באחד בנובמבר 2005 החליטה העצרת הכללית של האומות המאוחדות לקבוע את ה-27 בינואר בכל שנה ושנה כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה. התאריך הזה נקבע משום שביום הזה לפני שבעים ושלוש שנים שיחררו חיילי הצבא האדום את מחנה ההשמדה אושוויץ. עם השחרור פגשו הכוחות המשחררים כ-7,500 ניצולים שנותרו בחיים ושרדו את הזוועות. כוחות אלה היו הראשונים להיחשף למכונת ההשמדה הנאצית ולתוצאות המפלצתיות של פעולותיה. עם השנים התברר גודל האסון והאובדן שהיו מנת חלקו של העם היהודי כתוצאה ממעשי הרצח וההשמדה ההמוניים שביצעו הנאצים ועוזריהם במהלך מלחמת העולם השנייה. התברר כי שישה מיליונים מבני עמנו שהיוו שליש מהעם היהודי באותה עת נרצחו. אוצרות אדם ורוח אדירים היו ואינם, ותרבות עשירה שאין לה תחליף אבדה.
אכן, מאז השואה נרשמו בדפי ההיסטוריה האנושית, למרבה הצער, פרקים אפלים חדשים המתאפיינים בגזענות ובשנאת האחר. אך מבלי למעט מחומרתם, דומה כי השואה של העם היהודי במהלך מלחמת העולם השנייה מצדיקה תשומת לב מיוחדת של הקהילה הבינלאומית. זאת משום שבמידה רבה היא אינה אלא חוליה אחת נוספת נוראה וכואבת בשרשרת ארוכה של מעשי זוועה והתנכלות שמהם סובלים היהודים משחר ההיסטוריה, ועובדה זו מייחדת את שנאת היהודים מתופעות גזעניות אחרות המוכרות בעולם. ההחלטה לציין את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה היא על כן אחת מההחלטות החשובות שקיבל האו"ם. היא מהווה הכרה בכך שהשואה היא אחת מנקודות השפל האנושיות שאליהן הגיעו בני האדם בשל שנאת יהודים.
הסופר ואיש הרוח היהודי הנודע,
פרימו לוי, ניצול מחנה אושוויץ, מספר בספרו שראה אור לאחרונה "כך היה אושוויץ",
1 כי כ-16 שנים בלבד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הוא נשאל מדוע יש להמשיך ולדבר על השואה גם בחלוף השנים. על כך ענה לוי:
"אנו מדברים איתכם על אודות מחנות הריכוז וההשמדה הנאציים משום שבהם היינו, ומשום שהם מהווים את הפרק המתועב ביותר בהיסטוריה האנושית ... אנו יודעים כי נעשו עוד זוועות בעולם והן עדיין נעשות כעת, והגינוי שלנו מקיף את כל הרוע הזה. הדבר הזה צריך להיות ברור ... אך מוטל עלינו להעיד בראש ובראשונה על מה שראינו במו עינינו ... תהיה זו טעות ואיוולת לשתוק על אודות העבר, אין לגדוע את ההיסטוריה. נעשו מעשים שמשמעותם כה עצומה, התגלו תסמינים של מחלה כה חמורה - עד שאיננו יכולים לשתוק על אודותיהם".
גם כיום, בחלוף שבעים ושלוש שנים מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה, השואה הייתה ונותרה פצע פתוח בלבה של החברה הישראלית. ומנקודת ראותי לא זו בלבד שאין בחלוף השנים כדי להמעיט מחשיבות הצורך לזכור ולהזכיר את אירועי השואה, אני סבורה כי ההפך הוא הנכון. ככל שחולפות השנים וככל שניצולי השואה החיים בינינו הולכים ומתמעטים, גוברת חובתנו כיהודים וכבני אנוש לשמר את הזיכרון הזה על-מנת שזוועות כאלה לא יישנו.
