכה היא שבית המשפט ייטה לדחות עתירה ציבורית כאשר הנפגעים הנטענים נמנעו מלפנות בעצמם לבית המשפט.
אם לא די באמור ובמפורט לעיל, הרי בג"ץ חוזר ומדגיש בפסק דינו זה כי אף שדיני המעמד בבית המשפט הגבוה לצדק הוגמש במהלך השנים במידה ניכרת, שריר וקיים הכלל הקובע כי משנמצא אדם נפגע שנמנע מלהגיש עתירה בעניינו שלו, לא יבוא במקומו עותר ציבורי.
הנה, כי כן שנים הרבה, אחר שבג"ץ הרחיב זכות העמידה ולטענת רבים, אף ביטל אותה למעשה ובפועל, כליל הרי שב בג"ץ והחזיר שאלת קיומה או אי-קיומה של זכות העמידה לעותר בבג"ץ, בימינו אנו, ממש, כמחסום דיוני, כבימים ימימה. אמרו מעתה, גם אם הכל שפיט, בבתי משפט, בכלל ובית המשפט העליון, בפרט, כמאמרו של נשיא בית המשפט העליון, לעבר, פרופ'
אהרן ברק, הרי עדיין מוטלת על העותרים להראות ולהוכיח קיומו של עניין אישי בעתירות שמגישים הם לבג"ץ. היעדר קיומו של אינטרס אישי של עותר, עלו לעמוד לו לרועץ ולהביא לדחיית עתירתו על הסף. זאת יקרה, משתועלה נגדו טענת היעדר זכות עמידה שלו בבג"ץ טענה, שככל ותתקבל תביא לדחיית העתירה, על הסף.
מתברר ומסתבר, כי גם לבג"ץ נמאס מעותרים סדרתיים וטרדנים ללא כל קשר שהוא לשתי הדוגמאות המובאות ברשימה זו. לכן, "הוציא הוא מהבוידם", ארסנל כלי הנשק ההגנתי, שהיו שמורים תחת ידו, מימים ימימה, בהם לא עשה הוא שימוש גלוי ונרחב עד כה.
השימוש בעובדת היעדר זכות העמידה, כעילה לדחיית עתירה, על הסף, הוא אחד מארסנל כלי נשק אלה. נחזור, נציין ונדגיש, כי לא רחוק היום לדעתנו אנו בו יחזור בו בג"ץ, מעיקרון "הכל שפיט" שהנחיל נשיא בית המשפט העליון, לשעבר, פרופ' אהרן ברק, לשופטי בג"ץ ויבטל אותו, לחלוטין. כך לא ירחק היום לדעתנו אנו ובג"ץ "יוציא מהבוידם" גם טענת חוסר שפיטות, כחלק מארסנל כלי הנשק ההגנתי שלו, כדי לדחות עתירות סרק, על הסף.
