בית המשפט השלום בעכו נדרש לאחרונה (15.10.2017), להכרעה בבקשת עיריית עראבה לסילוקה על הסף של התביעה שהגיש תושב העיר, ועניינה נזקי ממון שנגרמו לו לטענתו בשל עבודות שביצעה הנתבעת במקרקעין שלו, בעטיין נעקרו עצי זית ונגרם לו אובדן הכנסות לצמיתות.
העירייה ביקשה לסלק את התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית, התיישנות, שימוש לרעה בהליכי בית משפט והיעדר יריבות. לטענתה, יסודה של התביעה בנזק נטען שנגרם למקרקעין עקב תוכנית איחוד וחלוקה, אך התאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, הסמכות לדון בתביעה אינה של בית המשפט אלא בידי ועדת ערר.
בית המשפט עמד על פרשנותו של סעיף 197, אשר קובע הסדר ייחודי, מכוחו ניתן פיצוי על פגיעה במקרקעין בשל תוכנית. נקבע, כי סעיף 197 מתחם את המקרקעין המזכים בפיצוי: "מקרקעין הנמצאים בתחום התוכנית או גובלים עימה"; מגדיר את הזכאי לפיצוי: "מי שביום תחילתה של התוכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם"; קובע את הגורם המפצה: "זכאי לפיצויים מהוועדה המקומית"; ובגין איזו פגיעה זכאי בעל המקרקעין לפיצוי - לשון הסעיף כללית, והיא מתייחסת למקרקעין אשר "נפגעו על-ידי תוכנית".
הרשם הבכיר ראמי נאסר קבע כי קיימים שלושה מבחנים עיקריים, לפיהם ייקבע אם פגיעה במקרקעין מזכה בפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, והם:
הראשון הוא מבחן סיבתי. ככל שהקשר הסיבתי בין התוכנית לבין הפגיעה מתרופף, כך גם נחלשת ההצדקה לתשלום פיצויים. אם הקשר הסיבתי רופף עד כדי כך שניתן לומר, כי הפגיעה נגרמה כולה או בעיקרה על-ידי גורם אחר או מקור חיצוני, שוב לא תהיה הצדקה לתשלום פיצויים. במקרה כזה ניתן יהיה לומר, כי המקרקעין לא נפגעו על-ידי התוכנית, כנדרש בסעיף 197, אם משום שהפגיעה אינה נחשבת פגיעה ואם משום שהפגיעה נגרמה על-ידי גורם אחר.
השני הוא מבחן מהות הפגיעה. לפי מבחן זה יש להבחין בין הפגיעה הקניינית שנגרמה למקרקעין בגין התוכנית, לבין הפגיעה הפרסונאלית שנגרמה לבעל המקרקעין או למחזיק בהם. בעוד שהראשונה מזכה בפיצויים מכוח סעיף 197, הרי שהשנייה אינה נכנסת בגדרו. תכלית האבחנה היא, כי פגיעה במקרקעין עצמה יכולה להשפיע גם על רוכשים עתידיים שלהם, ולכן, ש לתבוע מכוח סעיף 197. לעומת זאת, פגיעה פרסונלית נחשבת כעוולה בגינה יש לתבוע על-פי פקודת הנזיקין במסלול של תביעה אזרחית רגילה.
השלישי הוא מבחן סוג העוולה עליה מתבססת התביעה. על-פי מבחן זה ניתן לתבוע בנזיקין בגין נזק שאינו בר פיצוי לפי סעיף 197, מכוחה של עוולה שאינה קניינית, אלא עוולה המבוססת על אשמה מוסרית של המזיק, בגין
רשלנות או
הפרת חובה חקוקה. אולם מובהר, כי ככלל יש להעלות טענות בדבר רשלנות בהליך התכנון במסגרת ההליך התכנוני, ורק במקרים חריגים יותר להעלותם בתביעה נזיקית מאוחרת.
לפי פסיקתו זו של בית המשפט, ככלל קמה מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה חובת פיצוי בגין פגיעה ישירה במקרקעין וגם בגין פגיעה עקיפה במקרקעין על-ידי תוכנית. עם זאת, ככל שהקשר בין התוכנית ובין הפגיעה הוא עקיף ורופף יותר, ככל שהפגיעה היא פרסונאלית בבעלים/במחזיק המקרקעין וככל שהפגיעה נובעת מעוולה המבוססת על אשמה מוסרית של המזיק, בגין רשלנות או הפרת חובה חקוקה, תפחת ההצדקה לתשלום פיצויים מכוח סעיף 197.
חיזוק למסקנה זה נעוץ בעובדה שאין זה מתפקידה של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה לבחון שאלת נזקיהם האישיים של תובעי הפיצויים, משום שבחינה שכזו נדרשת לכלים ולמומחיות שונים בתכלית. במקרים אלו, בעלי הזכויות אינם מנועים כמובן מהגשתה של תביעה בגין עוולות נזיקיות שונות שסבלו, אך דרכם זו נפרדת ואין למזגה בתביעה מכוחו של סעיף 197. בית המשפט דחה את הבקשה לסילוק על הסף תוך חיוב המבקשים בהוצאות משפט.
פסק דין זה, כמו רבים אחרים, מזכיר לחברי עורכי הדין כי בית המשפט אינו מקבל בקשות לסילוק על הסף אלא אם מדובר במקרים מיוחדים וקיצוניים. צעד קיצוני כמו סילוק על הסף יכול לסגור דלת בפני תובעים ולפגוע באמון של ציבור המתדיינים בבית המשפט.
