פיאסטה שלום

מדי שנה מזמינה הקונסוליה הישראלית בלוס את מנהיגי הקהילה הלטינית, כמו גם השחורה, הפרסית, הקוריאנית ואחרים, יחד עם אנשי דת, דיפלומטים, פוליטיקאים ואנשי מעשה, לערב ששמו ״פיאסטה שלום״. הדגש, כפי שהשם מציין, הוא על הקהילה הלטינית, אך כולם כלולים, כולנו יחד כפי שנאמר בשיר המעלות לדוד (תהילים קל״ג:1): ״הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד״. הערב כולל קבלת פנים, הזדמנות להצטלם עם הקונכ״ל ולדבר עם הדיפלומטים הישראלים כולם, ארוחת ערב ושתיה כיד המלך, הענקת אותות הוקרה לפעילות תומכת בישראל, הזדמנויות נוספות להצטלם וריקודים. בשנים קודמות השתתפו ב״פיאסטה שלום״ דמויות מאוד מוכרת לקהל הצופים הלטיני מהטלוויזיה (בין אם זה מהגשת מהדורת חדשות מרכזית, שחקנים ידועים מסרטים או סדרות או מתוכניות בידור או מוזיקה). הרעיון של מפגש ״פיאסטה שלום״ התחיל בתקופתו של הקונכ״ל דיויד סיגל, עבורו הקשר עם הקהילה הלטינית הפך לחשוב יותר ויותר, והוא הזכיר תמידית את ההשפעה ההולכת וגוברת - הן מבחינה כלכלית והן מבחינה פוליטית - של הקהילה הלטינית בארה״ב. פרויקט נוסף שהחל בתקופת סיגל הוא מלגות לסטודנטים מהקהילה הלטינית, דבר מעניין בפני עצמו, שכן הרעיון של הענקת מלגות דווקא לסטודנטים לטינים היה חדשני. בלוס אנג׳לס רבתי ארגון פרסי, ״מגבית,״ המעניק הלוואות (ואף תומך בסטודנטים באוניברסיטאות בארץ), פילנטרופים מקומיים תומכים בכנסיות נוצריות הן בלוס אנג׳לס והן מחוצה לה (לדוגמה בניו-יורק, דרך ארגונו של רוברט סטרנס ״כנפי נשרים״, או בארגונו של הפסטור קוין דיקלמן, ״לב אחד למען ישראל״) לעזור לסטודנטים הרוצים להגיע לסיור לימודי או לתוכניות בארץ, וארגון Stand With Us וכמה מתומכיו הגדולים (דוגמת סטיב וריטה אמרסון) מממנים תלמידים ברחבי ארה״ב וישראל בתוכניות הקשורות לישראל. למרות החדשנות בתוכניות ושת״פ פעיל, השמת דגש בקשרים עם הקהילה הלטינית ודאי לא התחילה בתקופתו של סיגל, והיא ממשיכה גם אחרי סיום כהונתו. קודמו בתפקיד, יקי דין, הקדיש מאמצים רבים לפיתוח וחיזוק הקשר, וכשהנשיא פרס ז״ל ביקר בלוס אנג׳לס, נערך אירוע מיוחד עם ראשי הקהילה הלטינית במלון הילטון בוורלי הילס בהשתתפותו של חיים סבן. יתרה מכך, אחד מאזורי ההתמקדות של סגן הקונכ״ל מזה לפחות ארבעה סגני קונכ״ל הוא הקשר עם הקהילה הלטינית, וכל סגני הקונכ״ל דיברו או למדו ספרדית. היפה הוא שכשלא נס לחו של נושא, מובטחת המשכיות. כך לדוגמה, כשהנשיא ריבלין הגיע לביקור בלוס אנג׳לס ב-2017 לנאום בפני כנס הקהילות היהודיות בצפון אמריקה, הוא נפגש לפגישת ״שולחן עגול״ עם נציגים בכירים של הקהילה הלטינית, ובהם חברים ב-NALEO, ארגון שנוסד ב-1976 בו חברים כששת אלפים נבחרים ועובדי ממשל לטינים. הנשיא אמר: ״לקהילות שלנו הרבה שאנחנו יכולים לשתף