יוצא נשיאה העשירי של מדינת ישראל הגיע לפתוח את כנס הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה. נסיעה מירושלים הבירה לעיר המלאכים אינה דבר של מה בכך. נהפוך הוא, די נדיר, מהלך שבעת העשורים האחרונים, שנשיא ישראלי מגיע, וכל נסיעה כזאת דורשת הכנה ועבודה מאומצת שנמשכת חודשים ארוכים.
הביקור האחרון היה של הנשיא פרס ז״ל, והביקור כלל ערב עם נציגי כלל הקשת של הארגונים היהודים בלוס אנג׳לס רבתי, למעלה מאלפים אנשים שהתכנסו למלון הילטון בבורלי הילס בבעלותו של הישראלי בני אלג׳ם. הייתה גם פגישת בוקר עם פוליטיקאים מקליפורניה ונציגי הקהילה הלטינית (היו גם אח״מים אחרים, דוגמאת המילארדר הישראלי
חיים סבן). אך יותר מכל, היה הביקור באולפני Dream Works שם הנשיא כיבד את הנוכחים בחלומו הוא, חזון של מנהיג בא בימים.
היה זה בצהרי יום, והנואם תאם את המקום - קמפוס עם נחל זורם בו, מקום בו יוצרים נפגשים מדי יום ביומו וחלומות קורמים עור וגידים והופכים לסרטים ולמוזיקה המלהיבים את הנשמה של מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם ומשפיעים על דורות שלמים. רק אחד היה מסוגל לעשות זאת - הנשיא
שמעון פרס ממרום שנותיו.
עמדתי עם עוד כמה מאות מהנוכחים ושפשפתי את עיני. הנשיא יצא עם ראשי האולפן לאחר שאלו לקחו אותו למסע לעתיד בדיוני, עתיד שהם רוקחים-יוצרים, והוא השיב באותה מטבע, ולקח את העובדים כולם, מהמוכשרים ביותר במקצועותיהם השונים, למסע עתידי - לחזון של אדם, שהוא חזון של עם, שהוא חזונה של מדינת היהודים המודרנית - היא מדינת ישראל.
ממלא המקום
הביקור של נשיאה העשירי של המדינה נעשה בצורה חפוזה, אלתור לא מתוכנן כמעט, כאילו היה זה שיקול של הרגע האחרון. ראש ה
ממשלה של מדינת היהודים הוא אינו אורח רצוי ברגע זה בקרב הקהילות הרפורמית והקונסרבטיבית בארה״ב, בשל מתווה הכותל והבטחה שהובטחה והופרה, בית משפט עליון שהתערב ושיקולים מקומיים-פוליטיים שאולי בשלם נבצר לקיים את ההבטחה.
יהדות ארה״ב רותחת, אך דבר זה לא מונע ממנה להמשיך במסעותיהם ארצה. מגיעות משלחות של ראשי הפדרציה ותומכיה, זרם בלתי פוסק. הם טסים במחלקות עסקים וראשונה, יושבים להם בבתי המלון היקרים ביותר בארץ, נפגשים עם חברי הכנסת והשרים, ומנהלים את ענייניהם כאילו לא היה דבר.
הכוח בידי הפדרציות עצום, שכן הן חולשות על מילארדים בארה״ב ומיליונים רבים שזורמים לארץ. ובמשפחה, גם כשרבים ועושים ״ברוגז״ כי זה רוצה וזה לא יכול, האחד לא מבין והשני מסרב להתפשר, עדיין זו משפחה ולא מתגרשים. לא נפרדים כי פשוט אי-אפשר - מחוברים אנחנו בטבור.
נזכור גם, אפילו שלא בדיוק יודו בכך, שהיהודים האמריקנים הליברלים, שהפדרציות הן מעוזן הראשי, הם ברובם המכריע חברי המפלגה הדמוקרטית, וראש ממשלת ישראל התנגד משך שמונה שנים לנשיאם האהוב אובמה, והם מרגישים מושפלים בידי נתניהו שהעז לעקוף את אובמה ולנאום בפני הקונגרס ואף לזכות ביותר מחיאות כפיים וקימות לעמידה לכבודו מהנשיא עצמו.
