בשבועיים הראשונים של חודש ינואר היה ויכוח אם תהיה מלחמה. את מסכות האב"כ לקחנו. ושמרנו ליד הדלת. חדר אטום עוד לא עשינו. המלחמה הרי תהיה בעירק לא בישראל.
ב-16.1. החיילים האמריקנים כבר נחתו בעירק. חשתי הקלה. זה לא אצלנו. ידענו מלחמות על בשרנו. את ההיסטוריה אנחנו עשינו. מזל שכעת זה עובר ממש ממול. עם זאת הייתי צמודה לחדשות ברשת ב' ולדיווחים בהקשבה רבה.
אז בנתיים שמנו ניילונים על החלונות. זה היה החדר האטום שלנו. עד מהרה ראיתי שחייתי באשליה גמורה. 17.1.1991 - נשמעה פתאום אזעקה ברדיו והערתי את כולם. חשבו שאני צוחקת עליהם. פתאום נפלה הזכוכית. בום... טראח... נבהלנו. זה אצלנו. לא הלכנו לראות מידת הנזק.
רצנו בטיסה לחדר האטום וכל גופי רטט. נחנקתי מהמסכה הארורה הזאת. אחרי עשר דקות יצאנו. הטלפון צלצל... קרע את הדממה... השכן אמר שהטיל נפל ברחוב השני במפעל...
אני בכיתי מרוב התרגשות...
הילדים שלי ממש לא הזיז להם כלום. כאלה גיבורים.כ אילו רגילים לאזעקות. גם כאשר ראיתי את הזכוכיות מפוזרות בריצפה. כאן מאחורי הווילון הייתה קודם ויטרינה. צעקתי אוי...
איזה אסון... מה את צועקת? את חיה, אמרו לי. לא נפגעת. אפילו שריטה אין לנו.
אבל כן יש לי בנפש.
היו כאלה שברחו לאילת לנפוש. והיו שנסעו לחו"ל. אני נשארתי בבית. לא בורחת לשום מקום. כאן נולדתי. כאן נולדו לי ילדי. זאת הארץ שלי... אם נברח מי ישאר. הוכח במפורש שליהודים יש תקומה רק בארץ ישראל. ביחד יש לנו כח.
מאז מלחמת המפרץ כל האזעקות גורמות לי לבחילה ולרעידות בגוף. כל המלחמות שהיו לנו בשבילי זה היה אסון. מלחמת ששת הימים הייתי בכיתה יא' בבית ספר תיכון בית צעירות מזרחי בתל אביב. מלחמת יום הכיפורים קיבלתי צו 8. הייתי בת 22 שרתתי במילואים בסיני חודש וחצי. כל הילדות נעלמה ואיננה.
מלחמת לבנון הראשונה והשנייה. מבצע
עופרת יצוקה, מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, מספיק. כמה מלחמות ומבצעים יהיו לנו? נמאס לי ממלחמות. רוצה רק שלום. יש שיר של
יהורם גאון... אני מבטיח לך ילדה שלא יהיו עוד מלחמות. האמנתי בזה... אבל התקווה נשארה וזה רק חלום. כמו ששמעון פרס נהג לאמר "אין פרטנר לשלום".
