נתן אלתרמן - טוריו ושיריו על הנגב

נתן אלתרמן, יליד 1910, עלה ארצה כבן 15, עם משפחתו לתל אביב ולמד בגמנסיה הרצליה. בן 19 יצא ללמוד בסורבון וכעבור שנה עבר ללימודי אגרונומיה בנאנסי. בשנת 1930 פרסם את שירו הראשון "בשטף עיר" בכתב העת "כתובים" בעריכת אברהם שלונסקי והמשיך לפרסם בבמות נוספות. ב-1932 החל לכתוב פזמונים וביניהם אף לתאטרון "המטאטא". ספרו "כוכבים בחוץ" משנת 1938 הותיר רושם רב והוא היה לאחד מהמובילים בקבוצת "יחדיו". בין 1943 - 1967 פרסם את טורו הפוליטי השירי בדבר - "הטור השביעי" ונקרא על-ידי מנהיגי מפא"י והציבור בשקיקה. השתתף "במבצע יואב" כרגם אך שוחרר על-ידי יצחק שדה מחשש לגורלו. מאותה תקופה נותר השיר המרגש "ליל חנייה". בשנת 1959 יצא כנגדו המשורר נתן זך, וערער על מעמדו כמשורר הלאומי. אלתרמן העריץ את בן-גוריון אך גם חלק עליו לא פעם בשאלות מוסריות (לדוגמה, השילומים מגרמניה). המשורר נפטר בשנת 1970 לאחר שפרסם יותר מ-30 ספרים ומחזות וזכה בפרסים ספרותיים רבים: פרס טשרניחובסקי, פרס רופין, פרס ביאליק, ובשנת 1968 - זכה בפרס ישראל.

כזכור, בשנות הארבעים נחשבו יישובי השפלה הדרומית ל"נגב הצפוני". וכך, בעקבות ידיעה בעתון על פתיחת קו אוטובוסים ישיר בין תל אביב (דרך "נגבה") לקיבוץ גת כתב אלתרמן שיר הלל להיסטוריה היהודית החוזרת לדרום המדברי, ואשר פורסם "בטור השביעי" במחצית ספטמבר 1945: "הוא אינו נתיב טראנסאטלנטי/לא "הקליפר" ברעם בו עט,/ אך אליו את השיר כיוונתי,/ אל קו תל אביב-גת.//עוד צעיר הוא נולד רק אמש/אך פסוקו הוא יקר מפז./יש חדש אחים תחת השמש,/תחת שמש הנגב העז.// גם קווי "פורין אופיס" "וסיטי"/לא יטו את זה הקט/יישאר לא הקו הפוליטי/ אלא קו תל אביב גת.//ובתנועה בו קו תתפתח!/יען שר האומה (כן, אחים!),/הוא בעצם כיום המנסח/את חוקי התנועה בדרכים.// ובכלל האומה מימי קדם קשורה/עם הקו הלזה/בקשרי תחבורה//גם הנער דוד רד/בקו תל אביב-גת,//גם עלה מפלישתים גלית/בקו תל אביב-גת//ויצא שהקשר הוא חי//ומזמן הוא קיים ושריר/יהיה רק צריך רבותי/להפכו לשירות סדיר.//ואת זאת-/האמנם זה מעט?-/עושים/ בחוריה של גת". בעת כותבו את השיר, לא העלה אלתרמן על דעתו ששלוש שנים לאחר מכן, ישתתף בקרב על הדרך לגת, כרגם בקרב על עירק אל-מנשיה. הייתה זו עבורו טבילת האש הראשונה והאחרונה.

