סלינו על כתפינו
לא, זו לא טעות דפוס. אומנם חג השבועות כבר מזמן מאחורינו. ואנו דוהרים לעֵבר ראש השנה, שאוטוטו מחכה לנו בפתח. ובכל זאת הכותרת מצביעה הן על הרצף הכרונולוגי בזמן בין שני החגים המופלאים והן על הדמיון ביניהם.
וכל זאת למה? כי השבוע אנו קוראים פרשת כי תבוא, הפותחת בהבאת הביכורים. וידוע שחג השבועות הוא גם חג הביכורים. לא, לא מדובר בטקס עממי חג לטבע. נכון. הטבע - הפירות שבשלו, משבעת המינים שבהם השתבחה ארץ ישראל - הם התזמון. אבל הטקס הוא טקס יהודי מקוּדש לִמהדרין.
כדי לקַדש את היבול של הארץ, מתוך הכרה בקדושתה, מביאים את הפירות הראשונים, שבשלו בשדה אל הכהן בבית המקדש, ואומרים ברכת וידוי כהכרת תודה. תפילה זו מגוללת בקצרה את ההיסטוריה של עמנו, החל מאברהם אבינו, דרך יציאת מצריים ומתן תורה, ועד לכניסה לארץ, ומכירה טובה לה' על כל הטובות שעשה עימנו.
לכל חג יש מסר
דומה שזאת סיבה למסיבה לערוך מסע רעיוני בין שני החגים, משבועות לראש השנה, תוך השוואה ביניהם, וּלהבליט את המסרים המיוחדים שהם מקפלים וּמגלמים בתוכם. אז מה היה לנו? עם כל הכבוד למאכלי החלב, בחג מתן תורה הרוחני תם פרק החגים הקודם, שאחריו אנו צפויים לפֶסק זמן ארוך עד תקופת החגים הבאה לקראת ראש השנה הקָרֵב הבא עלינו לטובה.
כל חג, בדומה לשבת, נושא עימו מסר ייחודי המצייד אותנו לדרך הארוכה המצפה לנו ומעשיר את שיגרת חיינו המשמימה והאפורה בתכנים עשירים ומרוממי רוח. ומבחינה זו יש לנו יום יום חג. אם מפסח לקחנו עימנו את מסר החרות, מסוכות את האחדוּת, מהחגים הנוראים את מסר התשובה, התיקון ומלכות ה', מחנוכה את הניסיוּת ומפורים את השמחה, איזו צידה לדרך ניקח איתנו מחג מתן תורה?
הספירה לאחור
נתחיל במבוא לחג - ימי הספירה הנחשבים לחול המועד שבין פסח לשבועות. שמתם לב איך סופרים? לא את הימים שנותרו עד החג, אלא את הימים שעברו מחג הפסח. מדוע? כי בתהליך ההיטהרות העצמית ועבודת המידות לקראת ההתקדשות בחג השבועות, במניית הזמן העומד לפנינו מה עשינו? לא עשינו דבר. אנו רק לחוצים כבר, כצופים בטבלת יאוש, מתי כבר יגיע החג המיוחל?
לעומת זאת, במניית הימים שעברו, כשכל יום כרוך בהתקדמות במידה טובה (על-פי הקבלה חסד, גבורה, מלכות וכדומה) אנו אומרים איזה יופי, איזו כברת דרך כבר עברנו, מה עשינו אתמול, כמה התקדמנו במידות בכל יום. וכשרואים את טבלת המעשים, את חצי הכוס המלאה, אנו שואבים ממנה סיפוק רב ומוטיבציה להתקדם ולהמשיך הלאה. זהו בדיוק ההבדל שבין התבוננות בחצי הכוס המלאה לעומת חצי הכוס הריקה. בדומה לתפיסת 'מוסיף והולך' מבית מדרשו של הלל בהדלקת נרות חנוכה.
רוח חדשה
ואם הספירה מציגה לפנינו את תפיסת האתמול המבורך, הרי חג השבועות - ראש השנה למתן תורה - מציג לפנינו את תפיסת '
היום הזה'. שימו לב לפסיכולוגיה המודרנית המקופלת בתורתינו הקדושה.
'היום הזה' הוא מוטיב מרכזי החוזר במתן תורה, כמו ביציאת מצרים. ראינו זאת בפרשות עקב וראה, וכך גם בפרשתנו. שימו לב לפסוקים הרבים שבהם מככב מוטיב זה. "היום הזה ה' אלקיך מצוְך לעשות את החוקים... ואת המשפטים, ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך". וכן "שָמֹר את כל המִצוה, אשר אנֹכי מְצוה אתכם
היום". וגם "והיה אם שָמֹע תשמע בקול ה' אלֹקיך לשמֹר את כל מצוֹתיו... אשר אנֹכי מְצַוְּךָ
היום". ועוד.
ויש גם רמז לחודש אלול. כבר הצבענו על הקשר בין הפרשה למועדים. זוכרים את ראשי התיבות של אלול -
אני
לדודי
ודודי
לי? על זיקה הדדית זו בין הבורא לעם ישראל מצביעים שני פסוקים בפרשה: "
את ה' הֶאֱמַרְתָּ (הגדלת) היום, להיות לך לאלֹקים וללכת בדרכיו". פסוק זה מקביל אפוא לחלק הראשון "אני לדודי". ואילו הפסוק הבא "
וה' האמירך (הגדילך) היום להיות לו לעם סגולה...ולשמֹר כל מצוֹתיו" מקביל לחלק השני, הסיפא "ודודי לי".
