על חוק זה נשפכו כבר נהרות של דיו, מיעוטם ענייניים ורובם בגדר השתלחויות סרק של תומכים ומתנגדים אלה באלה. בכל זאת מצאתי לנכון להעיר בקצרה את נקודות הוויכוח העיקריות המצדיקות לטעמי חקיקה של החוק. אינני מתייחס לניסוח הספציפי אלא לעקרונות אותם הוא משרת.
סטטוס-קוו
הסטטוס-קוו איננו פיקציה. הוא מתייחס להסכם שהושג ערב החתימה על מגילת העצמאות והכרזת העצמאות בין גוריון לבין מנהיגי היהדות החרדית באותם ימים; והסכם צריך לקיים.
רעיון הסטטוס-קוו הניח שהאסיפה המכוננת תתיישב, לאחר הכרזת העצמאות, על מדוכת כתיבתה של חוקה למדינת-ישראל, ובמסגרת זו ילובנו כל הנושאים הדרושים הקשורים בשאלת יחסי דת ומדינה במדינה יהודית שמבקשת להקנות חופש בחירה מרבי לאזרחיה בכל תחומי החיים, מבלי לפגוע בעיקר - זהותה היהודית. תחת לחץ הזמן וצוק העיתים, כאשר המדינה עומדת ערב מלחמה בכל החזיתות מול כוחות עודפים, בחר בן-גוריון בפתרון הנכון.
מסיבות שונות לא התממש עד כה החלק השני של הנחות העבודה - כתיבת חוקה. נעשו מחטפים שונים בתחום זה בדמותם של "חוקי יסוד" שהגרועים שבהם הם חוק
כבוד האדם וחירותו וחוק
חופש העיסוק. חוקים אלה שימשו יסוד למהפכה השיפוטית תחת האמירה "הכל שפיט", שהכניסה מבוכה ומבולקה לחיינו, כאשר הפכה את בית המשפט העליון, בהשראתו של השופט
אהרן ברק, למחוקק ואת הממשל הישראלי למשפטוקרטיה. לאחרונה, חוזר ברק לסורו ומנסה לפרשן את מגילת העצמאות ברוח "הכל שפיט". אסור לאפשר זאת.
דרושה חוקה, לא חקיקות פרטיזניות
הפתרון הנכון לצורך הסדרת מערכות היחסים בין קבוצות בעלות השקפות עולם שונות, תחת הגג של מדינה יהודית עם ממשל בעל אופי דמוקרטי-ליברלי שאיננו מחבל ביסודות הלאומיים שלנו, היא חוקה מסודרת. צריך להפסיק עם החלטורות ולעשות את העבודה הקשה, הממושכת והלא מובנת מאליה שנמנענו מעשותה עד כה. אחרי 70 שנות עצמאות, הגיעה השעה. אם נתחיל עתה, עד שנת ה- 75 למדינה, ניתן לסיים זאת בדרך יפה, חכמה ומועילה, וללא מלחמות "הורדת ידיים" ושפע של השמצות סרק הדדיות, שאינן מקדמות דבר. חיינו 70 שנה כך, אנו יכולים להתמיד בסטטוס-קוו עוד 5 שנים, ולא תיפול שערה משערות ראשנו ארצה.
האמנם אנו מכבדים זכויות מיעוט?
הטיעונים שמעלים אלה שתומכים בשבירת הסטטוס-קוו לאלתר באים משני תחומים: דמוקרטיה- חופש בחירה - וזכויות הרוב; נוחיות "בכל מחיר". שני הטיעונים פסולים בעיני, לא רק מפני שהם מפרים את הסכמי הסטטוס-קוו, אלא גם מפני שהם שגויים לוגית וצבועים עניינית.
