מעשה ביהודי עשיר שהיה חשוך בנים עד שצדיק אחד בעל מופת התפלל למענו. לא חלפו אלא ימים אחדים עד שאשת העשיר נתעברה וילדה בן. אך בעוונות הרבים היא נפטרה בלדתה. שמחה ואבל שררו בביתו של העשיר. ביום השמיני לאחר השבעה נימול הילד ונקרא שמו בישראל נחום, שבו התנחם העשיר על מות אשתו האהובה. מעתה הילד היה כל עולמו של העשיר. אף ששכר אומנת מיוחדת שתטפל בו, הוא השתדל לבלות במחיצתו שעות רבות על חשבון עסקיו, וכשהבחין בהתפתחותו המהירה מבחניה גופנית ונפשית, הוא החליט לייחד אותו לחינוך תורני על-מנת להרחיק אותו מסבך העסקים: "מוטב שיהיה תלמיד חכם, ולא סוחר", גמלה החלטה בלבו.
לימים חלה האיש במחלה חשוכת מרפא. וכשהגיע למצב של שכיב מרע, הוא קרא אליו: "בני היקר", פנה אליו. "אהבתי אותך מכל דבר אחר בעולם, אני עומד להיאסף לאבותיי כשאני מוריש לך הון עתק ועסק משגשג, בטוחני שתנהג בו בתבונה, אך בקשה מיוחדת לי אליך". הוא שהה מעט תוך התנשפות, "אעשה כל שתבקש ממני", אבי היקר, הזדרז הבן להבטיח כשהוא נושק את יד אביו. "בין הדפים של ספר הזוהר מצוי קלף, ואם תחליט לעסוק בפרקמטיא כמוני, לכשתפליג בים טול את הקלף עמך", הורה לו. הוא הבטיח למלא את בקשת אביו. חלפו כמה דקות עד שאביו נפח את נשמתו. בני עירו ערכו לו הלוויה מכובדת כיאות למעמד של גביר, תמו ימי האבל והחיים שבו לשגרה.
יום אחד הגיעו שני זרים לעיר, ושאלו עוברים ושבים על מקום מגוריו של העשיר, וכשנודע להם על פטירתו הם הבינו את הסיבה להיעלמותו במשך כמה חודשים, והחליטו ללכת למקום מגוריו כדי לנחם את המשפחה. הם הציגו את עצמם כידידים לעסקים של אב המשפחה עליו השלום שבאו מארץ רחוקה כדי להביע תנחומים. היא הודה להם במאור פנים, והזמין אותם להתארח אצלו. בשיחה שהתקיימה ביניהם למחרת אותו יום הוא הבטיח שימשיך לנהל עסקים כמו אביו ולאחר פקידת החודש של אביו הוא יגיע לארצם.
הוא הצטייד בסחורה מתוצרת המקום שכללה כלי חרס, שטיחים, בגדי תחרה ופירות יבשים, ושלח אותה בידי שני סבלים לנמל, נפרד מבני ביתו ועשה את דרכו לנמל. לאחר שהסחורה הועמסה, הוא עלה על הספינה. ביום הראשון להפלגה הלך הכל כשורה. למחרת התגלו כמה תקלות בספינה, ובעוד המלחים עוסקים בתיקון התקלות פרצה סערה בים שהלכה וגעשה. אחוז רתת הוא נזכר ששכח את הקלף מספר הזוהר - חטא על אי-קיום ההבטחה לאביו, והחל להתפלל ולהתוודות על חטאו. מעוצמת הסערה התפרקה הספינה וטבעה. נחום שאיבד את עשתונותיו עד כדי קריאת "שמע", התאושש לפתע בהבחינו בקרש אחד שנשר מהספינה ושט על פני הים. הוא אחז מיד בקרש, שהוביל אותו מבלי לדעת לאן.