היום הזה
נכון מעמד הר סיני ההיסטורי התרחש לפני כ-3'500 שנה. אולם מאז התורה, בדומה לבריאה המתחדשת, ניתנת כל יום מחדש. וכך יש לנו הזדמנות פז להתחדשות יומית עם מצוות התורה המקנות לנו אורח חיים עשיר, הַעֲצָמָה אישית וחיבור לנשמתנו ופנימיותנו (מצווה מלשון צוותא, חיבור). אם נאַמץ גישה זו של 'היום הזה' נזכה להתחדשות תמידית. אף מצוַת הביכורים, הפותחת את הפרשה, שבָּה מביאים פירות ראשונים שבשלו "
מראשית פרי האדמה", מצביעה על רעיון ההתחדשות.
מעניין ביהדות כל סיום מציין התחלה חדשה. בשמחת תורה קוראים את הפרשה האחרונה בתורה 'וזאת הברכה', ומיד מתחילים, כמה סמלי, לקרוא שוב מהתחלה, בפרשת 'בראשית'. כך גם מאלול, חודש הרחמים והסליחות, החודש האחרון בשנה, מנשבות רוחות התשובה לקראת הימים הנוראים,
ראש השנה ויום כיפור.
אך מעֵבר לכך 'היום הזה' מצביע על
התמקדות בעשייה, הגשמית והרוחנית, באותו יום בלבד. מה אנו מרוויחים מכך?
סדר יום, יעילות - ביצוע מקסימום מטלות אפשריות וריכוזן במינימום לחץ ומתח נפשי, תוך התרכזות בהן והסחת הדעת מכל השאר.
תפוקה - ניצול הזמן וכל משאבי האנרגיה הפיזית, השכלית, הרגשית והמנטלית באופן המיטבי במטלות היומיות.
אי-דחיינות - בנוסח אל תדחה למחר, מה שאתה יכול לעשות היום. לא פחות, מעל הכל, התועלת היא ב
הרפייה ושחרור מדאגות. זאת כדברי המשורר: העבר אַין, העתיד עדיין - אם כן דאגה מניין?
ציַינו את גישת האתמול - ההתבוננות על חצי הכוס המלאה - ההספק עד כה, בספירת העומר, לעומת גישת היום - במתן תורה, שמעֵבר לרעיון ההתחדשות מהווה יחידת זמן להתמקדות בהווה. מה המשותף לשתי הגישות - שתיהן מתבססות על ההספק ותחושת הסיפוק, ההרפייה והמוטיבציה לעשייה לעתיד.
האם אין זה רצף טבעי על הציר ממתן תורה עד שמחת תורה, דרך הימים הנוראים, 40 יום מאלול עד סיום יום כיפור, שבהם עלה משה רבינו לשמיים והוריד ביום הקדוש את שני לוחות הברית? וכל זאת כדי למלא אותנו במצברים הנדרשים וּבשיטה המאתגרת של התבוננות בכוס המלאה והתמקדות ב'היום הזה', ככלים להתמודדות מעשית, במהלך השנה כולה, כשאנו מתחדשים וּמתרעננים מדי יום בשמחה בחג מתן תורה.
לכל פרשה יש שֵם
לכאורה
היהדות היא דיאלקטית - מורכבת מניגודים אשר במבט שני הם רק משלימים זה את זה. התורה כידוע ניתנה במדבר, המסמל התערטלות מכל נכסים גשמיים וטריטוריאליים, ונקנתה אפוא בעוני. אך, שמתם לב, מיד אחרי פרשת
במדבר, הנקראת בשבת לפני חג השבועות, באה, כמה סמלי, פרשת נשא, הנקראת אחריו?
היא מדגישה את הניגוד בין מעלתה הרוחנית הנצחית הגבוהה של התורה, שהיהודי מנַכס לעצמו, לארעיות המציאות החומרית השבירה והבלתי מובטחת, שאין לה תעודת ביטוח.
היא מבליטה את הניגוד בין אפסיות המציאות החומרית של האדם - שהיא עילת הענווה - המגולמת במדבר, לעליונות נשמתו הרוחנית בזכות התורה המגולמת
ב'נשֹׂא'. התורה היא גאוות היחידה של האדם היהודי והעם היהודי. מה הפלא שחז"ל אומרים את המדרש הנפלא, שעל האדם לשאת בכיסיו שני פתקים: בכיס אחד הפתק עם הכיתוב "
ואנֹכי תולעת ולא איש", המסמל את מצבו הגשמי בעולם הזה. ואילו בכיס השני הפתק "
כל אדם הוא עולם מלא", המסמל את ערכו הרוחני הנצחי.
מכירים את המדרש על דוד המלך שעל המטבע שלו בצד אחד התנוסס ארמון המלך, המסמל את מלכוּת התורה הנצחית, ואילו בצידה השני נחרט ציור דוד הרועה ותרמיל בידו, המסמל את מצבו הגשמי כנער שנחרט בתודעתו? וּנְעים זמירות ישראל כמשל.