שואת היהודים באירופה היא אירוע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. אך השואה לא נולדה בחלל ריק. היא תוצאה של שנאה עמוקה ושורשית ליהודים. שנאה זו שנהוג לכנותה "אנטישמיות" פושטת ולובשת צורה לאורך ההיסטוריה אך כפי שכבר ציינתי היא מלווה את בני עמנו מזה אלפי שנים וזכתה לכינוי "השנאה הארוכה ביותר"
2, בשל היותה התופעה הוותיקה המוכרת של דעות קדומות נגד קבוצה. על-מנת לקבל מושג עד כמה עמוקה ושורשית היא האנטישמיות די לעיין בדברים שאמר היטלר בעיתון הרשמי של ה-ס.ס, Das Schwarze Korps שם אמר (ציטוט):
"בדיוק כפי שעולה הלילה נגד היום, כפי שאור וחושך אויבים הם לנצח כך גם אויבו המושבע של האדם-השולט-בעולם הוא האדם עצמו, התת אדם. אותו יצור הנראה כאילו מבחינה ביולוגית הוא אינו שונה מבני מינו. אשר הטבע העניק לו ידיים, רגלים ומעין מוח. עם עיניים ופה. אף על-פי כן הוא שונה לחלוטין, יצור מבעית, שאינו אלא חיקוי של יצור אנושי עם פנים אנושיים כביכול אך בשכלו וברוחו נחות מכל חיה. בתוך יצור זה משתוללת סערה אכזרית של תאוות פראיות ושלוחות רסן. יצר הרסנות שאין לו שם. התשוקות הפרימיטיביות ביותר. הרשעות הגלויה ביותר. תת-אדם ותו לא. תת-אדם מעולם לא העניק שלום. מעולם לא נתן מנוח. כדי לקיים את עצמו היה זקוק לרפש. היה זקוק לשאול. אך לא לשמש. והעולם התחתון של תת-בני אדם מצא את מנהיגו-
3היהודי הנצחי (Der Ewige Jude)".
דברים איומים אלה ממחישים באופן חד וברור עד כמה מושרש ועמוק היה הסטריאוטיפ של היהודי הנחות, הבזוי, המסוכן והשפל עוד בטרם שאלה נאמרו על-ידי היטלר. סטריאוטיפ זה, אשר שימש קרקע פורייה לצמיחת הנאציזם, ליווה את היהודים מאז ומעולם בכל מקום שבו התיישבו - באירופה ובארצות האיסלאם ואפילו במקומות שבהם לא ראו יהודים. ההיסטוריה מלמדת כי אותו הסטריאוטיפ אפשר לשונאי היהודים ליצוק לתוכו את כל הפחדים והמשברים של יחידים, קהילות ואפילו תרבויות שלמות. כך הפכה שנאת היהודים עם הזמן לאידאולוגיה חברתית נפוצה שניתן להעלותה לתודעת הפרט והחברה כאשר התנאים לכך מבשילים.
לדוגמה באנגליה של המאה ה-13 הורה אדוארד הראשון, מלך אנגליה, על ירוש כל היהודים מתחומי הממלכה וקבע כי יהודים שלא יעזבו מרצונם יוצאו להורג. לצו הזה קדם טבח ביהודי לונדון וכן טבח מזעזע ביהודי יורק אשר נבע ממניעים כלכליים של בני האצולה אשר חשקו ברכושם של היהודים וכעסו על שיתוף הפעולה שלהם עם המלכות. כמו-כן, חויבו יהודי אנגליה לענוד טלאי צהוב בצורת לוחות הברית ונרקמה נגדם עלילת דם בעיירה לינקולן, שבה הואשמו ברצח ילד נוצרי למטרות פולחן
4. היהודים הורשו לחזור לאנגליה רק במאה ה-17, אך עובדה זו לא עמדה בדרכו של המשורר האנגלי הנודע ג'פרי צ'וסר שלא ראה יהודי מימיו, לתאר בספרו "סיפורי קנטרברי", עלילות דם שבהן מצטייר היהודי באופן סטריאוטיפי ועוין
5. שייקספיר, שגם בתקופתו אסור היה ליהודים לגור באנגליה, מתאר במחזה "הסוחר מונציה" את שיילוק היהודי כמלווה בריבית וכאדם שפל מבחינה מוסרית המחתים את אנטוניו הצעיר על כתב ערבות לפיו אם לא יחזיר את חובו בזמן ישלם על כך בבשר מבשרו. תפיסות סטריאוטיפיות וגזעניות אלה של היהודים היוו מקור לסבל, להסתה ולעינויים של יהודים בארצות רבות וכן לבידודם בגטאות. גם הגירושים שעברו יהודי אירופה לאורך ההיסטוריה לא רק מאנגליה, גם מספרד ומפורטוגל, הם במידה רבה תולדה של דחייה עמוקה של היהודים שהפכה להרגל ולתפיסת עולם כוללת
6.