במדינה שעוסקת 24 שעות ביממה "בהגנה על זכויות המיעוט מפני עריצות הרוב", בלתי מתקבל על הדעת בעליל שיתרחש מהפך בוטה וצבוע בעמדות היסוד, רק מפני שהפעם מדובר במיעוט שומר מצוות מול רוב חילוני, שוויון הוא שוויון לכל. מדינה יהודית איננה מדינה שבה מרגישים בנוח רק יהודים חילונים. היא מדינה יהודית גם עבור יהודים שומרי מסורת, מקיימי מצוות וחרדים באמונתם. העובדה שחלק מיהודי ת"א וכמה שכונות יוקרה מתבוללות אחרות אינם יודעים מדוע הם יהודים, אינה סיבה להחיל בורות מעשית זאת על כולם ועל הכל. מדינה יהודית עם ממשל חופשי ודמוקרטי איננה זו שרק מאפשרת לכל יהודי לשמור סממנים יהודיים ייחודיים בביתו. זאת הוא יכול לעשות גם בניו-יורק וברלין. עליה להיות מדינה שהפרהסיה הציבורית בה, שהיא חלק ממהותה ותרבותה הלאומית, שונה מזו של מדינות אחרות שאינן יהודיות. נוחיות אגואיסטית איננה קנה-מידה ראוי למדינה סולידרית. את שיווי-המשקל החדש יש לגבש בהדברות, כחלק מתהליך חקיקת החוקה החדשה ולא באמצעות "שאגות-קרב היסטריות" ברחובות העיר.
אולם "הפרצוף היהודי" של מדינת היהודים איננו הדבר החשוב היחיד שיש לקחת בחשבון בכל מודוס ויונדי חדש, שיבוא במקום "הסטטוס-קוו". דבר חשוב בהרבה הוא להניח ליהודים לשבות ביום השבת המסורתי שלהם כראות עיניהם. לדידי זהו קריטריון חשוב למדינה יהודית הרבה יותר מהזכות לבזבז כספים בבולמוס קניות בלתי מרוסן דווקא ביום המנוחה הלאומי. אין שום אפשרות לנהל "חיים שגרתיים" בכל תחומי החיים הכלכליים שלנו, מבלי להעסיק את מרבית העובדים ובכללם גם אלה שאינם מעוניינים בכך או מתנגדים לכך. גם אם יתברר שאלה הם מיעוט, עדיין זכותם חייבת להישמר. אינני סבור שקיים פתרון מעשי שבו אנשים שיידרשו לעבוד בשבת ויסרבו לכך, לא יינזקו על כך ע"י מעבידיהם. אם לא יפגעו על-ידי פיטורים מידיים, אזי יעוכב קידומם ויטבע בהם אות קין של "עושי צרות" ו"סרבנים". הדרך היחידה למנוע זאת היא בקביעת כללי משחק נוקשים וחמורים נגד כל פגיעה או חשש לפגיעה כלפי מעסיקים, ממונים או "מלשינים למיניהם". לשם מה אנו זקוקים למסגרות חדשות של מדינת-משטרה ואפליה?
דרושה סולידריות לא פיצולים נוספים
אני פוסל גם את הטיעון שכל עירייה תקבע לעצמה נורמה משלה וחוקי-עזר משלה בהתאמה עם ההרכב האידאולוגי של מרבית האוכלוסייה. ומה תעשה אם הרכב זה ישתנה? מה יעשו עובדים שהתרגלו לאורח חיים מסוג אחד ועוברים לגור במקום שבו אורח חיים אחר?! יש לנו מספיק סיבות וגורמים המשבשים את אחדות המעשה והסולידריות החברתית. איננו זקוקים לשום תוספת. אם אנו זקוקים לשינוי, הרי זה להגברת האחדות והסולידריות. אם יש נושא בו מתחייב מאמץ עליון להגעה לפשרה בהסכמה ולדחייתן של הכרעות תחיקתיות, שמירת השבת בפרהסיה היא נושא מסוג זה.
לסיכום
רדו מהעצים הגבוהים עליהם טיפסתם במסגרת הוויכוח הסוער שבין ימין ושמאל. נושא השבת אינו שייך לוויכוח זה. הניחו למחוקק הישראלי העליון - הכנסת - לנסח זמנית תיקונים לחוק ולהסדרים הקיימים, ובמקום "לגנוב סוסים" נלך למהלך הראוי והמכובד של התחלת פעילות לחקיקת חוקה לישראל, שתסדיר בין היתר גם נושא זה, ככל האפשר בהסכמה.