השיר "צריף בנגב" (תחילה פורסם בטור השביעי בשם "בשולי טלגרמות") פורסם בינואר 1947 בעקבות עליית 11 הנקודות ולאחר שביקר (עם וייץ, אבידר וימימה טשרנוביץ שהייתה אז בת 14) "בכפר דרום", שהוקם על-ידי גרעין של "הפועל המזרחי". השיר מתכתב עם הקונגרס הציוני הכ"ב שנערך ב-5 בינואר 1947 ומדגיש את העשייה בשטח וחשיבותה בהשוואה לנאומים חוצבי להבות בכינוסים וועידות: "יום חשך ויהי ערב. ירח נדלק/ מתנכר ורע-עין מעל ארץ סיני/אנחנו נכנסנו/לצריף הדק/שברוח רעד כמו חי/בבואנו ראינו בצריף נערה/היא בספר קראה, לה צמה וסינר ורק עובי שלקרש בין צחור-סינרה/ובין ליל הגופרית וחוקת המדבר// רק אחרי שיצאנו לשוב למכונית/הזכירנו השחק עצום הכיפה/כי עברנו על פני העמדה הקדמית/אשר נפש העם בכפה...אך נודה: לא קונגרס ציוני אדונים/ואף לא הסוכנות כמובן לא היו נחשבים לגורם מדיני/בלעדיה ובלי הסינר הלבן//ואפילו לכל הוויכוח הער/בין תומכי הרב ויז ובין סילבר הרב/לא היה אולי ערך גדול ביותר/ בלעדי צמתה הגולשת על גב//גם ללונדון היה המזרח התיכון/קל יותר לולא היא וספרה שצנח/עת ראשי ממשלה עוצמים עין לישון/אור חדרה משנה את מפת המזרח. גם בשיר אחר, שנכתב לאחר התחלת העבודות בקו המים (ינואר 1947) הקפיד אלתרמן לטעון שאת גורל הנגב, כלומר את ההיסטוריה של העם העכשווית, קובעים הפועלים והחלוצים (אינסטלטורים) ולא מניסטרים וחברי קבינטים: "אחד סח: הנשיא! אחד סח: הסנטור!/נכון אך ייתכן כי עד לסוף דבר/יברר עוד שאותה (את ההיסטוריה, ח.פ.) עשה האינסטלטור/אשר כוון צינור עם ברז למדבר".

השיר פורסם לראשונה "בלוח הארץ" בשנת תש"י (ספטמבר 1949) ובו פונה המשורר אל הנגב כמדבר וציה מנסה להבין את מהותו לא רק כחבל ארץ אלא כערש תרבויות מפותחות שעברו בו ותמו ואילו עתה, עם בוא הציונות - היא היא שתפריח אותו. אלתרמן מתאר כ-900 שנה של התיישבות בנגב, מסחר ופריחה מאז ימי הנבטים ועד הכיבוש המוסלמי במאה השביעית. מאז השתלט המדבר על הנגב וכפריו ועריו נשמו. עתה הגיע לנגב "שבט" חדש, קולני, נמוך קומה, דל אך יהיר, עני אך פרא, לבוש בבגדים קצרים, אך אמיץ ונועז. נשותיו, נשות השבט, חוגרות חגור כגברים, אמיצות ועקשניות כגברים ויחד הם שיחרידו את השממה מרבצה. נשמעת כאן הקבלה בין תכונות הנגב המדברי: אמיץ, אכזר, עיקש, נכון לקרב שהם גם תכונותיו של החלוץ הציוני הצעיר הבא להפריח את המדבר. בשנת 1957 פורסם השיר שנית, תחת השם "שירים מארץ הנגב" בספרו "עיר היונה" שיצא בשנת 1957: א. [...] בין כל מושכי בעט/מי לא היה לפה לך/כתבנו כי צמאת/אל נחלים ופלג.//שוררנו: נכספה את אל מטר ועין -/זה טיב ספרות יפה/צפון בך חוש למים.//אך לא ידע העט/לעת חרזו בצמד,/מה זר ומה בבואם ביעף/בחול לנטוע תומר/את מנידה עפעף/והם שוקעים בך תהומה.// ב. ציה חוגרת שק -/בשן חולות נוסרת/מתי טחנת עד דק/ ערי מלכים עשרת?//באיזה יום חמות/אשר אבד מלוח/הרכנת את החומות/כמו קנים ברוח?//באיזה הולם רב/הכית כפות הבהט/וגג השווית עם סף/וצריח עם תולעת?//נמחה צלמם כזר/ננעל עגול גבולותיך/ומשקופי קיסר/נושקים יחפות רגליך.//.... ג. .ותשע מאות שנה/פרחה השושנה,/קרעה בפוך עיניה,-/פילגש אדוניה.