חשבון נפש
תוך שיוט על פני הים הוא החל לעשות חשבון נפש. הוא ראה בשיכוך הסערה סימן, שאובדן הסחורה דיו כעונש שכיפר על חטאו, הירח המלא שהזליף את אורו בשפע על הסביבה חיזק את הנחתו. כל תקוותו כעת היא שהקרש יוביל אותו ליבשה. חלפו כמה שעות עד שמבטו קלט באופק משהו שנראה לו כדבשת, הוא פקח את עיניו וריכז את מבטו באותו כיוון כששפתיו מדובבות תפילה. חרף תשישותו אזר את כל כוחו, והחל לחתור בידיו כדי להסיט את הקרש לאותו כיוון תוך הסחת דעתו מקיבתו המתכווצת מרעב ומבגדיו הקרועים. ככל שהוא מתקרב לאופק כן הדבשת הולכת ונעלמת מאחורי מה שנראה לו, לאור הירח הבהיר, כמעטה ירוק.
עוד כמחצית השעה, ונוף מיוער לפניו. אחוז התרגשות הוא נטש את הקרש, ובשארית כוחותיו החל לשחות לעבר היבשת, וכשהגיע למים הרדודים. הוא עמד על רגליו, והחל לצעוד ברגלים כושלות עד שהגיע לחוף. סוער כולו משמחה פתח בברכת הגומל כשהוא מתנשף עמוקות. התקווה היחידה שפעמה כעת בלבו, הייתה למצוא יישוב כלשהו. תשוש ורעב החל לצעוד עד שהתמוטט, ונרדם על ערמה של שבבים ועלי שלכת. לפתע הגיח עוף מפלצתי, נטל אותו בטפריו והמריא.
כשנחום התעורר מצא את עצמו שוכב על קרקע צחיחה ללא מושג כלשהו כיצד הגיע לאותו מקום, וכמה זמן הוא ישן. כשהתיישב הוא הבין מיד שמדובר ביישוב, יתרה מזו, אף אוזניו קלטו קול של ילדים קוראים פרשת השבוע. "ברוך השם", הוא הודה לאל שזימן אותו ליישוב יהודי והתרומם ממקומו כשמגמת פניו לאותו מקום שממנו בוקע קולם של ילדי החדר. הוא לא נזקק אלא לצעדים אחדים עד שהגיע לשער הבניין. הוא הקיש בעדינות על השער כה פעמים באין מענה, לכן חבט בחוזקה, והשער נפתח מיד. האיש ראה את בגדיו הקרועים של נחום, וביקש ממנו להמתין בפתח.
כעבור רגע שב האיש ובידו בגדים נקיים: "היכנס לחדר ההוא בפינה ותלבש את הבגדים", הורה לו. שבע נחת מטוב לבו של האיש, הוא ציית. "דע לך, שרק החוטאים מגיעים לכאן, והתושבים יודעים זאת, גילה לו האיש. נחום היסס תוך תהייה, אם מדובר כאן בעיר מקלט לפושעים. "ספר לי במה חטאת אין לך מה לחשוש ממני", דחק בו האיש. בלית ברירה כשחרדה בלבו הוא גולל את כל הפרשה בפני בן שיחו. האיש הגיב במנוד ראש כמבשר רעות. "עד כה ליקקת דבש, מעתה תלקק עיטרן", סח לו האיש בנימה דרמטית. "אבל אתם יהודים", גמגם נחום כשעל פניו הבעת בעתה.
חסרי לב
"שמע, נחום", פנה אליו האיש בלחש כממתיק סוד, הם אינם יהודים כמוך וכמוני", והחל לספר לו שגם הוא נחטף כמוהו בעטיו של חטא מבלי לדעת איך הגיע הנה. ואלמלא השליט שהגן עליו מסיבות שאינו רשאי לגלות, הוא היה מוצא להורג בתלייה לפי פסק הדין של השופטים שאותם הוא תיאר כאכזריים חסרי לב אנוש כדוגמת השופטים של סדום ועמורה. הם שופטים על-פי חוקי המקרא בלבד, או לפי שרירות לבם מבלי להתחשב בשום נסיבות מקלות, כל פסק דין מוות לגביהם הוא בידור שמסב להם הנאה. ואיש אינו מהין למחות נגדם. "אני מאחל לך שהשליט ימצא בך עניין, רק הוא יכול להצילך מעליה לגרדום". סיים האיש את דבריו.