וללמוד זה מזה. בפנינו האתגר לשמר את הזהות התרבותית שלנו אך להיות חלק מהחברה סביבנו. אנחנו עושים זאת דרך הערכים שלנו ודרך חינוך. ... אתם דוגמה זוהרת של הערכים המשותפים לנו: שוויון ודמוקרטיה״. החגיגה השנתית ״פיאסטה שלום״ התחילה על יאכטה במרינה דל ריי. לאחר שכל הקרואים הגיעו (200-300 אורחים), הספינה הפליגה לה, אך כיוון שהחשיכה ירדה וכולם היו באולם בקומה השנייה או השלישית בסעודה ואחר כך ירדו לקומה יותר נמוכה לריקודים, איש לא הרגיש שעזבנו חוף מבטחים, הפלגנו וחזרנו לעגון בנקודה הראשונית. ניתן בקלות היה להגיד שטסנו לירח וחזרנו, איש לא היה מרגיש. כך יצאתי מהארוע, שנה אחר שנה בהרגשה מעולה, אך לא האמנתי שאכן הפלגנו. לאחר מספר פעמים במרינה, וכיון שארי סרב להודות שאכן הפלגנו, החגיגה עברה למסעדה-בר-גלריה ״טמיו״ מזרחית לדאון טאון לוס אנג׳לס. בחירת המקום מעניינת בפני עצמה, שכן המסעדה מרוחקת מאוד ובפרוש אינה אחד ממקומות הבילוי הרגילים. יש אומרים שהמרחק והסביבה מזכירים לנו את החשיבות של פעילות משותפת, בנוסח: ״הוזמנתם, תרצו, תטרחו ותבואו עד הלום.״ אכן, ישנם מוזמנים שאחרי שנה ושנתיים הפסיקו לבוא, שכן הנהיגה, וביחוד בלילה, עבורם היא מעמסה, והאזור אינו בטוח. ההמשכיות ראויה לציון, שכן מרבית מי שעבד בקונסוליה בעבר התחלף, ובכל זאת ״פיאסטה שלום״ המשיכה כאילו לא חלף הזמן ולא התחלפו האנשים, שכן העיקר נשאר, והעיקר הוא חיבור הקהילות השונות כשישראל (ונציגותה בחוף המערבי) היא המכנה המשותף, הבסיס, הפלטפורמה. ישראל שאנשים אוהבים ומכבדים, ואוהבים לשמוח אתה ובשלה. ישראל כמו שהיא צריכה להיות, מקור של אור, תגליות ושמחת חיים. מבינים אנחנו עד כמה דבר זה יוצא דופן, ולפיכך עד כמה חשובה חגיגת ״פיאסטה שלום״ ועצם התקבצות האנשים לערב זה.

אנשי יום השבת ואנשי יום ראשון

השנה ״פיאסטה שלום״ נערכה ביום ראשון בערב, כשביום שני חל יום הולדתו של הרברנד ד״ר מרטין לותר קינג גוניור. ישראל דרך נציגותה בלוס אנג׳לס משמשת כגוף מחבר בין שתי הקהילות - הלטינית והשחורה, וישנו דבק המחבר ביננו והוא הדת. עבודה עם הקהילה הלטינית או הקהילה השחורה היא לרוב עם ראשי כנסיות ודרכם עם קהל המאמינים שלהם, שלפעמים מונה כמה מאות ולעיתים אחרות כמה אלפים טובים, ויש אפילו שמספר זה עובר את הרבבה ומתקרב גם לשתים. ראשי הדת בשתי הקהילות מחוברים מאוד לישראל, כשם שהברית החדשה שלהם קשורה אלינו, שכן היא מתחילה בתנ״ך שלנו. אחד ללא השני לא יכול להתקיים. וכולנו זוכרים את פסוק ג׳ בפרק י״ב בספר בראשית, בו נאמרים דברי האלוהים לאברם, לאחר ההבטחה (פסוק ב׳) ״ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה״. וכאן מגיע הפסוק הידוע: ״ואברכה מברכיך, ומקללך אאור״. אלו שמברכים את ישראל, יבורכו. ישנם מראשי הקהילות שלוקחים קבוצות ארצה, ״בדרכו