לכל מי ששואלים מה זכות הציבור לדעת אני משיב, זכותו לדעת הכל, אבל כנראה שאין לכך גבול. שוב התפרסמה ידיעה על כך ש"זמר מפורסם", תקף מינית אישה. לא עבר זמן רב עד שמרבית אתרי האינטרנט פרסמו כי החשוד במעשה הוא הזמר שלמה גרוניך, מוסיקאי מוכר, ששותף לדרכם של אומנים רבים ומוכרים מאז שנות השבעים. גרוניך אמור לקבל בקרוב פרס מפעל חיים של משרד החינוך מידיו של שר החינוך בנט. תלונה שהגישה למשטרה, תושבת ת"א נגד הזמר שמתקרב לשנות השבעים מאשימה את גרוניך בכך שתקף אותה ועשה בה מעשה מגונה לפני... 25 שנים.
אני לא מזלזל בתלונתה של האישה, ומקווה שהמשטרה תבדוק ומהר, האם מדובר בתלונה הנשענת על אדנים משפטיים למרות שמדובר בהתיישנות. הפריע לי פרסום שמו של הזמר עוד בטרם נבדקה התלונה ובטרם הוא נחקר, ואם יש צורך נעצר. הכלל אדם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו, היא לא אמירה בעלמא. חזקת החפות מפשע קובעת שאדם הוא בגדר זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו ע"י התביעה, וזכותו הבסיסית שלכל אדם להיות מוגן מפני הפללה, כל עוד קיים ספק סביר שמא בכל זאת הוא חף מפשע. על הזכות להליך הוגן לומדים בתיכון בשיעורי אזרחות, אבל הכללים הנלמדים שחלים על כל אזרח, אינם חלים על כמה מאמצעי התקשורת.
הסוביודיצה, עוגן בחוק בתי המשפט (בסעיף 41 לחוק, שהיה לסעיף 71 בחוק בית המשפט, (נוסח משולב) תשמ"ד -1984. והוא נוגע לעניינים פלילים. אלא שכבר בשנת 2013 הביעה מי שאמורה להיכנס לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון, השופטת
אסתר חיות, כי איסור הסוביודיצה הפך לאות מתה, בגלל העדיפות הניתנת ל
חופש הביטוי ובגלל ריבוי אמצעי התקשורת.
למרבה הפלא קולם של היועץ המשפטי לממשלה ושל פרקליט המדינה לא נשמע, בעניין חוק הסוביודיצה למרות שאמצעי התקשורת דורסים ברגל גסה את החוק, ועושים ככל העולה על דעתם.
זה איננו החוק היחיד שדרך אכיפתו ראויה לתואר אכיפה בררנית, גם סעיפים 68-70 בחוק בתי המשפט הקובעים במפורש כי "לא יפרסם אדם שמו של חשוד טרם הוגש נגדו כתב אישום, עד תום 48 שעות מהמועד בו התייצב החשוד לחקירה, או שהיה עליו להתייצב לחקירה, או עד סיומו של הדיון הראשון שהתקיים בפני שופט בעניינו לפי המוקדם בניהם", מהווים עבור אמצעי התקשורת המלצה בלבד שלא תמיד מתקבלת.
במקרה שלפנינו מדובר בשלב הזה בתלונה בלבד. מדובר בסיפור שהתרחש לדברי המתלוננת לפני 25 שנים, המתלוננת פנתה עכשיו למשטרה, הזמר טרם נחקר ולכן גם לא נעצר, ומה שנעשה לגרוניך הוא רצח אופי במלוא מובן המילה.
אין לי זכות להטיל ספק בתלונתה של המתלוננת. מערכת המשפט נותנת את הדעת לסימפטומים של פוסט טראומה, שחוזרים ומציפים סיפור מהעבר, מעלים זיכרונות מכאיבים, וגורמים לכעס, רגזנות והתפרצויות זעם.
ראוי היה שהמתלוננת הייתה מאפשרת למשטרה לחקור ביסודיות את תלונתה, מבלי להביא אותה לידיעת הציבור זמן קצר לאחר שהיא הוגשה. נדמה שהמתלוננת יודעת שהחוק בישראל מגדיר תקופת זמן לאחר ביצוע עבירה שבמהלכה ניתן להגיש תלונה במשטרה על ביצוע עבירה. כתקופת התיישנות, שלאחריה לא מטופלת בד"כ תלונה הקשורה לעבירה- אם כי הדברים משתנים מעבירה לעבירה.
עבירות המין הן ברובן עבירות מסוג פשע, ומיעוטן עבירות מסוג עוון. התיישנות על עבירת פשע, שהעונש עליה הוא מעל שלוש שנים היא -עשר שנים, בעוד שההתיישנות על עבירה מסווג עוון שהעונש עליה משלושה חודשים עד שלוש שנים, היא - חמש שנים. כאשר עבירה על הטרדה מינית מתיישנת בין שלוש לחמש שנים מיום האירוע.
המשמעות היא שעבירה שבוצעה לכאורה לפני 25 שנים התיישנה מזמן. רצח האופי שנעשה בזמר (78) ילווה אותו עד יום מותו. אני לא בא להוכיח את הצעירה שמבקשת לסכל את הפרס שאמור להינתן לשלמה גרוניך, אבל אני מצפה מאמצעי התקשורת לבדוק את הנתונים קודם שיפרסמו סיפור שהתיישן מזמן, כאשר מה שעשתה המתלוננת הוא לא יותר מנקמה קרה.
אם תאמץ התקשורת בישראל את הכלל כי תלונה במשטרה עוד טרם שנבדקה שווה פרסום, נהיה עדים לגל של תלונות שיציפו את תחנות המשטרה, כשהמתלוננים יודעים שאין דרך טובה ויעילה יותר מלמנף את התלונה, ולהביא אותה בדרך הזאת לידיעת התקשורת ובלבד שמדובר באישיות מוכרת.
יתכן שהכתובת לטיפול זריז ויעיל בעניין היא
מועצת העיתונות, שבראשה עומדת שופטת בית המשפט העליון בדימוס
דליה דורנר, שבקיאה היטב בחוק, כמו גם בסדר הדין הפלילי.
זה נכון שהתחרות בין אמצעי התקשורת שוברת בשנים האחרונות שיאים, אבל אמצעי התקשורת חייבים לגלות אחריות לקוראים, לצופים ולמאזינים. הפריע לי ששוב נעשה שימוש פסול בתקשורת כדי לבוא חשבון עם אדם מפורסם, אבל מה שמפריע לי יותר, שלא קראתי באף לא אחת מהידיעות שמדובר בלא יותר מאוויר חם, שיפגע אולי פגיעה קשה בזמר, אבל ספק אם יוליד כתב אישום.