זוכרים הם גם את המלחמה שניהל נתניהו נגד ההסכם עם אירן, גולת הכותרת של הנשיא אובמה, שוודאי אמור לזכות אותו בפרס נובל לשלום שני בשל מאמצים דיפלומטיים אדירים והקמת הקואליציה הבינלאומית למניעת מלחמת עולם שלישית.
ויותר מכל, זוכרים הם שראש הממשלה עומד בראש ממשלה ימנית קיצונית, התומכת במתנחלים ובהרחבת מפעל ההתיישבות על אפם ועל חמתם של הפלשתינים, שהוא בונה לא רק יחידות דיור אלא גם כבישים נרחבים בשטחים הכבושים ומסרב, פשוט מסרב, להגיע לידי שלום. חוצפה שאין כדוגמתה! זה הוא ראש הממשלה שניצח השנה על חגיגות החמישים לשחרור ירושלים, והלא ירושלים המזרחית לא שלנו, והעיר העתיקה צריכה להיות עיר בשליטה בינלאומית.
אם הנשיא פרס היה התגשמות כל מאייויהם של יהודי ארצות הברית, הרי שראש הממשלה הוא ההפך הגמור. רק בגללו השלום לא כאן, ורק בגללו הטרור נמשך - לא רק בארץ כי אם באזור ובעולם כולו. והוא, הוא לבד אחראי לדרדור היחסים עם ארה״ב משך שמונה השנים האחרונות, ולא יפלא אם הוא גם האחראי (יחד עם הרוסים) לעליתו של טראמפ לנשיאות, ואין אדם יותר מתועב בעיניהם, שנוא ומוקצה מהנשיא טראמפ ולניפוץ חלומם שהתגשם ונמשך שמונה שנים, אותן שמונה השנים המופלאות.
אם מונים אנו כל סיבות אלו, הרי שראש הממשלה הוא ״מוקצה מחמת מיאוס״, אבל לא ניתן לקיים את כנס הפדרציות השנתי (מדי שנה הוא נערך בעיר אחרת, ובסבב נכללת גם ירושלים) ללא נציג ישראלי בכיר, ובהעדר ראש הממשלה (שכנראה לא הוזמן - השנאה היא מכיוון אחד, ההערכה מכיוון שני), יסע הנשיא למלא את מקומו.
הנשיא ריבלין הרבה פחות שנוי במחלוקת, ירושלמי מזה דורות, איש העם, פשוט ואהוב. לא אהוב כמו פרס. לא אלגנטי כמוהו. אך מעטים הם מנהיגים בעלי שיעורי קומה כפרס, אהוב העם והעולם.
כך מגיע לו הנשיא ריבלין, וכבר מתבשרת מדינת ישראל בחדשות עם רמזים על ״קרע״ שהיה ו״איחוד״ שחייב שיהיה. נוגעים-לא-נוגעים, וכולם יודעים במה מדובר. יהדות ארה״ב חשובה לארץ, והארץ לא מוכנה לוותר עליה.
לו״ז הנשיא
אם כבר מגיע הנשיא ללוס אנג׳לס, דבר כאמור שאינו מה בכך, הרי שחייבים לנצל את ביקורו בצורה מקסימלית. נשאלת השאלה עם מי להפגיש את הנשיא.
בלוס אנג׳לס יושבים למעלה מחצי מיליון יהודים ולהם ארגון על - הפדרציה היהודית של לוס אנג׳לס רבתי. הנאום בפני כנס הפדרציות מספק קהילה זו.
חיים להם בעיר ובערים הסמוכות הרבה מעבר לרבע מיליון ישראלים, ולהם ארגון על אחר - מועצת הישראלים-אמריקנים. זו קהילה חיה ותוססת, ואין כמעט פוליטיקאי או בדרן בארץ, גוף האוסף כספים או גוף רשמי זה או אחר שנציגיו אינם מגיעים ללוס אנג׳לס לאיסוף כספים. פעם הישראלים לא היו תורמים בכלל, אך הדבר משתנה, וקיימת היום תחרות עזה בין הישראלים מי תורם יותר לאיזה ארגון (הכל נעשה בפרהסיה, שכן כך הוא מביא ״כבוד״ לתורמים, והתחרות בעיצומה).