של ישו״. אנשיהם עומלים קשה לזכות להשתתף בטיולים אלו, ורובם חוסכים פרוטה לפרוטה (רוחצים מכוניות, אופים עוגות, עובדים עבודה נוספת וכו׳) בכדי לאפשר לעצמם נסיעה כזו לארץ הקודש. ישנם אחרים הפותחים את הכנסיות שלהם לארועים למען ישראל. פסטור לופה ופסטורה לופיטה נאבר מהואלי, לדוגמה, פתחו את הכנסיה שלהם לערב למען ישראל, והם לא היחידים. לחגיגות 50 שנה לאיחוד ירושלים, הם ממש ״נלחמו״ על הזכות לארח את האירוע הקהילתי הרשמי ״ירושלים של זהב - עיר המלאכים מצדיעה לעיר האלוהים״, והם כמעט נעלבו קשות על שהארוע לא התקיים אצלם (טוב שהייתה סיבה טובה לכך - קטנה הכנסיה שלהם מלהכיל את הקהל הרב). ישנם אלו המזמינים דוברים ישראלים להפגש עם קהל המאמינים שלהם ולספר להם על ישראל. הם לא נרתעים מכל מה ששומעים יום יום בתקשורת העוינת. בחום ובחיבה הם מקבלים את פני המבקרים וחושפים את אנשיהם לאמת, לעובדות מהשטח שאחרת היו נשארות סתומות ונעלמות. אך החשוב מכל הוא אותו קשר מתמיד, שפעם טופח ע״י ארגון הנקסוס הישראלי-נוצרי, והיום הוא נעשה על-ידי כמה ארגונים ואנשים, המביא ידע וטיפוח הקשר באופן שוטף, בעבודה מאומצת ובעמל כפיים. אסור לנו להתנהג כאילו מגיע לנו, או שעל הנוצרים לתמוך בנו. אלו אינם דברים מובנים מאליו כלל ועיקר. כמו-כן, לא ניתן להניח שהנוצרים יודעים מי אנחנו או דבר כלשהו על ישראל. כן, הם מכירים את ישראל מהתנ״ך, אך לא את ישראל של היום. הם גם לא מחברים את שהם מכירים עם המציאות, עם אנשים בשר ודם, עם היהודים שרצחו את ישו שלהם לאחר שבגדו בו בסעודה האחרונה. יוצא שמהלך השנה כולה כל אחד ואחת מאתנו עסוק בדברי היום יום. יש שאנחנו נפגשים, או נחשפים למה שהאחר עושה, אך לא בהכרח. ולכן באה הקונסוליה ומביאה את כולנו גם יחד לאירוע שנתי שמזכיר לנו שיש לקחת אתנחתה, ליהנות מחברת הזולת, להזכר עד כמה רב המשותף בינינו, לרקוד, לאכול, להצטלם, ולחזור לעשיה לשנה נוספת שבסופה נפגש פעם נוספת, ונזכיר לעצמנו שאנחנו לא לבד. יהודים ונוצרים, ישראלים ולטינים ושחורים, מיעוטים נרדפים, קבוצות שצריכות להלחם על עצם קיומם ועל שיויון בצורת ההתייחסות אליהם. אכן, צדק הנשיא ריבלין כשאמר שרב המשותף בינינו. ובכל זאת, אין לקחת זאת כמובן מאליו. אויבינו עומלים קשות להגדיל ולהעצים את הקרע בינינו, שכן הם יודעים שכשאנחנו עומדים יחד, שלובי זרועות, לא יוכל לנו איש, אך שכאנו מפולגים ונפרדים, קל מאוד להשתלט על ולהביס את כולנו. שלובי זרועות, בריקוד סוער למוזיקת סלסה, או בצעדה עם מרטין לותר קינג, כשהרבנים עם ספרי תורה בשורה הראשונה, הפותחת, בסכנה רבה לחייהם הם. היסטוריה ארוכה של שיתוף פעולה יש לנו, של מאבקים וערכים משותפים. טוב לקחת אתנחתה ולהזכר בכל המשותף והמחבר אותנו, וזו גדולת ״פיאסטה שלום״ של הקונסוליה הישראלית בלוס אנג׳לס.