מחוגי השעון הרודפים זה את זה, מסתובבים ״עם כיוון השעון,״ מ-12 לאחת, ומשם לשתיים ושלוש, והנה סיימנו רבע ראשון ואנו מתחילים את הרבע השני: ארבע, חמש וכבר הגענו למחצית, שם למטה, לשעה שש. מה שיפה הוא שהכל מקביל, וניתן לחצות את השעון במרכז הרוחבי, מימין לשמאל, וכמו בבואה הוא ישתקף במראה, או לעשות זאת לאורך האנך, וגם אז קל להשלים את המעגל.
נספור עכשיו אחורה. נקודת הפתיחה היא השעה שש, ומשם חמש (קרי שבע), ארבע (קרי שמונה) ושלוש, אותה נקודת ציון של סיום רבע נוסף (קרי תשע). ונמשיך: עשר, אחת עשרה והנה אנו חזרה בנקודת המוצא, היא השעה שתים עשרה; וחוזר חלילה. המחוגים סובבים וסובבים, חגים להם במעגלם, שאינו מתחיל ואינו נגמר. שלא כמו שעון חול, כאן הזמן לא אוזל, לא יכול לאזול, ומיד נזכרים אנו באמרה מקהלת: ״לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים״ ולשבעת הפסוקים המפרטים זאת:
עת ללדת ועת למות
עת לטעת ועת לעקור נטוע
עת להרוג ועת לרפוא
עת לפרוץ ועת לבנות
עת לבכות ועת לשחוק
עת ספוד ועת רקוד
עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים
עת לחבוק ועת לרחק מחבק
עת לבקש ועת לאבד
עת לשמור ועת להשליך
עת לקרוע ועת לתפור
עת לחשות ועת לדבר
עת לאהוב ועת לשנוא
עת מלחמה ועת שלום.
מי זוכר את שעוני היד, ואיך הם פעלו? שעון היד שלי פשוט היה, ובזה קסמו. בצד היה עיגול שהיינו מסובבים בכדי למתוח את השעון, שכן אם לא, היו מחוגיו עוצרים מלכת. לא רק שעוני היד, כי אם גם השעונים המעוררים, וכאלו רבים מקשטים עד עצם יום זה את מדפי הספריה שלי. לשמוע את הטיק-טוק שלהם, מהלך היום, דבר מרגיע הוא ביותר. אך בלילה, כשהכל שקט מסביב, הטיק-טוק יכול לשגע אדם, וודאי למנוע מהשינה לאחוז בו.
כמובן שהיו שעונים מפוארים יותר, מתקדמים יותר, ולהם בטריות דקות. אך שלי היו מהסוג הישן, זה שפעל וכל זמן שמתחתי אותו המשיך לפעול. אני חושב שבשלב מסוים קיבלתי שעון ובו חלון קטנטן ומשם ניתן היה לראות את היום בחודש, אך תמיד העדפתי את השעון הפשוט שלי.
יש גם את השעונים המפוארים, אלו שעולים מאות ולפעמים אפילו אלפי דולרים, אך אלו אף פעם לא היו בשבילי. הם כבדים מדי, גדולים מדי, מפוארים מדי, מנקרים את העינים.
ברבות השנים הייתי מקבל שעון מתנה כל אימת שאבי היה טס להונג קונג. הונג קונג, באותו הזמן, לא הייתה חלק מסין, וטיסות, בניגוד להיום, לא היו דבר של מה בכך. אהבתי את אותם שעונים, שכן הם היו דקים, התאמו לידי ולא הכבידו עלי. בשבילי הם היו הכי מפוארים בעולם.
לכל אדם, לכל איש ולכל אישה היה שעון, שכן החיים נמדדו לפי הזמן, ואת הזמן ניתן היה לראות בשעון. לעצור אדם ברחוב ולשאול ״סליחה, מה השעה בבקשה״ היה דבר שכיח. כשהיינו ילדים חינכו אותנו להשתמש במילים כמו ״תודה״ ו״בבקשה״, ״סליחה״ ו״שלום״.
לעבודה צריך היה להגיע בזמן, וכמובן שלא הסכמנו להשאר דקה אחר שעת הסיום. מי זוכר את השעון הגדול על הקיר? לפעמים הייתי נועץ בו מבט, מהופנט, מסרב להזיז את הראש עד שהזמן לא יעבור, עד שהמחוגים לא יזוזו כנדרש.
כך גם לבית הספר, שם הזמן קבע את צלצול הפעמון להכנס לכיתה או, חשוב ביותר, לבשר שניתן לקחת את הילקוט ולצאת, השיעור הגיע לקיצו! החנויות נפתחו בשעה מסוימת, ובין שתים לארבע הכל היה סגור. כמובן שצריך היה לזכור מי סגור מתי - החנויות בימי שלישי אחר-הצהריים, הבנקים פתוחים רק פעמים בשבוע אחה״צ, וכו׳. כך גם עם קופת חולים, ביטוח לאומי ושאר גופים ומוסדות (חברת הגז, חברת החשמל...). סידורים, תשלומים, התרוצצויות בלי סוף, וכל זאת בלי מכונית וכמובן בלי מיזוג. ורק הזמן רץ לו (כשלא צריך) ועמד מלכת (כשהיינו נואשים שיתקדם ויזוז לו כבר, יחלוף ויעבור ביעף).