הוכחה מובהקת עד כמה האנטישמיות היא השנאה הגזענית הארוכה והעתיקה ביותר ניתן למצוא אם משווים בין חוקי הגזע הנאציים שאושרו על-ידי הרייכסטאג הגרמני בנירנברג ב-1935 ובין חוקי גזע שנחקקו בטולדו שבספרד במאה ה-15 תחת השם "טוהר הדם" (limpieza de sangre). חוקים אלה שכוונו, בין היתר, נגד יהודים שהמירו את דתם, אסרו עליהם לכהן במשרות מסוימות וקבעו כי הטבילה הנוצרית אינה משנה את "הדם הזר"
7. האידיאולוגיה הנאצית קידשה אף היא את "טוהר הדם"
8. התפיסה הייתה כי עירוב דם ארי בדם יהודי הופכים בעתיד את הדם הגרמני ל"בלתי שמיש מבחינה עממית".
למניעת עירוב כזה נועדו שני חוקי הגזע שהביא היטלר בספטמבר 1935 לאישור הרייכסטאג בנירנברג - "חוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני" וחוק "אזרחות הרייך", אשר קבעו את הפרדת הגזע הארי מן הגזע היהודי. החוק להגנת הדם אסר על נישואין ומגע שמחוץ לנישואין בין יהודים לארים ונישואין שכבר בוצעו בוטלו, אפילו אם בוצעו בארץ זרה. החוק השני, חוק אזרחות הרייך, קבע כי יהודי אינו יכול להיות אזרח, אין לו
זכות הצבעה והוא אינו יכול לכהן במשרה ציבורית.
כמו-כן, במסגרת התעמולה הנאצית נעשה שימוש ברבים מהסטריאוטיפים שליוו את היהודים במשך מאות בשנים תוך העצמתם והוספת תכנים חדשים בהתאמה לרוח הזמן. סטריאוטיפים אלה הפכו לכלי פוליטי רב עוצמה שנועד להסית את ההמונים וליצור אויב אחד משותף שאשם בכל תחלואיה של גרמניה ואף בתחלואי העולם כולו. היהודי, שעד לא מזמן היה שכן, חבר, בן משפחה או בעל תפקיד בממשל, הפך ל"אחר" קולקטיבי שאותו יש למגר על-מנת להציל את החברה. האידיאולוגיה הנאצית הפכה את היהודים ליצורים חסרי פנים, זרים. הקריקטורות האנטישמיות שהופצו טשטשו את האנושיות והייחודיות של היהודי כאדם וכפרט. למטרה זו שימש גם סמל הטלאי הצהוב, ובשלב מאוחר יותר אף הוטבעו על זרועותיהם של היהודים מספרים בשם אותה מטרה עצמה ועל-מנת להותיר אותם חסרי זהות.
חוקי הגזע, התעמולה הנאצית והפיכת היהודים ל"אחר", לאבק אדם חסר זהות אישית, הכשירו את הקרקע לחיסולם ההמוני במחנות הריכוז וההשמדה בשיטות שכונו "הפתרון הסופי". על השואה כאחד מרגעי השפל הקשים ביותר בתולדות האנושות, כתב פרימו לוי בספרו (ציטוט):
"מחנות ההסגר וההשמדה לא היו רק מקומות של עינויים ומוות, של דרדור מוסרי. המצפון האנושי מעולם לא נאנס, הושפל ועוות כמו במחנות הריכוז: בשום מקום אחר לא הצליחו (...) להפגין לעין כל את ההוכחה עד כמה חלוש ורעוע הוא המצפון האנושי, ועד כמה קל לקעקעו מן היסוד, לגרום לשקיעתו. (בעמ' 85-79)
(...)
נוכחנו כי האדם הוא עריץ מטבעו: הוא נותר כזה על-אף אלפי שנים של ספרי חוקים ובתי משפט. מערכות חברתיות רבות מציעות דרכים לבלימת הדחף הזה, המוביל אל אי-שוויון ואל עריצות. ואילו מערכות חברתיות אחרות מהללות אותו, הופכות את הדחף הזה לחוקי ומצביעות עליו כתכלית הפוליטית העליונה שלהן." (עמ' 126)
עם כל זאת, אני סבורה כי ניתן לשאוב עידוד מסוים מן העובדה כי בנירנברג, באותו המקום שבו נחקקו חוקי הגזע נגד היהודים וניתן הכשר לרצח עמנו ולהכחדתו, קיימו בעלות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה את משפטי נירנברג על-מנת להתמודד עם זוועות המלחמה, בניסיון למנוע התרחשויות דומות בעתיד. משפטי נירנברג הכירו ברעיונות חדשניים וחשובים שהפכו לאבני יסוד בחשיבה המשפטית. הם הביאו להכרה בעבירות חדשות - פשעים נגד השלום, פשעים נגד האנושות ופשעים של השמדת עם. הם הנחילו לעולם את המסר כי החוקים של המדינה אינם מהווים ערובה לצדק ואינם מקנים חסינות מפני העמדה לדין, וכי מקום שבו המדינה לא תעמיד לדין את מי שפשע, תעשה זאת הקהילה הבינלאומית. משפטי נירנברג תרמו, אם כן, תרומה נכבדה ומכרעת להתפתחות המשפט הבינלאומי הפלילי בן זמננו וכן להקמת בית הדין הפלילי בהאג.