"לא ניסית לברוח מכאן"? שאל נחום. "אל תשתעשע בתקווה כזו, יש להם יצור מפלצתי הנקרא קופיף דמוי עוף גדול ממדים בעל-כנפיים ענקיות וטפרים מברזל, וכל מי שמתרחק מן היישוב עד כדי פרסה הוא קורע אותו לגזרים", הזהיר אותו האיש. "שדין יהודאין", קרא נחום בנימה של ייאוש. "בוא אתי הביתה לאכול משהו", הציע לו האיש, ונחום נענה ברצון. "איפה רעייתך", שאל נחום "ביישוב אחר, שלא אזכה לשוב אליו לעולם", השיב האיש בקול חנוק. "גורל אחד לשנינו", התאנח נחום. "לפחות אני חי, ומקווה שגם אתה", ניסה האיש לנחם אותו. "דרך אגב שמי המקורי הוא שמעון, אך מכנים אותי בשם שמדון", הוא הוסיף.
"ומה שם השליט"? שאל. "הורמיז", ענה שמדון. לאחר שסעדו את לבם, הורה שמדון לנחום להסתתר בביתו עד שהוא יספר עליו לשליט, כי אם יראו אותו הם עלולים לגרור אותו לבית משפט ושם יחרצו את דינו מיד למוות. "אשוב בשעות הלילה", הודיע ויצא. נחום שידע פרטים רבים על ממלכת השדים הזדעזע לדעת שנקלע למדורם. הוא השתומם, שבגלל חטא כה קטן נגזר עליו עונש כה חמור שעלול לעלות לו בחייו. יתרה מזו, הוא התקשה להאמין שיד אביו בדבר לאור האהבה והפינוק שהעתיר עליו כבן יחיד. לא נותר לו אלא לפשפש בעברו, שמא הוא נכשל בעבירה חמורה שמצדיקה עונש חמור כזה. ובעודו סוקר את קורות חייו, התפרץ שמדון לתוך הבית כשהוא מתנשף, והושיט לו את הבגדים שהיו בידו: "התלבש מהר, אני לוקח אותך לביתו של השליט", הורה לו.
נחום הביט בבן שיחו כשעל פניו הסתמנה הבעה של חרדה. "אל דאגה, אם השליט מעוניין בך, הוא יצילך מעלייה לגרדום", ניסה שמדון לעודד אותו. הורמיז קיבל את פניו של נחום באדיבות, ומיד שאל אותו על ידיעותיו ביהדות. נחום היסס ביודעו, שתלמידי חכמים הם האתגר שמהם שואבים השדים את קיומם, "אם לא תשיב על שאלתי, אמסור אותך לבית משפט", התרה בו הורמיז. "אני תלמיד חכם", ענה נחום בלית ברירה. "אם כך, למד את בני את כל התורה שלכם, ותחייה", הציע לו הורמיז. "ברצון" ענה נחום, ששש להצעה כסיכוי להצלת חייו.
תכנון בריחה
מכאן ואילך הוא שקד להסתגל לחיים בחברת השדים, אכל והתלבש כמוהם, והכל תוך תקווה לנס שיפדה אותו משביו. יום אחד הודיע לו הורמיז שהוא לוקח עמו את בנו למאורע חגיגי שעומד להתקיים במדינה רחוקה. "הארמון ברשותך, אתה רשאי לבקר בכל החדרים הרבים, למעט ארמון הנשים", סח לו הורמיז. גם שמדון הצטרף אליהם. נותר נחום לבדו כשהבדידות משמשת לו רקע להזיות כמו תכנון בריחה. אולם משנזכר בסיפור על המפלצת שאי-אפשר לחמוק מעיניה הפקוחות הוא הרפה מהזיה זו. אפשרות אחרת שעלתה במוחו הייתה, לאחר שיסיים את תפקידו כמורה, יבקש מהורמיז לשחרר אותו, ואולי יציע לשמעון ששניהם יגישו אותה בקשה.