את אותה מועצה ופעילותה בכל רחבי ארה״ב (הקמת סניפים, הרצאות, מפגשים, ארוחות גאלה, כנס בוושינגטון הבירה) מממן לא אחר מאשר המילארדר שלדון אידלסון, כך שלא ניתן להתעלם ממנה, גם אם השפעתה שולית ביותר, וגם אם המסר אינו זה שמדינת ישראל רוצה לקדם (ניצא את מדינת ישראל אליכם, שכן ממילא אין אתם מתכוננים לחזור ארצה). יש שיקולים של כסף וכח, ושלדון אידלסון, כמו גם חיים סבן ומספר מילארדרים נוספים מכתיבים את שברצונם.
קהילת היעד החשובה ביותר לקונסוליה בלוס אנג׳לס, האחראית על שש מדינות מערביות, היא ללא ספק הקהילה הלטינית. הלטינים הם הקהילה המתפתחת ביותר, הגדלה בקצב המהיר ביותר, ובעוד שנים לא רבות יהוו הן גורם מכריע בכל מערכת בחירות ואולי אף יגיע מספרם למסה קריטית בארה״ב.
הקהילה הלטינית היא חלק קטן מקהילה גדולה יותר ואשר חשיבותה לא תסולא בפז - הנוצרים-תומכי-ישראל (בעיקר האבנגליסטים המונים כ-75-60 מיליון אנשים). מהקהילה הנוצרית ודאי שאסור להתעלם, והנשיא אף ארח זה לא מכבר נציגי תקשורת נוצריים מכל העולם (וגם מלוס אנג׳לס).
בלוס אנג׳לס נציגויות מלמעלה ממאה מדינות בעולם, וראש העיר הוא לא רק יהודי כי אם גם ראש העיר מהחשובות בארה״ב ובעל שאיפות פוליטיות ברורות. לא ייתכן ביקור ללא שימת לב מיוחדת לפגישה עם אריק גרסטי.
יש גם את מוזאון הסובלנות של מרכז ויזנטל, וביקור בלוס אנג׳לס חייב לכלול פגישה עם ראש הארגון - הרב הייר (שאף נאם-ציטט פסוקים מהתנ״ך בטקס השבעתו של הנשיא טרמפ). הנשיא יפגש גם עם נציגים לטינים וגם עם הרב הייר. ובלוס אנג׳לס קהילה נוספת ממנה אסור להתעלם.
הקהילה היהודית-פרסית
עיר המלאכים היא מקום מושבה של הקהילה הפרסית הגדולה ביותר מחוץ לאירן. בעיר בורלי הילס בלבד, שליש מהתושבים הם פרסים.
לפרסים היהודים פדרציה משלהם, הפדרציה האירנית-אמריקנית-יהודית. דווקא היא בולטת בחסרונה מכנס הפדרציות של צפון אמריקה (הדבר מצביע על הנתק רב השנים בין הקהילה היהודית אמריקנית לבין קהילות המשנה - הרוסית, הפרסית והישראלית. אלמלא הנתק ההיסטורי, לא היה צורך במועצת הקהילה הישראלית, אך זו כאמור אף פעם לא מצאה את מקומה בפדרציה היהודית).
בדרום קליפורניה כ-125,000 פרסים, מהם כשני שלישים יהודים. לפרסים 15 תחנות טלוויזיה, ארבע תחנות רדיו וכתריסר עתונים ומגזינים (לעומת זאת, לקהילה הישראלית המונה כמעט פי שלושה אנשים, רק ארבעה עתונים בעברית). הפרסים העתיקו מקום מגוריהם ללוס אנג׳לס בלית ברירה. הישראלים עשו זאת בחפץ רב, והם חיים עם רגל אחת בארץ (טיסות לביקור, חגיגות בארץ, ערוץ ישראלי, השקעות בארץ, תמיכה בארגונים בארץ וכו׳), אך לארץ הם לא יחזרו, לא הם, לא ילדיהם, וודאי שלא נכדיהם שכבר לא מדברים ולא יודעים כתוב וקרוא עברית.