עוד אסור לשכוח כי במהלך מלחמת העולם השנייה היו גם גילויים יפים של חמלה אנושית. בין נקודות האור שהאירו את החשכה בזמן המלחמה, ניתן לציין את מי שלימים הוכרו על-ידי מדינת ישראל כחסידי אומות העולם, ועמם נמנים גם דיפלומטים רבים. כך למשל פעל הדיפלומט היפני צִ'יאוּנֶה סוּגִיהַארַה בניגוד להוראות ממשלתו והעניק אלפי ויזות לפליטים יהודים שהתדפקו על דלתות הקונסוליה היפנית בקובנה ובכך הציל את חייהם. כנשאל לפשר מעשיו ענה: "ייתכן שהמריתי את פי ממשלתי, אך לולא עשיתי זאת, אזי הייתי ממרה את פיו של אלוהים".
הדיפלומט ראול ולנברג משוודיה הציל אלפי יהודים באמצעות מתן אשרות כניסה לשוודיה. הוא עלה על קרונות שבהם שולחו יהודים למחנות ההשמדה וחילק ניירות רשמיים של ממשלת שוודיה במטרה להציל יהודים רבים ככל הניתן. בהמשך אף שלף יהודים מתוך צעדות המוות והעניק להם את חסות הכתר השוודי. הדיפלומט אריסטידס דה סוזה מנדס (Aristides de Sousa Mendes) מפורוטוגל פעל בניגוד להוראות ממשלתו והעניק 30,000 אשרות ליהודים שעמדו בפני גירוש למחנות הריכוז. בשל פועלו נרדף מנדס על-ידי המשטר בפורטוגל ועליו ועל משפחתו נגזרו חיים של חרפת רעב. כשרב הקהילה היהודית הביע בפניו צער על גורלו הוא השיב לו: "אם מיליוני יהודים יכולים לסבול בגלל קתולי אחד (היטלר), קתולי אחד יכול לסבול בגלל מיליוני יהודים".
פועלם של אנשים נפלאים אלה ושל רבים נוספים כיחידים, עמדה בניגוד מוחלט לשתיקתן של מרבית ממשלות העולם אשר סגרו את שעריהן בפני יהודים. כך למשל, ידוע ומוכר סיפורה של האונייה סנט לואיס אשר הפליגה מגרמניה בשנת 1939 בדרכה לקובה כשעל סיפונה כאלף פליטים יהודים שחיפשו מקלט. היא נתקלה בשערים סגורים ובניסיונות סחיטה ועגינתה בארצות הברית נאסרה אף היא בהוראת הנשיא רוזוולט. בלית ברירה שבה האונייה על עקביה וחזרה לאירופה וכמחצית מנוסעיה נספו בשואה. אך גם בסיפורה של האונייה סנט לואיס יש נקודת אור. רב החובל הגרמני, גוסטב שרדר, לא היה מוכן להפקיר את היהודים, עזר להם ולא החזיר אותם לגרמניה אלא למדינות אחרות באירופה ובכך אפשר את הצלת חלק מהם. לימים הוכר גוסטב שרדר בשל פועלו זה כחסיד אומות העולם.