אך הוא פקפק בנכונות של שמעון להיענות להצעה משום שהסתגל לחיות בין השדים במידה כזו שהוא מדבר ומתנהג כמוהם, המיר את שמו משמעון לשמדון, ואינו מביע כלל געגועים, לא לחברה האנושית, ואף לא למשפחתו. אנחה בקעה מלבו כשנזכר בגעגועיו הוא למשפחתו. מי ייתן ויתרחש נס שיפדה אותו מבדידותו וישיב אותו למשפחתו, התפלל. כך הוא הולך והוגה במשפחתו ובבדידותו, עד שהסקרנות לבקר בחדרים הרבים של הארמון, הסיחה את דעתו מהרהוריו. הוא ביקר בעשרים חדרים ביום אחד, וכל שכיות החמדה שנגלו לעיניו לא הפתיעוהו. רבים מהן מוכרות לו מביתו. גם בביקוריו שלמחרת לא מצא דבר שיספק את סקרנותו. לפתע קלטו אוזניו צלילי מוזיקה, והביט כה וכה כשהוא מנסה לאתר את הכיוון שממנו בוקעים הצלילים: "בחדר האחרון", קרא לעברו יצור אחד.
אחוז רתת למראה פרצוף של עז וגוף אנושי, הוא מיהר להסתלק בדרכו לחדר האחרון. הוא שלף צרור מפתחות מכיסו, וכשאיתר את המפתח שמספרו כמספר החדר, השחיל אותו במנעול, והדלת נפתחה. הוא עמד משתאה לנוכח בנות בלבוש צבעוני בעלות חזות אנושית. ועד שהוא שוגה באשליה שלפניו בנות אנוש, התקרבה אחת מהן בלבוש לבן. "אסרו עליך כניסה לחדר הזה", נזפה בו. הוא התנצל תוך הרכנת ראש. "להתנצלותך אין ערך, אני מזעיקה מיד את המשרת לקחת אותך לבית משפט", איימה עליו. "אני מורה לבנו של אדון הורמיז", הוא ניסה להתגונן. "אני יודעת שאתה מלמד את אחי, אך עד שהם ישובו הביתה גווייתך תהיי תלויה על הגרדום", אמרה לו בפנים קפואות.
לא נותר לו אלא להתחנן על נפשו. אחת הבנות סחבה אותו משרוולו כשהוא מנסה להתנגד. "בוא, כסיל, אסביר לך איך תציל את חייך", לחשה לו והובילה אותו לחדר הפנימי כשעל פניו הבעה סקרנית. היא המתינה עד שזקף את מבטו. "תציע לה נישואין, ותחיה", לאטה לו כשחיוך על פניה. הוא בהה בה כנדמה לו שהיא מהתלת בו. "אודיע לה בעצמי שהוקסמת מיופייה, והיית רוצה שתהיי לך לאישה", אמרה לו וסחבה אותו מידו כשהוא נגרר אחריה כשה לטבח יובל. הורמיז שב מהמאורע החגיגי, שמע את הסיפור והביע שביעות רצון. כעבור ימים אחדים הוא ערך חתונה מפוארת לבתו שבה נכחו כל גדולי השדים, לרבות המלך אשמדאי שטפח על שכמו של הורמיז כאות הוקרה לניצחונו על העולם האנושי.
הוזה בהקיץ
נחום יודע שהתייחדות עם אשתו לילית היא בבחינת ניאוף, ולא זו בלבד, אלא תחרוץ את גורלו לחיות אתה עד יום מותו. לגבי ההתייחדות הוא נקט את הכלל: "אנוס רחמנא פטריה", וייחל לאיזה נס שיתרחש. בהשפעת ידידו שמדון, הוא החל להסתגל לאורח החיים שנכפה עליו, אף שהתקווה לשוב למולדתו האנושית לא נמוגה מהרהוריו עד שבוקר אחד פקח את עניו כשאוזניו קלטו את הקריאה: "ברוך רופא חולים". הוא פשט את ידו הצידה כמחפש את אשתו השדה: "נעמה", קרא. "שמא דמרך עליך" (שם אלוהים עליך) מלמל הזקן שגחן עליו תוך החלקה בידו על מצחו. הוא הביט שוב בצד כדי להיווכח שאשתו השדה לא נמצאת לידו, ואחרי זה הוא סקר במבטו את האנשים שישבו מסביב למיטתו כשנדמה לו שהוא הוזה בהקיץ.