לפדרציה הפרסית כמעט 15,000 חברים, ומיד כשנודע לראשי הפדרציה על בואו המתוכנן של הנשיא, הם פנו בהזמנה רשמית לנשיא, ואף התחייבו לערוך לכבודו ולכבוד מדינת ישראל אירוע עם למעלה מ-2,000 משתתפים (רק לפני שבועיים הם ערכו אירוע כזה, ובשבוע הביקור אירוע נוסף, כשכל אחד מכור לגמרי).
הנוצרים גם הם הגישו הצעה דומה, והם עשו זאת לפני ביקורו של הנשיא פרס כמו גם עם כניסת הנשיא ריבלין לתפקיד. הנוצרים אירחו שרים בכירים בכנסיות עם הרבה למעלה מאלפיים נוכחים, ועבורם הכבוד לארח את נשיא מדינת היהודים לא יסולא בפז. קל לתאר אירוע עם חמשת אלפים עד עשרת אלפים נוצרים נלהבים לכבוד נשיא המדינה.
אך בימינו אלו, כשהאיום הממשי ביותר נגד מדינת ישראל, יציבות המזרח התיכון כולו ושלום העולם הוא האיום האירני, מן הראוי אולי היה דוקא לנשיא מדינת ישראל להפגש עם הקהילה הפרסית, ראשיה, נציגיה וחבריה. מדוע דוקא אתם, כשהם יהודים שנודו מארצם ובחרו לשבת בלוס אנג׳לס? מה יכולה להיות התועלת בהם או בפגישה כזו? (נזכור שהכל שיקולי כדאיות ותועלת.) אכן, גם להם מילארדר אחד או שניים (שהנשיא וקודמיו מכירים ומוקירים היטב), אך איזו השפעה יש או יכולה להיות להם על אירן? זו בדיוק הנקודה, ובבית הנשיא לא השכילו להבין את החשיבות של מפגש כזה.
הקהילה האירנית בלוס אנג׳לס יותר מכל אחד אחר מכירה את אירן, טסה לשם, מקיימת קשרים, מבינה את הסכנה האמיתית ומסוגלת לפעול. היא לא פועלת מסיבות רבות, והגיע הזמן להניע אותה לפעולה.
הנשיא ריבלין יכול היה להיות אותו הטריגר. מסתבר שזה לא יקרה בביקור הזה, ואולי האיום לא כה מוחשי, ממש לא בוער. ״אין לוח הזמנים של הנשיא מאפשר זאת״ הייתה התשובה שקיבלו ראשי הקהילה הפרסית, וכך הם נותרו גלמודים, מבוישים בפינתם. אין איש רוצה ביקרם, אין איש מעריך אותם.
דווקא אצל הפרסים, יותר מכולם, כבוד אינו דבר של מה בכך, ודחיה תזכר לשנים הבאות. עם זאת, דוקא הקהילה הפרסית היא זו היודעת להתלכד ולעזור בשעת צרה וצוקה יותר מכל אחד אחר - יותר מהיהודים, שניכורם ניכר, יותר מהישראלים, הקשורים אך לא ממש פועלים, ויותר מהנוצרים - שכן עבור הפרסים היהודים אין דבר חשוב יותר מהקב״ה והארץ בה הוא בחר לשכון בקרב עמו, היא ציון ירושלים וארץ ישראל!
הפרסים, יותר מכל אחד אחר, מראים הלכה למעשה שבמשפחה, גם כשרבים או כשנוצר נתק, הקשר המשפחתי חזק יותר מכל, וכל דבר ניתן לאחות. נזכור זאת, גם אם הפעם לא השכלנו להשתמש בהם עבורנו - לא עבורם. אנחנו זקוקים להם כחיל קדמי, כוחות צועדים למקום אותו אנו לא מכירים - לא את השפה, לא את התרבות עתיקת היומין, לא את דרך המחשבה, לא את ציר הזמן וגם לא את השיקולים שאינם תואמים את דרך המחשבה המערבית.
הפרסים-היהודים ממתינים, מוכנים, מחכים בקוצר רוח למנהיג הישראלי שיוביל אותם ויעזר בהם. חיל עצום ורב, המוכן לצאת למלחמה, מלחמה על שרידות העם היהודי ומדינת ישראל.
