פרשת השבוע פותחת בהתגלות של ה' אל אברהם (בראשית יח): [א] וַיֵּרָא אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. ומיד עוברת לספר על התייחסותו של אברהם לאורחים: [ב] וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה. [ג] וַיֹּאמַר: אֲ-דֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ--אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ. בסוף הפרשה הקודמת קראנו שאברהם מל את עצמו ואת אנשי ביתו בהתאם לציווי שקיבל. השמועה התפשטה במהירות ואנשים נמנעו מלהתארח אצלו כדי שלא להטריחו בעוד הוא סובל מכאבים. אבל הוא לא יכול לסבול את העדר האורחים ועל כן הוא יושב בפתח האוהל שמא יעבור מישהו בטווח הראיה שלו ויוכל להזמינו להתארח.
וזה מצליח לו, מרחוק הוא רואה כמה אנשים וזה קורה בדיוק בזמן שה' התגלה אליו. הוא מבקש סליחה מה' ושימתין לו מעט עד שיקבל את האורחים: ...אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. הריצה שלו לקראת האורחים וההשתחוואה שלו מלמדים עד כמה שמח בהם. הוא מבקש מהם שלא יוותרו על ההזדמנות להתארח אצלו, שיכנסו אליו להתרחץ ולסעוד והם נעתרים. בשלב הזה אברהם מתנהג בצורה שנראית כמעט תזזיתית; הנה כמה פעלים להמחשה: [ו] וַיְמַהֵר אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר מַהֲרִי, וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, הוא מדביק בהתלהבות שלו את כל בני ביתו וגם הם מזדרזים לשרת את האורחים. הכל אצלו נובע מאותה משימה שנטל על עצמו, לקרב אנשים בדרך החסד וללמדם לקרוא בשם ה'.
ההתנהגות הזאת הייתה תקדימית; גם לפני אברהם היו צדיקים, נוח למשל, אבל הם לא כל כך התאמצו להדריך אחרים שיהיו גם הם צדיקים. אברהם לקח את זה כמשימת חייו והקב"ה גומל לו על זה בבריתות שכרת עמו. דיברנו בעבר על היבטים שונים של אותן בריתות, שקיימות כמובן גם היום, אבל לא כל כך התייחסנו להבטחה האלקית שהתכונות המיוחדות שלו יעברו בתורשה לבניו. והנה מה שאומר ה', לעצמו כביכול, בפרשת השבוע ביחס לאברהם; היה זה כאשר החליט כי הגיע הזמן להפרע מאנשי סדום על רשעותם שנסמכה על אידיאולוגיה: [יז] וַה', אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. [יח] וְאַבְרָהָם--הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ--כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
אמת בלי פשרות
ואיך הוא יזכה להיות גוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם - הנה ההסבר: [יט] כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט... לכאורה יש לציווי הזה שלושה מרכיבים שביחד הם יוצרים שלמות: לשמור דרך ה' ולעשות צדקה ומשפט. אבל הקב"ה העניק לנו את זכות הבחירה והמציאות מלמדת שלפעמים מוצאים יהודים שמאמצים לעצמם מרכיב אחד או שנים וזונחים את השאר. יש ששומרים את דרך ה' (לפי הבנתם) ופחות מקפידים על צדקה ומשפט. יש אחרים שמתרכזים בצדקה בלי משפט והגרוע מכל לענ"ד הוא כאשר מתמקדים במשפט בלי דרך ה' ובלי צדקה. המכנה המשותף לכל החלוקות שהזכרנו וגם לאלה שלא הזכרנו, הוא הדבקות בדרך שבחרו לעצמם.
הדיון המשפטי שמנהל אברהם עם ה' בנוגע לסדום מהווה טקסט מכונן של חתירה אל האמת והצדק. בדרך אגב הוא גם פותח בפנינו צוהר שדרכו נוכל להתבונן בעצמנו, אל הנפש פנימה וגם אל המערכת החברתית/שלטונית הסובבת, לבחון עד כמה אנחנו הולכים בדרכו של אברהם אבינו. מבחינת הדבקות ביעדים - אין ספק שירשנו ממנו את התכונות הנכונות; אחרי שבחרנו כיוון אנחנו מתמידים ללכת בו תוך התעלמות מכל הסובב. מצד שני, נראה שבחירת היעדים שלנו לא כל כך מסתדרת עם הבחירות שעשה אברהם אבינו וזו הבעיה המרכזית אצלנו. כי אצל אברהם הנחת היסוד הייתה שעליו להתאים את רצונו לרצון העליון, לדרך ה', הנחת יסוד שלא כל כך מדברת אלינו.
בשתי הפרשות האחרונות אנחנו למדים כי דמות המופת של אברהם מתאפיינת בשילוב של שתי תכונות, אמת וחסד. הוא דבק באמת בלי שום פשרות ואת הדבקות הזאת עצמה הוא מפיץ באמצעות מעשי חסד. האמת שלו ברורה, "ה' אחד ושמו אחד". גם אנחנו דבקים באמת, בזו שלנו. כל אחד דבק באמת הפרטית שלו. ואם האמת שלי סותרת אמת של מישהו אחר - זו בעיה שלו, לא שלי. האמת של אברהם יוצרת שילוב בין דרך ה' ובין צדקה ומשפט. כי בלי דרך ה' אפשר לעשות צדקה שמגבירה את הרשע (זכויות אדם לרוצחי יהודים) והמשפט יכול להיות גם סדומי. לשיטתו של אברהם אבינו, שיטה שהוא הוריש לנו, יש רק אמת אחת כנ"ל וכולנו נדרשים להתאים את דרך חיינו לאותה אמת.