//ותשע מאות שנה/בלילה אין שינה,/מילאוך קול שוט וטלף/עד כי נקף האף הבר./לא נס התן מכלב-/בשר את שנת האלף/אז קמת מן המלחה/לשוב לגמור מלאכה/...//ביד רכה שיחת/באר וגב וגת/עברת עקרת בית/מחית מקוץ עד זית//ואת הכל כיסית/בתופת חול ושיד./רק עצם שוק זוהרת/נותרה בנתיב שיירת.// .... סלעי נציץ קורנים,/ ציה אל מול דרכיך/קם שבט קולני/גלוי זרוע וירכיים//מחצרותיו פורחות/בליל אנקות מקבת./נשיו על אורחות/נושאות חגור כגבר.//נשיו נושאות חגור/וממגדל דק רגל/שורטות הן בזרקור/את שמתך מנגד.//....חשוף מרפק וירך//עיניו בך מצפות/לסייריו מאופל/אותך על המפות/מאיר נרו באהל.//אל אבן המחצב/נופל הוא על ברכיים/לשרוט בציפורניו/את מחשופי עורקייך/הנה הוא משחר/בך אל מכרות הבצר/ובעין חיל סוחר/יראך מעוז ובצע.-//אך תוך כדי חישוב/מזאת מוחו לא ילא/הוא טרף לכישוף/המרחבים האלה.//...ומרחוק על העיר/ליל קיץ שט בהיר/ונערה בנגן/ שואלת: מה מנגב?" לגבי דידו, ההתיישבות בנגב, בניגוד לזמניות שלטונם של הבריטים באזור, היא תקדים היסטורי וטעונה עוצמה אדירה. בהמשך השיר לועג אלתרמן "לפזמוני" אברהם שלונסקי, אריה יחיאלי ויעקב פיכמן שתיארו את "הנגב הרומנטי" "הצמא למים" אך כלל לא הבינו את מהות המאבק האנושי-חלוצי-ציוני המתחולל בנגב ועל חשיבתו למדינה הצעירה. שיר זה שייך לשירים המלווים את תהליכי העשייה וההתיישבות המואצת בשנות המאבק במנדט הבריטי. בתקופה של בנייה מואצת טען המשורר, יש לתת קדימה לפרטים ולא להכללות, לדינמיקה ולא לתמונה הסטטית. יש לשיר את המראה בעודו בן-חורין, לא מאובן, ולא כבול, בטרם יהיה עבד לסמלים וסיסמאות. עם פרסום השיר יצא כנגדו בביקורת נוקבת המורה לספרות הוותיק והנערץ מרדכי שלו שטען כי אלתרמן לא הצליח לתת ביטוי שירי לעומק מרחביו של הנגב וחרוזיו מזכירים את חרוזי חנניה רייכמן. בשלהי 1948 שלט צה"ל על חלקו הצפוני של הנגב ואלתרמן גייס את כשרונו כדי להצביע על המהלך האסטרטגי הבא. זאת כנגד רצונו של שר החוץ הבריטי בווין לקרוע את הנגב מהמדינה הצעירה: "זמן חלף לו בינתיים/לא מהר לא לאט/כבר הומים בנגב מים/ויורדים הם עד אילת/ומפות שינו הגוון/ והשטח הוא עברי/כך יסבירו הם לבוין/אך מזה הוא לא יבריא..."

בדצמבר שנת 1950, לאחר מסע ארוך לנגב, פרסם אלתרמן "בדבר השבוע" את חוויותיו. ניכר כי מרחבי הנגב כישפו אותו והוא דווח בהתלהבות על המדבר הקדמון המתעורר. בעיזבונו נמצאו רשימות שלא פורסמו ובהן התרשמותו מטיסה לאילת מעל הנגב. בשנת 1953, עת נודע כי בן-גוריון מתכוון "לרדת לנגב" פרסם אלתרמן בטורו ב"דבר" מיום 16 באוקטובר 1953 טור מחורז המביע הערצה למנהיג ומגבה את החלטת המנהיג מעל גבי עיתון "דבר". הוא תמה האם צעדו של בן-גוריון -"יעיר מופת הפרך /את הכוחות אשר צריך הוא לעורר.