שנים אחר כך, עת התחלתי את לימודי האוניברסיטה ואני עדין בתיכון, התפעלתי עד מאוד מפרופסור למתמטיקה שהיה היחיד ללא שעון. הוא הסביר לנו שהיכן שהוא נמצא, הזמן קיים, ואם הוא לא שם, הזמן אינו קיים. הוא אף פעם לא איחר להתחיל את השיעור (ואיני זוכר אם סיימו בזמן או לא). דבריו נשמעו לנו ״פילוסופיים מדי״, אך העובדה שלא היה לו שעון על היד הרשימה אותנו עד מאד.
עבר רבע נוסף, רבע של מאה שנים, כמו מחוגי השעון עפו-התעופפו להן כל אותן שנים, אחת-שתיים-שלוש, או ארבע-חמש-שש, או הרוח בין שש לתשע, או בין תשע לחצות, והיום, כבר שנים שאין לי שעון. הוא כולם מונחים במגירה, אוסף אחד גדול, של כל אותם השעונים שקיבלתי וקניתי לעצמי מהלך השנים.
על מדפי הספריה (עוד מוזאון לכשעצמו: ספרים - מי קורא היום ספרים של ניר?!), מונח או מפוזר כאמור, אוסף השעונים המעוררים שלי - אלו עם הפעמונים והכפתורים העגולים בצד ומאחור בכדי למתוח ולכוון אותם, ומדי פעם אני מותח את כולם והם מזדקפים, קופצים לדום ומתחילים לשיר, קרי לנגן, קרי לתופף, כלומר: טיק-טוק, טיק-טוק, והיות שלכל אחד קצב משלו, שהוא דומה אך לא מקביל ב-100% לאחרים, נוצרת לנו סימפוניה שלמה, ואני אובד בין התווים; מאושר.
היום לכולם, זקן וטף כאחד, טלפון חכם. כל ממיר טלוויזיה מראה את השעה. על צג התנור, המקרר והמיקרו - שעון דיגיטלי. מי שרוצה לדעת את השעה בבייג׳ין או במלבורן, לונדון או סן פרנציסקו, כל מה שצריך לעשות הוא להגיד בקול רם ״השעה בתל אביב״ והטלפון החכם עונה: ״השעה עכשיו בתל אביב היא 11:32 בלילה״.
או למי שאינו ״משוכלל״ עד כדי כך, פותחים דף חדש ומדפיסים בשורה העליונה ״זמן תל אביב״ ומיד נפתח חלון חדש, פרי חיפוש של הרב גוגלה, ושם כתוב שחור על גבי מסך: 11:32PM.
הזמן הוא פונקציה של מה שהמכשיר החכם מראה. יראה שעכשיו אמצע הלילה, נאמין. יראה שעכשיו לא ממש עכשיו, לא נערער ולא נתרעם, נקבל בהבנה וכמובן מאליו.
פעמים בשנה משתנה השעון, מוזז קדימה או אחורה. באביב קדימה (ומפסידים אז שעת שינה) ובסתו אחורה (ומרוויחים שעה, מן ההפקר, והנה, אני כבר עיף שכן נאמר לנו שהשעה קרובה לחצות ... שם בישראל). פעם, אנשים בגילי היו צריכים להוציא את הכפתור העגול בצד השעון החוצה, חצי לחיצה בלבד, ולסובב אותו, ועל-ידי כך את המחוגים, להזיז אותו שעה קדימה. היום לא צריך לעשות שום דבר. הכל מתעדכן לבד. עד כמה זה נוח. עד כמה זה מסוכן.
מתגעגע אני לשעון של פעם, ונהנה אני כל פעם להזכר בשעון ומחוגיו, בקולו וצלצולו. מי עדין משתמש בשעונים אלו, ״דינוזאורים״ בלבד! (השעונים או אנחנו?)
הנה, חבר משפחה, תא״ל במיל, שכבר עבר את שנתו ה-80 מזמן, הגיע לביקור בלוס אנג׳לס אצל הילדים, להיות קצת עם הנכדים. ישבתי לצידו בארוחת ערב, וכה שמחתי כשגיליתי שעון, מוכר וידוע, על ידו! גם הוא, כמוני, סומך ידיו על שומר ומצעיד הזמן, השעון על היד, אך שמתי לב עד מהרה שהשעה היא - השעה בארץ, לא כאן בלוס אנג׳לס. פניתי אליו ושאלתי, ״תרצה שאכוון לך את השעון״? ״לא, אין צורך״, ענה אלי, ״זה מסובך מדי בשבילי להחזיר אותו לשעת הארץ כשאני חוזר ארצה״.
היו זמנים ...
