המאמץ העיקרי שהשמאל מרכז בטיעוניו כדי לשכנע בנכונותה של תפישת העולם שלו, מתומצת בשתי פרשנויות למושגים "כיבוש" ו"שחיתות" והקשר ביניהם.
הכיבוש – כוונתם לשליטה הישראלית בשטחי איו"ש (גם עזה להשקפתם עדיין כבושה בשל מושג נוסף שניסו להטמיעה "מצור").
שחיתות – כוונתם להשחתת מידותיהם של המנהיגים והחברה כולה. וכמובן השפעת המושג הראשון על השני. את עיקר השראתם שואבים אנשי השמאל מהבלחותיו של הגורו הפרופ' ישעיהו לייבוביץ' ז"ל.
אז מהו "הכיבוש"
מבלי להיכנס בהרחבה לעניין "הכיבוש" השגוי משפטית בפרשנות מתנגדי ההתיישבות וכפי שהטיב לפרט שופט העליון
אדמונד לוי ז"ל בדוח על מעמד הבנייה באיו"ש שהגיש לממשלה ב-2012, והשגוי היסטורית בפרשנותם של הנ"ל, בהתייחס לתהליך שהחל מממלכות ישראל, חורבן הבית השני והגלות, דרך החלטות חבר הלאומים, הסכם סייס פיקו, תבוסת צבאות ערב ב-1948 כשניסו לחסל את היישוב היהודי כולו (הנאכבה שלהם) ונעצרו בקווי הפסקת האש, שקיימו מאמץ נוסף למחיקת מדינת ישראל ב-1967 ונהדפו מעבר לתעלת סואץ, נהר הירדן והר החרמון, כשישראל שבה למעשה לאזורים ששייכים לה חוקית והיסטורית, לאי קיום יישות "פלשתינית" ריבונית כלשהי מעולם רק אתייחס לאותו המצב שבו צבא שוהה באזור אזרחי המייצר התנגדות וטרור לשהותו ולהמצאות אזרחים ישראלים בישובי קבע באזור זה.
החיכוך שבין הצבא לתושבים הערביים באיו"ש (בעברם אזרחים של ממלכת ירדן האשמית), מצריך מדי פעם הפעלת כוח. הצבא שעליו הוטלו בו-זמנית משימות הלוט"ר, השיטור ומנהל היום יום, מבצע בדרך-כלל את המטלות באופן מקצועי והומני להוציא חריגים שמטופלים כדי שלא ישנו. את ההתנהלות הקורקטית של הצבא מכנים בשמאל בסרקזם "הכיבוש הנאור".
בשלב זה אין תחלופה לצבא לביצוע הנ"ל, מאחר שמדינת ישראל לא החילה עד-כה את החוק על שטחי איו"ש וסביר שההחלה הזאת תתקיים בעתיד הנראה לעין. הפעילות של צה"ל באיו"ש לא מייצרת שחיתות כלשהי עליה מתריעים אנשי השמאל ומעבר לציטוטי התוכחה מפי ישעיהו לייבוביץ', אין בידי השמאל כל חיזוק, ראיה או עבודת מחקר ש"הכיבוש" גורם לשחיתות. אותה שחיתות שמעסיקה את האקטואליה בימים אלה בחלקה טעונה הוכחה ובחלקה האחר עומדת בפני עצמה ללא כל קשר ל"כיבוש".
הגורו של "השחיתות"
אתעכב על קביעותיו של לייבוביץ':
- קבע שהדעה שזכותנו להתיישב באיו"ש היא בבחינת קידוש הערכים "המדינה, אומה, מולדת, ביטחון" ובשמם בעל הדעה מסוגל לבצע "כל מעשה תועבה למען האינטרס המקודש הזה, ללא נקיפת מצפון". לייבוביץ' לא מעלה בדעתו שהדעה הזאת נובעת מהכרה רציונלית על בסיס אסמכתאות היסטוריות ומשפטיות;
- את המתיישבים (מתנחלים) הוא מכנה "מרצחים מעבר לקו הירוק" והוא קורא לנאמניו "להחזיק בנשק נגדם, לפני שהם יכניסו אתכם ככלבים מצורעים למחנות ריכוז..";
- קובע כי מי שמשלים עם הכיבוש, משלים, מדעת או שלא מדעת, עם הרצח";
- קורא לחיילי צה"ל לסרב לשרת בשטחים "שלא יעשוך מפקדך למרצח..";
- את יחסו ליהודה ושומרון הוא מסכם כך: "אין כל עניין שדגל מדינת ישראל יתנופף מעל לקברה של רחב הזונה ביריחו או על קברו של חמור אבי-שכם... השטחים הם הסרטן האוכל בגוף המדינה.";
- מגדיר את המסתערבים כ"חמאס שלנו" וקובע כי הגבורה "הזולה ביותר היא הגבורה של חייל בקרב".
לסיכום, לייבוביץ' רואה בהתיישבות/נוכחות הווית ביהודה ושומרון תועבה שמנוגדת למוסר ואמרתו הידוע שחיילי צה"ל הם "יודונצים", מקבלת חיזוק בהצהרתו כי מי ששותף להסכמה שזכותנו להתיישב באיו"ש, מסוגל לכל מעשה נורא כמו הנאצים".
דבר זה כוחו יפה לא רק לגבי האדם הגרמני, אלא לגבי כל אדם, גם לגבי האדם היהודי, אם הוא נתפס להאלהה של המדינה - וכפר קאסם תוכיח.
כפר קאסם תוכיח – זו הדוגמה שיגע ומצא מכלל פעילות צה"ל שטופלה בערכאות הגבוהות ביותר, כשהמדינה לקחה אחריות והנוא בחזקת "דגל שחור" שמנופנף מדור לדור. כמה עלוב.
אז אם במוסר עסקינן ועל זה מבסס לייבוביץ' את משנתו, כדאי שנבחן מהו מוסר בעיניו:
לייבוביץ' רואה בנאצים כבעלי מוסר גבוה והוא מפרט במכתבו לסופר שלום א"ש (1992) את הסיבות לכך: "אני מוכרח להסתפק בהערה בלבד:
אדולף היטלר היה אישיות מוסרית מובהקת. שהרי בעמקי נפשו הכיר בערך עליון את שלטון הגזע הגרמני בעולם וכחובה מוסרית עליונה את השלטתו על העולם בכל האמצעים והדרכים, והוא חי ופעל ומת בהתאם להכרעתו הערכית הזאת. והוא הדין באדולף אייכמן, שחובת המשמעת לפקודות הממונים עליו הייתה לו כקצין החובה המוסרית העליונה". כלומר, הנאצים מוסריים מאותן הסיבות בדיוק שאנחנו לא מוסריים. כלומר, מי שיורה בעולל ואמו בבור מוות הוא מוסרי והמתיישב באיו"ש הוא לא מוסרי.
אז איך אפשר להתייחס לאיש הזה?
בפשטות – ישעיהו לייבוביץ' הוא אדם לא מוסרי (עם כל הצער שבדבר..). וכך גם תורתו וחסידיו השוטים או המשוטים. ומי שאיננו מוסרי, שלא יטיף מוסר.