// אלתרמן היה מעורב במחלוקת שפרצה באשר לכדאיות גידול עגבניות בערבה (עין-נטפים) ובשירו "העגבנייה בערבה" הוא השיב למאמר התקפה על מחירה הגבוה שהתפרסם "בהארץ" כשהוא מצודד במעשה החלוצי שכרגע אינו רנטבילי אך בעתיד ייתן למדינה את הנגב כאזור התיישבות חקלאי פורה. אלתרמן, השבוי בקסמה של הערבה ואילת מתפלל להצלחת תנועת השח"ל ולניסיונות ההיאחזות שלה בערבה. כשם שבן-גוריון הלך שבי אחר אומץ ליבם של מייסדי שדה-בוקר כך גם אלתרמן, שכתב שיר לזכרה של ברברה פרופר, דמות מופלאה שנרצחה ביריות הבדואים (שכנראה לא הבחינו כי היא אישה ונטלו עמם את העדר). השיר הוקדש לאומץ ליבה, בדידותה ולנחישות חבריה החיים במדבר על-אף הבדידות והמרחק. יחידת המיעוטים שפעלה במרחב, יצאה בעקבות הרוצחים ופגעה בעת המרדף בשבעה עשר בדואים "הנערה משדה-בוקר", היא ברברה פרופר שנהרגה ביריות בשעה שרעתה את עדר העיזים של המשק, אחרי ייסוד הנקודה בלב הנגב, 1952. ופתאום/מהרחק/מבקעה נידחת/משם נערה אלמונית לאל/דרך יום, דרך גבב העיסוק והפחז מכהים את עינינו משחר עד ליל,/דרך גיא, דרך הר,דרך לילה ושחר/פורצת/קמה/ארץ-ישראל// ארץ-ישראל האמתית/ארץ-ישראל הנוהרה/ארץ-ישראל שמתמיד/ארץ-ישראל הנערה//...ארץ-ישראל שאין לה תקנה/כי אם תמיד להיות במקום הסכנה./ארץ-ישראל אשר בין תל לבין ערוץ/ארץ-ישראל אשר עם עדר הקיבוץ/ארץ-ישראל התמהונית האמיצה,/ארץ-ישראל החלוצה.// הנה/בהמולת הרחוב המתפקר/בעצם הימוגו ובהילותו של יום,/ניצבת היא עם נערה משדה-בוקר/חולפת על פנינו דום//...חולפת על פנינו זו רועת העדר/ כמעולם אחר. אשר עודנו כאן./כמעולם אחר, והוא עולם של גדר/עולם של נתינה ושל קורבן//...צדו הנאמן והצרוף של המטבע/צדו הנאצל והטהור//... רצח הנערה בשדב בוקר השאיר חותמו על כל העם. המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד כתבה אף היא שיר לזכרה של פרופר, כ-16 שנה לאחר האירוע והוא נקרא: "איליה על ברברה משדה-בוקר". השיר שלה, בהשוואה לשירו של אלתרמן, היה פחות הצהרתי, פחות מסקנתי, הרבה יותר אישי. חברי שדה-בוקר הופתעו לקרוא את השיר של אלתרמן מעל גבי עיתון "דבר" כחודש לאחר הרצח. פרופר הונצחה באזור - ואדי הנקרא על שמה "ואדי הרועה", חניון הקרוי על שמה והגבעה עליה ישבה נקראה - "גבעת ברברה".

בקיץ 1954 תמך אלתרמן בקריאת בן-גוריון לנוער "לרדת לנגב" וליישבו. כנס אחד בשיח' מוניס בו נאם דב"ג שעות רבות בפני שמונת אלפים בני נער נכשל. הכנס השני, ליד נהלל, נחל הצלחה ובעקבותיו יצאו מאות בני מושבים וקיבוצים וותיקים לסייע להתיישבות במושבי העולים החדשים בחבל לכיש ובנגב הצפוני. על ירידת בני המושבים לנגב כתב אלתרמן בטורו המחורז בנובמבר 1954: ..מה קרה? לא הרבה. אך אי-שם "במסלול"/עם הילד הכורדי (חסון הוא וגוץ)/ ילד כפר יהושע זוחל בתוך "לול"/ורוחו של הנגב, העז התלול/ באבק טח את פני התינוק החלוץ...// בין המתנדבות לעזרת מושב פטיש הייתה ורדה פרידמן ששהתה במושב פטיש מינואר 1955. בערב חתונת אחד מבני המושב (24 במרס 1955) נהרגה מרימון שנזרק ומיריות שנורו לעבר קהל החוגגים על-ידי חולית "פדאינים" (מסתננים). ורדה נהרגה (מותה נקבע "בהדסה" באר-שבע) וכן היו 19 פצועים. שר הביטחון בן-גוריון ששב לממשלה משדה בוקר, הופיע ללוויה בכפר ויתקין למחרת הרצח, במדים. אלתרמן כתב עליה בשירו "בחודש האביב": "..כי אמר אל בורא: אנוכי אוריש/בין אותות שעשיתי לשבט,/את זכרך מדריכה ממושב פטיש,/את זכרך נערה מעובדות הצוות,....

