רַק נִתְנָה תּוֹרָה וְהָחֻקִּים כְבַר נֶחֱקָּקוּ
לְהוֹדוֹת לָאֵלהים יִשְרָאֵל הִשְׁתּוֹקָקוּ
כִּי יָצְאוּ מִמִּצְרָיִם אַךְ וְרַק לַעֲבוֹד הָאֵל
כּי רַק בְקַיֵּם הָעָם חוֹק וּמִשְׁפָּט יִגָּאֵל
וְיַגִיעַ לְיַעֲדוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
וְעַד לְהַשָּׁגַת הַיַּעַד לְהָרִים תְּרוּמָה
אֲשֶר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ בְּלִי רַעַשׁ וּמְהוּמָה
לְמַלֵּא הִתְחַיְבוּת שֶׁנִּתְנָה מִכֹּל הַלֶּב
וְאֵין מַרְבֶּה וְאֵין מַמְעִיט וּמִתְרַבְרֵב
בְּעֹודוֹ נוֹדֵד בְּטֶרֶם הִתְיַשֵּׁב
הַמַּסְלוּל שֻׁנָּה וְהַדֶּרֶךְ אֲרוּכָה עוֹד
לְהִתְחַשֵּׁל עוֹד יִשְׂרָאֵל יָנוּעַ וְיִנְדּוֹד
בִּמִדְבַּר צָחִיחַ הָלַךְ וּבַסֻּכּוֹת אָז שָׁכַן
לָכֵן אֱלֹהִים צִוָּה לְהָקִים לוֹ מִשְׁכָּן
עַד יִכּוֹן מִקְדָּשׁ בָעֶת וּבַזְמָן
להסתפק במועט והצנע לכת
ההסתפקות במועט והליכה בצנעה נשמעת מלשון הפסוק שנאמר:
מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עֹלֹתיך ואת שלמיך את צאנך ובקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (סוף פרשת יתרו כ/כא) מכאן שלא נאמר היכן יקום המקדש ביציאת מצרים ובקבלו התורה על הר סיני, נאמר: "
בכל המקום". גם לגבי
המזבח שעליו יקריבו קUרבנות נאמר:
מזבח אדמההַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ (מיכה ו/ח). על והצנע לכת מובא כאן ספור מרגש מביקורו של המצביא
הגנרל אייזנהאוור בירושלים בשנת 1956, טרם בחירתו לנשיא ארה"ב, דברים
שכתבם הוא עצמו על הביקור שעשה בצנעה בארץ. הביקור התחיל
אצל נשיא מדינת ישראל השני המנוח יצחק בן צבי ז"ל. אייזנהאוור" רשם את הספור כך: מששאלתי
היכן "ארמונו של נשיא המדינה"? הצביעו לי על "
צריף" שעמד על קרקע פרטית של המנוח יצחק בן צבי שהיה מורכב משני צריפים אוסטריים שנלקחו שלל על-ידי הצבא הבריטי שקנה אותם וחברם לצריף אחד ובו שישה חדרים בהם גר הנשיא עם משפחתו, והוריו וילדיו ומשפחתיהם. הביקור המוצנע בו מדובר היה בערב שבת,
רחל ינאית בן צבי רעית הנשיא קבלה פני האורחים הנכבדים. הביקור החל
בהדלקת נרות שבת לאחר שנתנה רחל צעיף לאשתו של אייזנהאוור לכיסוי ראשה, ומיד לאחר מכן הסבו הכל לַשֻּׁלְחָן ובן צבי
קידש על היין. רחל רעית הנשיא זמנה את רעית אייזנהאוור למטבח והגישה הראתה לה מטעמים, שכללו דגים ומיני ירקות ובשר חולחם שאייזנהאור מצין כי אהב אותו מאד. באקראי נתרומם שול כיסוי השולחן, ולתדהמתו של איינהאוור, ראה דלת המטבח שמשה שולחן. אייזנהאור ספר עוד כי משנפרדו מהנשיא בן צבי ומרעיתו, נתנה רחל שקית עם כמה לימונים לרעית אייזנהאוור באומרה לה: "
הלימונים מקיבוץ גבעת ברנר טריים ורחם נפלא". אייזנהאוור יצא מאצל הנשיא בדרכו לישיבה סודית עם ראש הממשלה וראשי צבא ישראל. בבואו אליהם אמר לנוכחים בחיוך: "אני בא מ
ארמון נשיא מדינת ישראל", הכל צחקו "ארמון, בודאי, ארמון". "ארמון התעקשתי". (כך כותב אייזנהאור וזו התרשמותו) כאמור דברים אלה נכתבו על-ידי אייזנהאור שהיה מחייך ואומר לא אחת "לא ייאמן לא ייאמן! זה פשוט לא ייאמן". המסופר מתועד בכתב.
