תכונה מגונה אימצנו והיא כפויה עלינו: במועדים מסוימים, ובמחזוריות קבועה, כמו השפעת בחורף, מגיעה גם אחת לשנה, שעת הסיכומים..., שעת החפרנות... בנוסח: ישראל לאן... ושוב היא אתנו כאן. עכשיו. כאשר אנו בתחילתה של שנה חדשה.
הבה נשאף אוויר לרגע, ונמנה, לצורך הדיון הזה, חלק מדפוסי הקוממיות היהודית/ישראלית בשנים האחרונות, האם הם נשמרים? האם כוחה במותניה? ברשימה זו נמצא את ההתיישבות, כולל שמירה קפדנית אף קנאית לנוכחותנו בחבלי ארץ אסטרטגיים, שקידה על בניית צבא יעיל, אך גם הומני, וכמובן מערכת משפט שצדק לנגד עיניה, ועיתונות שוחרת אמת. (רשימה חלקית בלבד).
מה נותר מכל אלה? זו השאלה הניצבת על סיפה של שנה חדשה. בחינת המתרחש לנגד עינינו תשקף נסיגה בכל התחומים. הסְפָר הישראלי/יהודי, חולה אנושות. הוא הולך וננטש לגורלו. הצתות, שוד של ציוד חקלאי, צאן ומקנה בהיקפים גדולים. הם מעשה של יומיום. על קצה מזלג נזכיר כאן את הפשיטה הגדולה, שתוכננה בדקדקנות מראש, בה נטלו חלק עשרות ערבים, על מושב שקף. שם נגנב ציוד ותנובה בהיקף של עשרות מיליוני שקלים... ואין פוצה פה ומצפצף. העקבות מוליכים, איך לא, כרגיל אל שטחי הרשות הפלשתינית.
בית המשפט פסק: לא יורים. ואכן המתיישבים לא יורים. הפורצים פורצים.
במרחב הבדואי נרמס החוק. ריבוי נשים, שהן גם שב"חיות במקור, לא מזיז לאף אחד. אנשי המילואים חוזרים הביתה, מזועזעים ממראה הבוזזים והביזה בבסיסי צה"ל בדרום. מושא שכרון-חמדנותם של בני דודינו הפושטים בטרקטורוניהם על המחנות. בצבא לא מבינים שמדובר באות קין על מצחו. אות הנראה למרחוק. לרמטכ"ל ולמטכ"ל לא בוער שום דבר. הם אף הורו לשומרים לפרוק את הנוקרים מנשקיהם (כן!). מעדיפים לשלוח את חיילי נח"ל לבדר את ילדי המסתננים בדרום תל אביב.
הצבא אומר: לא יורים, אז לא יורים.
ומה מאפיין את שני המצבים הנזכרים? האדישות המתמשכת, האי- אכפתיות של גורמי אכיפת החוק, לאדישות כלפי החובה להקפיד על עצם קיום החוק. לשמור על סממני חוק ושלטון בסיסיים. לדגלים, לנשק. האדישות היא בבחינת עצימת עיניים אל מול אסון מתפתח. הבוזזים את החקלאות בצפון ובמרכז, ואת הצבא בדרום, בוזזים יחד עם עוצמי העיניים שם למעלה, את האתוס הציוני. ואם במטכ"ל נפלה שלהבת, מה יגידו החיילים, אזובי הקיר?... בלי להגזים, נגיד שמצב זה אולי איננו מבשר את סוף הציונות. אבל הוא בהחלט מבשר את התחלת הסוף...
באיזורי הדמדומים שבין ישראל לבין הפלשתינים, מכת ההזנחה פשטה גם אל התחום הארכיאולוגי. בשטחי הרשות הפלשתינית מצויים אתרים ארכיאולוגיים בעלי חשיבות עצומה לסיפור היהודי בא"י. על ארמון הורדוס, המצוי ע"י יריחו עלו פלשתינים בדחפורים. אלא שהפקרה זו מצידנו, לא מעירה ולא מעוררת איש לפעולה.