אכן, בתוך זוועות השואה היו אנשים רבים שלא שתקו ולא הפנו את מבטם. הם עזרו ליהודים תוך סיכון חייהם ובזכותם ניתן להוסיף ולהאמין באדם ובכוחם הטוב של המצפון והחסד המתקיימים בעולם למרות הכל. על החמלה ועל החסד שהוסיפו להתקיים גם בימים הקשים והאפלים של המלחמה מספר הסופר הדגול
אהרון אפלפלד אשר לפני כשבע שנים נשא אף הוא דברים מעל במה זו. אפלפלד, שנפטר לפני כחודש ימים, מספר בספריו כי דווקא אלה אשר בימים כתיקונם נמנים עם "הבזויים" שבחברה כמו גנבי הסוסים והזונה האוקראינית הם אלה שעשו עמו את החסדים הגדולים ביותר. אפלפלד שרד את השואה לבדו. אמו נרצחה והוא הופרד מאביו. הוא החל לנדוד ביערות ובדרכים כילד בן 8 ובתום המלחמה עלה ארצה. כנער צעיר למד את השפה העברית והחל לכתוב. הוא ראה בכך את ייעודו בחיים. ספריו נכתבו כמעט תמיד מנקודת ראותו של ילד, אך הוא לא היה מוכן לקבל על עצמו את התואר "סופר שואה". על השואה ככזו כמעט ולא כתב. בתשובה לשאלה שנשאל בנושא זה אמר "על נושא השואה אפשר לשתוק שתיקה עמוקה ונמשכת או לזעוק זעקה עמוקה ונמשכת. אבל אי-אפשר לכתוב". בפעם אחרת הוסיף ואמר כי "סיפור מלחמת העולם השנייה הוא סיפור שאין לו סוף, שמתחדש וצומח ואנחנו כל פעם מגלים בו רבדים אחרים". וכנשאל באחד הראיונות על השואה השיב תשובה מפתיעה ואמר:
"השואה זה קומפלקס של הרבה אהבה. אהבה להורים. אהבה לסבים. לדודים. האהבה לאנשים שעזרו לך. זה למעשה סיפור אהבה גדול. ... בשואה הייתה גם נדיבות גדולה מאוד. אנשים עזרו זה לזה על שפת התהום. פרוסת לחם קטנה על שפת התהום. אנשים התרוממו והיו למלאכים. ... במחנות נבחן האדם בחצי פרוסת לחם שהייתה לו. ... מתוך הבוץ ומתוך הזוועה הם גם התעלו. ואני מנסה את רגעי ההתעלות האלה לספר".
במסורת היהודית נהוג לצטט את האמרה "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך"
9. מן ההיסטוריה של שנאת היהודים, מן השואה ומפעולתם של חסידי אומות העולם ניתן וצריך ללמוד כי גם כאשר הכל נראה אבוד אל לו לאדם לומר נואש. מדינת ישראל העצמאית שהוקמה סמוך לאחר תום מלחמת העולם השנייה היא ביתו ומבצרו של העם היהודי. היא מקור של עוצמה, גאווה ותקווה לכולנו ואנו מצווים לשמור עליה ועל הערכים הדמוקרטיים שאותם חרטו האבות המייסדים על דגלה עם הקמתה. בראש סולם הערכים הללו יש להציב את כבודו של כל אדם באשר הוא אדם ואת ההגנה על זכויות יסוד של חרות ושוויון.
לצערנו שנאת היהודים אינה נחלת ההיסטוריה. האנטישמיות מוסיפה ומרימה את ראשה המכוער בכל רחבי העולם גם כיום. היא באה לידי ביטוי בהכחשת השואה, בשלילת זכות קיומה של מדינת ישראל ובפשעי שנאה אשר מגיעים לא פעם כדי פגיעה בנפש.
יום הזיכרון הבינלאומי לשואה נועד להזכיר לנו את חשיבות המאבק באנטישמיות ובכל ביטוי אחר של גזענות ושנאה. זוהי חובה המוטלת על כל עמי העולם ולמדינת ישראל יש תפקיד מיוחד וחשוב במערכה זו. עלינו להיאבק בתופעות האנטישמיות ללא פשרות. עלינו לזכור תמיד כי אף אדם ואף חברה אינם חסינים מפני הגזענות והשנאה וכי הבחירה בשתיקה עשויה להתברר בסופו של דבר כהרת אסון. ביטוי נוקב לכך ניתן למצוא בשיר "לא השמעתי את קולי" של הכומר הפרוטסטנטי הגרמני מרטין נימלר שהטיף להגנה על זכויות אדם בעיצומה של התקופה הנאצית בגרמניה ובשיר זה אבקש לסיים:
תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים -
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי קומוניסט;
ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים -
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי סוציאליסט;
ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי -
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי;
ואז הם באו ולקחו את היהודים -
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי יהודי;
ואז הם באו ולקחו אותי -
וכבר לא נותר אדם,
לדבר בעדי.
