בעתירה התלויה כיום בבג"ץ טוענת הרבנות הראשית, באמצעות עו"ד פרטי ששכרה (בכספי ציבור!) לצורך הגשת תשובתה לעתירה, שנושא התפילות בהר-הבית אינו שפיט, לאור הוראה מראשית ימי המנדט הבריטי ב"דבר ה
מלך במועצתו" שקבעה שענייני המקומות הקדושים אינם שפיטים. בתי המשפט נזקקו לעשרות משפטים בענייני המקומות הקדושים, הן כדי למנוע סכסוכים ושפיכות דמים והן להגנה על אינטרסים אחרים, כמו חופש הדת, המקובל כעקרון חוקתי (הגם שבחוקי היסוד שלנו, למרבה הפלא, חופש הדת והחופש מן הדת לא הוסדרו עד היום, למרות הצהרה כללית במגילת העצמאות החשובה, אלא שזו אינה חלק מהחוקה בישראל). בתי המשפט הגנו על עקרונות השוויון,
כבוד האדם, חופש הפולחן ועוד ועוד שיקולים החורגים מהכלל המצומצם של אי-שפיטות.
מעבר לכך, משנחקק חוק יסוד כבוד האדם וחרותו נקבע בו המפורש שחקיקה קודמת תפורש, ככל הניתן, לפי עקרונות היסוד שֶׁבּוֹ. עוד נוסיף כי יחוס הקדושה והסמליות הלאומית של הכותל נתקבעו בלב היהודים משך דורות רבים בכל ארצות פזוריהם, ואין לתושב ישראל כל עליונות או עדיפות במישור הדתי והלאומי על פני כל יהודי אחר ויהא מקום מושבו אשר יהא.
קראתי דעות רבות לכאן ולכאן אולם דומני שמספר נקודות עקרוניות לא עלו או לא הודגשו די במהלך המחלוקות. אזכיר אלו מהן.
שאלה ראשונה היא: "מי שמך"?, לאמור מי הקנה את מלוא הבעלות בפועל ואת השליטה בכותל המערבי לרבנות הראשית?
שאלה שניה: הרבנות הראשית מנוהלת על-ידי שני הרבנים הראשיים שמונו או נבחרו. שניהם בפועל הם עובדי מדינה, בכירים ככל שיהיו. ממתי זה פעולותיהם של עובדי מדינה במילוי תפקידיהם על-פי חוק, או מחוצה לו, אינם שפיטים ואינם נתונים לפיקוח בג"ץ. ואגב, כלום נשתכח מאתנו שהבעלות כיום על הר-הבית היא של ממשלת ישראל, לא של הווקף ולא של הרבנות הראשית?
שלישית: מי הסמיך את הרבנים הראשיים בישראל לפסוק פסיקה המחייבת את כלל עם ישראל בכל תפוצותיו? כלום הממשלה או הכנסת בכלל מוסמכות להעניק להם סמכות כזו?
רביעית: בידוע הוא שהרבנים הראשיים בישראל ממלאים תפקידים מינהליים וטכסיים, אך לא הם פוסקי ההלכה אפילו בציבור בישראל, לפחות מאז פטירתו של הרה"ג
אברהם כהן קוק זצ"ל?
משך שנות דור הפוסק העיקרי לעדות המזרח היה מרן
עובדיה יוסף זצ"ל, בעקבות ה"חזון איש" [שהוא מעולם לא כיהן כרב ראשי].
חסידי חב"ד נזקקו תמיד לפסיקותיו של הרבי מלובביטש, תושב ברוקלין בארה"ב. חסידי גור וְוִיזְניץ, כשאר ה"חסידים", נזקקו לפסיקות רבותיהם, וכך הליטאים וגדוליהם. הרבנים של עם ישראל לא השכילו עד כה להתאחד ולהקים סנהדרין שתאחד את כל גדולי התורה ופסיקותיה יחייבו את כלל ישראל.
ברשותכם הבה ונסקור בקצרה את ההיסטוריה הקצרה של המקומות הקדושים בידי מדינת ישראל.
חוסיין מלך ירדן החליט ב-1967, למרות בקשות ישראל שישאר מחוץ לה, להצטרף למצרים ולסוריה וליטול חלק במלחמה. צה"ל שחרר את העיר העתיקה מהצבא הירדני שפלש אליה ב-1947-8 ובכללה את "האגן הקדוש", בו נכללו הר-הבית, כולל הכותל המערבי ו"כנסית הקבר" הקדושה לנוצרים. האלוף שלמה גורן זצ"ל, אז- הרב הראשי לצה"ל. אץ לכותל, ספר תורה ושופר בידו. השליטה בעיר הייתה בידי ממשלת ישראל, שבראשה עמד אז לוי אשכול, שהיה מדוכא לא במעט לאחר שנאלץ לוותר על כהונת שר הביטחון ולמנות לתפקיד זה את משה דיין, שלא היה בדיוק אהוב נפשו.