בקובץ שיריו "עיר היונה" (במהדורת 1957) פרסם אלתרמן שיר בשם "עיר חדשה" ויש הרואים בשיר כמה אלמנטים המזכירים את האלמנטים השיריים מתקופת ראשית הבנייה בנגב. יש גם שראו את השיר "העיר החדשה" שפורסם גם "בעיר היונה" כדימונה של אותה תקופה, לאור העובדה שדובר שם על אנשים שהוסעו בלילה להתיישב על אדמת ערבת-מלח. גם בשיר זה, מספר המשורר כי הגיע למדבר "שבט חדש", חלוצי-ציוני, ואתו עולי המזרח שהוא הוא, יישב את הנגב. באופן יותר מפורש מביע אלתרמן את דעתו בשיר בשם "תוצרת דימונה" שפורסם ב"דבר" (שבט, תשי"ח) עם הנחת אבן הפינה לבית חרושת חדש לטקסטיל בעיר בת השלוש. השיר עוסק במשפחה דימונאית הבונה וסוללת בנגב וכן בבת המשפחה, "סימונה מדימונה". אביה של סימונה על-פי השיר עובד במפעל הפוספטים; שני אחיה סיימו זה עתה לסלול את הכביש לאילת; והיא עצמה, סימונה עוד תטווה חוטים של חן ללבוש ישראל. השיר מסתיים בנימה אופטימית ומבטיח שכשם שדימונה עוד תעלה על ערי המרכז כך גם אחיה הצעיר עוד יכתוב שירים יפים מאלה שאלתרמן וחבריו כותבים: "כי דווקא עיר דימונה הנידחת, אשר לא חן לה ושמיה אש ואדמתה חרון/כי דווקא עיר דימונה ועמה כל העלייה המתערבל והחשוף/ביישוביו לאור-חצה ולאור עששיות-הפיח/עוד עתידים להיות מקור יפעה אפילו לשפלה ולשרון." העיר אילת עבור בן-גוריון ומשום כך גם עבור אלתרמן סימנה את הקצה הדרומי החשוב של ישראל העתידה - שער למזרח הרחוק. לכבוד יום הולדתה העשירי של אילת (אביב 1959) כתב לה אלתרמן שיר בשם "זאת אילת" ובה מנה את תכונותיה ועמד על חשיבותה עוד בימי המלך שלמה דרכה הגיעו לירושלים בשמים מפוט ומשבא. זו אילת על הספר. יש בה מסך/של פרישות ושל פרע. צלצל/ הרפתקה של זהב עם קשי-גזע/כבימים של חומה ומגדל/עיר צומחת במלוא עזות-מצח/עיר קדמית של מכרות ונמל//..זו אילת מצטנעת וסוררת/ומופתעת אפילו בתנ"ך/היא שונה מכל עיר וקרת/לגוון ולצליל אין לה אח//זו אילת כך תהיה היא. עיר גשר/ועיר ספר, עיר קצווי ערבה./עיר בוקרים וקריית כורי-בצר/ועיר ים בבשמי פוט ושבא,/עיר אורחות נודדי כל יבשת/ועיר פלא עברית נושבה./עיר אשר טעמה יהא טעם/עז - וחד של מוצב-ועמדה [...]"

אלתרמן עוד הוסיף לכתוב (מאמרים, תגובות) על הנגב ועל בן-גוריון ועל נחל צין ומדרשת שדה בוקר עד שלהי שנות השישים, למעשה, כמעט עד יום מותו. הוא התמיד לראות את הזהות בין עקשנותו של בן-גוריון ונכונותו (בן ה-83 דאז) להגשמת חזונו באופן אישי לבין עקשנותם ונחישותם של המתיישבים במדבר שהקימו בו כפרים, קיבוצים ערים ואת בירתו של הנגב - באר-שבע. נוכחנו אם כן כי גם בשיריו וגם בטוריו המחורזים כי הנגב משמש במה מכושפת, רחבת ידיים, קדומה ונוראת הוד למעשה ציוני נחשוני חשוב מאין כמוהו - יישובו, פיתוחו וחיבורו כחלק בלתי נפרד ל"יישוב" ולאחר המלחמה - למדינה הצעירה. אמת, חרוזיו עיטרו אידאולוגיה מבית מדרשה של מפא"י, שנכתבו לא פעם מול ביקורת עוינת מצד השמאל הסוציאליסטי (מפ"ם ומ"קי) ומצד ימין האזרחי-בורגני, אך תוך כדי כך, נתנו ביטוי בעברית מזוקקת וחדשנית - למפעל הגדול הזה.