"איפה אני", הוא שאל. "אתה בבית דודתך", ענתה לו אישה אחת. "את אנושית אמתית", שאל אותה כנדמה לו שהוא נמצא בחברת שדים אחרים מאלה שהכיר. כולם בהו בו כתוהים על סימנים של אי-שפיות בשעה שהזקן הרכין ראש תוך מלמול דברים בלתי מובנים. האישה התייחסה לשאלתו כאל בדיחה והגיבה בחיוך. בו בזמן שלף הזקן פיסת נייר מכיסו שאיש מבין היושבים אינו מבין את הכתוב בה, והדביק אותה על מצחו של נחום. "זו סגולה נגד הזיות", הסביר הזקן. נחום שטרם הבין מה קורה נראה כמי שאבד לו הזיכרון. "עוד לא הכרת את דודתך"? קרא לעברו מישהו מהיושבים ליד מיטתו. הזקן היסה אותו בתנועת יד, וביקש מהאישה שתביא לו משקה.
חלפו כמה דקות עד שחיוך הסתמן על פניו, והזקן הבין שהקמע החל לפעול. "בחורי היקר, זה כשבוע שפרפת בין החיים והמוות", הוא פנה אליו, "דייג אחד כפרי משה אותך מן הים, ובדרך לא דרך הגעת לעיר, אנשים שהכירו אותך הזעיקו אותנו, הבאנו אותך לכאן, ושכבת ללא הכרה במשך שלושה ימים. התפללנו לשלומך, ומן השמיים נענו לתפילתנו, בוודאי בזכות אביך עליו השלום. אומנם התחלת לגלות סימני חיים, אך לא שבת להכרתך, כי היו לך סיוטים במשך ארבעה ימים, ורק היום שבת להכרתך, ברוך השם", סיים הזקן את סיפורו. "וכמה זמן נעדרתי מאז שהפלגתי", שאל נחום. כעשרה ימים בערך. "לא ייאמן", הגיב נחום בהשתוממות. "כל הזמן דיברת וקראת בשמות מוזרים", גילה לו דוד בן דודתו. "הניחו לו עד שיתאושש מחלום הבלהות", העיר להם הזקן, ורמז להם לצאת.
לאחר שנותרו לבדם גמע נחום את התה והתאושש. "ברוך שהעלני מבור תחתיות", הוא קרא בחיוך של שביעות רצון כמאמין עדיין שהיה במדור השדים. "וְחִתִּתָּנִי בחלומות", ציטט הזקן מספר איוב (איוב ו' יד). "הייתכן שכל חיי במדור השדים במשך שנתיים היו חלום, ותו לא"? הקשה נחום כלא מאמין. "אכן, חווית זעזוע נפשי, אך בעולם נטול ממשות שכולו שקרים. השדים מסוגלים להפוך דקה לזמן ארוך, הם יודעים תורה, אך מזייפים אותה, ידברו במתק שפתיים אך כוונתם זדונית. השקר נחוץ להם כאמצעי לינוק מבני אנוש את מה שחסר להם לקיומם. הם יודעים היטב שהמזון לקיומם מצוי בעיקר בצדיקים ובתלמידי חכמים, ואתה היית הקורבן.
למזלך, אלה הבקיאים בתורת הנסתר חילצו משם את נשמתך כל עוד לא טומאה בזוהמתם", סיים הזקן את סיפורו. נחום עמד לשאול, "לא אוסיף מילה על מה שגיליתי לך", שיסע אותו הזקן, והתרומם ממקומו. "לאן" שאל נחום. הזקן יצא בלי לענות. נחום קווה שהזקן ישוב ויגלה לו עוד דברים, אך הזקן נעלם בלי להשאיר עקיבות. נחום שהתעשת בינתיים ניסה לדלות פרטים על הזקן, אולם התברר לו שאיש אינו מכיר אותו. דמותו הפלאית והיעלמותו של הזקן הכתה גלים ביישוב במידה כזו שפשתה האמונה עליו כאחד מל"ו הצדיקים, או כאליהו הנביא. לגבי נחום הרי כל מה שחוה, אם זה במציאות, או בחלום יוסיף להטריד אותו כתעלומה נמנעת פתרון עד סוף ימיו.