אחרון חביב, איך לא, סיפורה של מערכת הצדק, הנמצאת מזה שנים במדרון. נעצור לרגע בהחלטת היועמ"ש והפרקליטות "לברר" את עניינם של
רונאל פישר ושל
רות דוד ב... גישור. ובכן במקרה זה הגישור הוא האימא של המריחות הגדולות בתחום המשפטי.
מהו גישור? יותר נכון, מהו לא. ונאמר תחילה שהוא בשום אופן איננו מסגרת ענישה או מניעת פשיעה פלילית. על-פי "גישור ישראל", עמותה המתמחה בנושא זה, הליך הגישור נועד לעסוק בין היתר בערכים בעלי אופי שונה לגמרי וביניהם (ציטוט): "הטמעת ערך
כבוד האדם, טיפוח אקלים שיתופי המחזק את האחריות, המעורבות ותחושת היכולת העצמית של הפרט. הקניית היכולת לזהות את הפוטנציאל החיובי הטמון בקונפליקטים בחיינו. הדגשת ההבחנה בין קונפליקט לבין סכסוך וההכרה כי מציאות של סכסוך או הימנעות ממנו, נתונים לבחירתנו".
מצאתם כאן מילה על הליכים פליליים? ובמקרה זה, מה לגישור ולבירור חשדות הכרוכים במתן שוחד (טענתו של יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד), לכאורה, שנעברו על-ידי רות דוד ורונאל פישר? (סנגוריו של פישר כבר אמרו כי "נטען לחפותו ולמחיקת כתב האישום"). נדגיש כאן כי כתב האישום עוסק בעבירות שחיתות חמורות, לפיהן עו"ד פישר וקצין המשטרה מלכה קיבלו שוחד בתמורה להעברת מידע רגיש מחקירות משטרה. ושוב, מה לכך ולגישור? אלא אם כן רצונם של גורמים במשרד המשפטים ובפרקליטות לטאט אל מתחת לשטיח ומראש, בעזרת ה"פטנט" החדש של הגישור, את הפצצה המתקתקת הנקראת רות דוד ורונאל פישר, כל זאת ללא עדי מדינה וללא חקירות בחו"ל...
הנה כי כן, בהורדת הידיים המתמשכת ה-פוליטיקלי קורקט על ארגוניה, על חלקים במדיה התומכים בה, חונקת אט אט את האתוס הציוני, החיוני לעצם קיומה של ישראל. ה-פ.ק תוך שיתוף פעולה הדוק ואמיץ עם מערכת "עשיית הצדק", בישראל, ועם התקשורת, ברובה הגדול, מכופפת אט אט בשיטתיות, את עמוד השדרה שלה. ישראל זקוקה לרפואה דחופה. מי יודע אם הדבר יינתן לה, במבנה הפוליטי הנוכחי השולט בה.
אני מבקש להדגיש כי אין האמור לעיל מהווה ביקורת, מכל סוג שהוא, על רה"מ ועל ממשלת ישראל. נהפוך הוא.
בנימין נתניהו הוא ראש
ממשלה בין הטובים, שהיו לנו אי-פעם. אלא שהוא עושה מלאכתו נאמנה, בתנאים במעט בלתי אפשריים. תנאים אלה נכפו עליו על-ידי גורמים בעלי עוצמה, ואף שהוא מנווט ביניהם בחכמה רבה, עוצמתם גדולה לעיתים קרובות מזו שלו. הערעור המתמשך של המשילות, ההרס שתהליך זה טומן בחובו, יוצרים את הכשלים שהזכרנו. במציאות המיוחדת של מדינת ישראל, תהליך התיקון יהא ממושך וקשה. התנהלות המערכת המשפטית, ודפוסי פעולתה, כפי שצויין לעיל, על קצה המזלג - היא שתוכיח.