דברי אייזנהאוור נשלחו לראש הממשלה בהם תאר אייזנהאוור על
"כתר ארם צובא" בן כאלף שנים, ועל
רטט גופו כשנגע בקלף של הכתר. ספור זה מלמדנו משמעות להיות צנוע, שהקב"ה עצמו הסתפק
במשכן במבני עץ ושקירותיו מבדים, שם אלוהים התגלה למשה ואהרן ואמר להם:
אצמצם שכינתי בתוך אַמָּה עַל אַמָּה. הכונה לאותה אַמָה שבין שני בדי ארון העדות במשכן שם מדבר ה' אל משה.
נשיאה בנטל על-ידי כל העדה
מדובר בנטל הציבורי, שתכליתו לשרת את העם כולו. אין מצב שזה נותן ואחר נהנה, אלא הכל נותנים והכל נהנים. שנאמר:
דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (כה/ב) אומנם אין כופין את התרומה לבנין המשכן, אלא שהאדם כופה על עצמו ליטול חלק יחד עם כל העם. בעל הטורים בעניין התרומה אומר כי התרומה צריכה להנתן על-ידי בני ישראל ולא על-ידי אלה שנסתפחו לישראל שאינם מזרע יעקב. נמצא רמז לכך מפי בעל הטורים בגימטריה של המלים: "
אל בני ישראל ויקחו לי תרומה "(1456) (כה/ב) לאמירה:
אך בני ישראל יהיו תורמין לא הגוים" (השוה ל-1455). מן ההיסטוריה למדנו כי כאשר שני בתי המקדש שנבנו בחלקם בתרומת הגויים או בחסדם, לא נתקימו. הקמת בית המקדש הראשון נעשתה בסיוע
חירם מלך צור שהיה בעל ברית עם שלמה שהקים את בית המקדש הראשון, והמקדש השני הוקם בחסדו ובסיועו של כורש מלך פרס, אשר בית מקדש זה קבל צורתו הסופית המושלמת על-ידי
הורודוס האדומי בן ברית של הרומאים, שני בתי מקדש אלה נחרבו. כלשון הנביא, הם נהיו ל"
בתי פריצים". לא בכדי החלוצים שעלו לארץ בדורנו דברי רק על "
עבודה עברית" וכל אחד מהחלוצים האלה עזב את השכלתו וידיעותיו ועבר ליבש ביצות ולסלול כבישים בארץ ולבנות בתים לזרוע ולקצור שדות כדי לבנות ולהבנות בארץ. והעיקר שהכל נטלו חלק בבנין הארץ ובחידוש קוממיותה. אז היה ברור כי הכל נושאים בנטל ואין יוצא מן הכלל. כולל לומדי תורה אשר בקיאים בדברי חכמים.
ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם
בני ישראל חיו מאתיים ועשר שנים במצרים בצל המצרים, שרוב הזמן
היו עבדים לפרעה במצרים. המצרים היו עובדי אלילים וגם בני ישראל נהיו
עובדי עבודה זרה. דבר זה אנו משננים בסדר הפסח:
"עובדי עבודה זרה היו אבותינו" וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-כָּל-הָעָם כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. מכאן שלא היה ניתן לעקור בִּין לילה את העבודה זרה, היה אצל יוצאי מצרים דחף להקריב קורבנות לאלוהים שעבדו אותו, לפיכך משה במצוות אלוהים, איננו מבטל מנהג הקורבנות, הוא רק הסדיר זאת במצות אלוהי ישראל אל אלוהי ישראל ושזה יהיה במקום אחד ולא בכל מקום אשר חפץ אדם להקריב קרבן עשה זאת. אמר הקב"ה למשה
ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם (כט/מה) האם לשון הפסוק מהוה תנאי " אם יעשו לי משכן אשכון בתוכם, כאמור אלוהים צוה על נווט הפולחן של בני ישראל, לאלוהי ישראל, שזה עתה נתן לעמו את התורה. במקום אחד. במשכן שצוה להקים לפרטי פרטיו כפי שצוה אלוהים אתמשה לעשות. למרות שצוה על הקמת משכן, אך לא התכון לשכון בו. הקב"ה
ישכון בקרב העם ולא במשכן. לכן המשכן לא היה אלא אמצעי לרכז בו את עבודת האלוהים, בעוד השכינה
שורה בקרב העם. כי הרי עולם ומלואו הוא לאלוהים ושם הוא שוכן, האם צריך להקים לו צריף לשכון בו? שנאמר:
רבונו של עולם, הנה השמים ושמי שהשמים לא יכלכלוך (מלכים א,ח/כ) ואתה אומר
"ועשו לי מקדש". מכאן המשכן נועד לגבש ישראל כעם.