משה דיין קיבל בשמחה את התפקיד, ולמרות שיצחק רבין, הרמטכ"ל אז, הוא שהכין את צה"ל למלחמה, הנה דיין, שחלקו היה מוראלי בלבד, קטף כמעט את כל פירות הניצחון, והתנהג כגיבור הגדול והכל-יכול באותה תקופה.
משה דיין היה תמיד יוצא דופן בהתנהגותו. בין היתר הוא שדד עתיקות ונטל ממצאים נדירים ויקרים לביתו באין פוצה פה ומצפצף. דומני שגם במקומות הקדושים [והעתיקים...] נהג כבתוך שלו. דיין גדל בנהלל ללא כל רקע דתי. מבלי להיוועץ באיש וללא כל החלטת ממשלה מסר את החזקה בהר-הבית לווקף המוסלמי ששורשיו בירדן, הווקף הכביד בהמשך על ממשלת ישראל ועל אזרחיה. לימים ניתנה לווקף הרשות המקוממת להכשיר למסגד את המרתפים בהר, הקרויים "אוּרְווֹת שלמה". הווקף פתח בהמשך ב"עבודת שיפוצים" ענקית בה הקפיד לעקור ולהרוס כל שריד עברי וכל רמז וזכר לקיומם של מקדשי ישראל-הן שרידי בית ראשון והן שרידי בית שני.
דומני שלדיין, איש ההתיישבות העובדת החילונית ואיש הצבא, לא היה כל יחס מיוחד לכותל המערבי ובלי מֵשִׂים עברה החזקה בכותל מצה"ל לרבנות הראשית וממנה לחרדים, שראו בו את אחוזתם הבלעדית. אפשר ותהליך זה הוקל בשל העובדה שהרב גורן, שנטל שליטה בכותל כרב הצבאי הראשי, נתמנה אחר שחרורו לרב הראשי במדינה.
כך נמסרו קודשי ישראל שהיו בשליטת מדינת ישאל לגופים דתיים- ההר לווקף והכותל לרבנות, כאשר המשימה של שמירת הסדר וההוצאת הנלוות נותרו על המדינה. הרבנות הראשית לא היססה גם ליטול שליטה מוחלטת על כל סביבת הכותל המקורי, כולל המשך הכותל דרומה, ככל שנחשף על-ידי הארכיאולוגים הממשלתיים, וכך גם על מנהרות הכותל אחרי שהללו חשפו.
ולסיכום: כל הר-הבית, לרבות הכותל, הוא של מדינת ישראל והיא הריבון שם. הכותל לא נמסר מעולם לבעלות הרבנות בישראל והוא נכס צאן ברזל של כלל העם היהודי, לפלגיו ולמנהגיו השונים. הרבנים הראשיים בישראל, בכל הכבוד להם ולדרך בחירתם
?, אינם מוסמכים למנוע בעד כל פלג בדת היהודית למנוע תפילה ופולחן מכל פלג אחר.
אסור ששליטתם בפועל בכותל ובחיינו [גיור, כשרות, נישואין וגירושין] יביאו לעוד פיצול בעם היהודי. אחרי אובדן עשרת השבטים, הטבח ע"י טיטוס, הטבח הנורא בעקבות גזירות אדריאנוס, הגלויות, ההתבוללויות, גירוש ספרד וכפיית המרות הדת בפורטוגל, הִפָּרְדוּת השומרונים, הקראים, וחסידי שבתאי צבי, אבדן שליש עמנו בשואה, ואסור שיביאו להפרדות הרפורמים והקונסרבטיבים מעם ישראל.
דווקא היהדות החרדית סטתה ממסורת ישראל, בהחמירה כה את דיני הכשרות לצבירת הכוח בידיה: עד לפני שנות דור העוף לא היה בחזקת בשר [לדין "לא תבשל גדי בחלב אמו" אין כל נפקות לעופות]; לא הייתה הפרדה כזו בין גברים לנשים [אף שהמקרא קבע שמשנישאו "והיו לבשר אחד"]. אפילו בידי תצלומים מתקופת המנדט של תפילות משותפות לגברים ונשים בכותל.
שלמות העם חשובה לאין מונים משקט קואליציוני או מהחרדה של ספק-סְפֵיקָא של סמכות שיפוט. כאן אין אנו עוסקים רק בשאלת הלכה אלא בפיצול העם ואין ליתן יד למשחית, גם אם הוא רב בכיר.
