ניסים אלוני, מחשובי המחזאים הישראלים המודרניים, בעיני - המועדף, יצק בתולדות התיאטרון הישראלי תכנים מסוג שלא ידענו. השפה הייחודית שלו שכה מענגת לשומעה, הנושאים של מחזותיו שהם כה כלל-עולמיים יחד עם היותם גם יהודיים וסופגים מהמקורות שלנו ("אכזר מכל המלך"), השכלתו הכה רחבה והשפעת המחזאות הבינלאומית המודרנית עליו, הסיכום של כל מרכיבי יצירתו עושה אותו למלך (התיאטרון). השפעתו על התפתחות השפה העברית כשעבד עם שלישית הגשש החיוור, ילדה ביטויים שהפכו לנכס צאת ברזל בשפתנו. כל הקסם שיש ביצירתו של ניסים אלוני היה כחומר ביד היוצר-הבימאי הצעיר והמחונן אודי בן משה. את הסיפור הדימיוני על נפוליאון החי לו במחלקה ראשונה בעולם המתים, המחלקה לאישים דגולים, שלפתע נמאס לו, והוא רוצה לחזור לעבר, לשנים הגורליות בין (1806-1815) שבסופן קופדה הקריירה שלו בקרבות, בהם הפסיד בגלל מזג האוויר (השלג במוסקבה והגשם והבוץ בווטרלו). כל זאת, כדי אולי להתנהג אחרת לאור המסקנות, ולשנות את התוצאות ההיסטוריות. חלום שקיים בלב רבים שנכשלו והיו רוצים לחזור לאחור ולשפר את העובדות... מכאן הסיבה להיות אלוני לא לוקאלי אלא בינלאומי ונוגע ללב כל. את עולם המתים ממחיש אודי בן משה בדמויות של שדים עוטי בגדים שרק כוחה היצירה הבלתי נדלה של יהודית אהרון יכול היה ליישם. כך לבושם הכה עשיר ואפל של לילית, מלכת השדים, נילי רוגל היפהפיה המהפנטת, והברון סאמדי, בעלה לשעבר (טוב, גם בעולם המתים אין לאהבה חיי נצח...)- אריה צ'רנר בעל הנוכחות הכובשת שאי-אפשר להתעלם ממנה - בקולו, במשחקו המרשים ובאכספרסיה הקורנת ממנו. כל שאר השדים נעים בתנועה מופלאה, ובמחולות שעיצב אריאל וולף הכה רב יכולות - שחקן החאן גם הוא, וכוריאוגרף בהצגות רבות. הקומפוזיציה של הריקודים, המשולבים בשירה, ממש יפהפיה ומאד מקורית. כשרואים אותה, פוחתת ההתלהבות מלהקות המחול הישראליות שכה חוזרות על אותן כמה תנועות עד שהפכו נדושות. אריאל וולף, כמו כל שחקני הלהקה, ממלא כמה תפקידים שונים ומגוונים בהצגה, ויכולת הבימאי ליצור מכל שחקן כמה טיפוסים כה שונים, והכל - תוך החלפת התלבושות היפהפיות במהירות הבזק, כך שלא חשים בה - יכולתו הפנומנלית הזו יוצרת הצגה כה עשירה בדמויות והתרחשויות, שהיא לופתת אותך ואינה מרפה, כשאתה גומע כל סצינה בשקיקה רבה. יהויכין פרידלנדר מהווה את אחד העוגנים החשובים בהצגה. כך גם אריה צ'רנר שכבר הוזכר, וכן ניר רון (מנהל האקדמיה) בסצינות שמבדחות ומצחיקות, כמו קטעים רבים בחיי העולם הבא המתנגש עם המתרחש בראשית המאה התשע עשרה. המציאות והדמיון שלובים זה בזה ונאבקים גם אם ללא תכלית, זה בזה. הסיפור מתגלגל לתכנון הפצת השמועה שקיימים ברחבי אירופה כמה וכמה נפוליאונים מזויפים, ורוצח מקצועי בנאפולי נבחר כדי לחסלם. יוסי עיני כבריגלה -הרוצח האולטימטיבי, הן בדיוקנו והן בשפת גופו המרשימים, מחסל את כולם; אך גם כשנפוליאון האמיתי (ארז שפריר הקומיקאי רב ההבעות) מתחנן בסוף שישימו קץ גם לו, ולא נענה - המציאות מסתבר חזקה מכל דמיון. אך עד אז, דמיונו הפורה של אלוני, שכה אוהב שדים, רוחות, צוענים, גם במקום שאין (כמו ב"הצוענים של יפו") וכל מיני טיפוסים שמציתים את הדמיון - המחזות שלו הם למעשה התיאטרון האמיתי. הצגת נפוליאון חי או מת היא התיאטרון בהא הידיעה. אירוע שלוקח את הצופה מהיומיום הבנאלי, ומאפשר לו לחוות חוויות אליהן לא היה מגיע בשיגרה. כל שחקני הלהקה מלבבים בכל תפקידיהם בהצגה - הן כ"פונצ'ינלות", דמויות מהקומדיה דל ארטה, הן כשדים, הן כזונות ב"אקדמיה", הכינוי לבית הבושת המיוחד שמנהלו הוא ניר רון המלבב, הן ככל סוגי הנפוליאונים המזויפים ובכלל, גברים מככבים כנשים, נשים כגברים, ואין סוף לתעלולי המחזאי. כך הן כרמית מסילתי קפלן, כך היא נטלי אליעזרוב ככלה המיועדת לרוצח ע"י אביה, פנטלונה (יהויכין פרידלנדר) כך גם גיא גורביץ' בשפע דמויות מתוך הארבעים, שאותן משחקים 12 השחקנים בקלילות ובזריזות שלא תאומנה. אם יש הצגה שממלאה עד תומה את המושג תיאטרון מהו - זוהי ההצגה. תיאטרון אמיתי במלוא מובן המילה. לא פוליטיקה מייגעת, לא בעיות היומיום השחוקות, ולא בובקעס. זהו תיאטרון במלוא זוהרו. נפוליאון - חי או מת - בחאן הירושלמי, הוא הדבר האמיתי.