והעיקר שתשכון אהבה בינינו
נחזור על המשל להלן שנאמר בעניין האהבה וחשיבותה בקרב בני אדם ובקרב העם שנמצא בשטח עוין (אויבים סביב לו) ונאבק לקים שגרת חיים יציבה ובוטחת. לעתים שוכחים כי הגאולה טרם באה והיא עדין רחוקה, וכי בזכות האהבה בינינו גוברים אנו שונאי ישראל. המשל על אהבת אמת מובא שוב בגלל חשיבותו:
כִּי רֶחִימְתִּין הֲוַת עֲזִיזִא אַפּוּתְיָא דְּסַפְסְרָא שְׁכִיבָן. הַשְתָה דְּלָא עֲזִיזָא רְחִימְתִּין, פּוּרְיָא בר שִׁיתִין גַּרְמִידֵי לָא סַגִּי לָן. מדובר בבעל ואשה כאשר הבעל אומר לאשתו:
כאשר אהבתנו הייתה עזה, יכולנו לשכב יחד על חודה של חרב, ועכשיו שאהבתנו פסקה מלהיות עזה הרי גם מטה בת ששים אמה צרה לנו ואינה מספיקה לנו. מכן למדים אנו כי האהבה נמצאת בבסיס קיומו של עם ישראל. כשיש אהבה בעת צרה וצוקה, חשים רְוָחָה ותקוה, וכאשר האהבה נעדרת, גם שפע רוחה תראה כצרה וצוקה. לא בכדי אנו חוזרים יום יום ואומרים פעמים
"ואהבת את ה' אלוהי", חוץ מאמירתם על המטה, כי רק באהבה וַעֲשִׂיַּת חסד יכון בית אלוהינו. ומשהאהבה נעדרת בקרב העם, גם ארמון יראה כתא צר. לא בכדי הוקדשו להקמת
המשכן כל הפרשות הבאות בספר שמות. כי הוא משכן אהבת אלוהים ואהבת אדם אל אדם. נשנן שוב דברים ידועים ונדושים, אלא שברבות הימים בטוב לנו הם נשכחים כפי שכבר נאמר:
וְאָהַבְתָּ לְרְעֲךָ כָּמוֹךָ תָּמִיד וּבְאָהֲבַתְךָ זוֹ הֶוֱה גָּם מַתְמִיד
הָיָה וְיַחֲלוֹק עָלֶיךָ אָחִיךָ אֱמוֹר לְאָחִיךָ אֲשֶׁר בְּלִבְךָ בִּפִיךָ
סְמוֹך אָחִיךָ בְעִתּוֹת צָרָה כִּי אָחִיךָ הוּא, קָרָה אֲשֶר קָרָה
כִי הָאַהֲבָה עִקָּר הִיא וְסֹוד אֵיךְ לְהִנָּצֵל מִצָּרָה וְלֹא לִמְעוֹד
כִּי רַק בַּאֲהָבַת אַח וְרֵעֵ שָׂרוֹד נִשְׂרוֹד
מִשֶׁסָרָה אַהֲבָה בָּאָרֶץ כָּאן נַפְלָה יְהוּדָה גָּם חָרַב הַמִּשְׁכָן
לא בִּכְדִי הִתְיַצֵב אָז הָעָם לַהֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן וּמִשֶּׁלוֹ תָּרַם
אִישׁ מִכַּסְפּוֹ וּמֵאוֹנוֹ וְהוֹנוֹ נָתַן בְאַהֲבָה לְהַאֲדִיר שַׁם קוֹנוֹ
הַשִּׂנְּאָה הָיְתָה לָעָם אֲסוֹנוֹ הִיא מִפְרִי הַבְּאוּשִׁים שֶל זְדוֹנוֹ
גָּם הִרְחִיקָה קָרוֹב וְהֵסִירָה מֵאָהוּב חִנּוֹ
