הנגב - מקראה בפתוס רומנטי-חלוצי

המקראה חולקה למספר פרקים ראשיים (שערים): א. הטבע והנוף. ב. האדם בנגב. ג. חזון והגשמה. ד. פרקי קריאה. העורך עשה כל מאמץ לפרסם בכל שער את מיטב המומחים בתחום - כולל מדינאים, גאולוגים, מומחי חקלאות, זאולוגים וגאולוגים, נציגי ההתיישבות הצעירה בנגב, פזמונאים ומשוררים וכותבי מחזות. הנגב מוגש אם כן דרך מקראה זו בנוסח "מסכת" של שנות החמישים: קצת מלל מדיני-מדעי המשובץ בתמונות, פזמונים שירים, וקטעים מומחזים במטרה לחבבו על בני הנוער ולאפשר למדריכי תנועות הנוער להוציא ממנו קטעים שיתאמו "לפעולות התנועה" לקראת הטיול לדרום. מתוך 4 הפרקים בספר בחרנו להתמקד בפרק ד - הנקרא פרקי קריאה ולהציג באילו חומרים אמנותיים (שירה, פזמון, סיפור..) בחרו ראשי הקק"ל וראשי הסוכנות לתאר את הנגב, ההיסטוריה שלו, נופיו, מתיישביו ובעיקר עתידו.

הפרק נפתח בשירו של זאב "באנו אליך הנגב" הכתוב כפואמה: "ארץ הנגב/ אכולת השרב החורב והצימאון/ עץ בודד על מרחבך, מאופק עד אופק, זועק לשמים את צער השיממון:/ אילמים הגאיות בין גבעותיך/ ובדממה - / שלוחים האפיקים הריקים כלשונות שלוחי הצמא,/ סופות המדבר/ נושאות עפר אדמתך לא-זרועה/ לתוהו." המוטיבים העיקריים - שרב, צימאון, סופת חול, מרחבים, אדמה לא זרועה. בבית השני יש כבר הבטחה: "כסופי דורות בידנו לעמול,/ כסופי דורות באדמותיך להרות יבול - / יעטפו את שדמותיך בר./ מגבול עד גבול/ את גבעותיך החשופות/ במשכנות אדם נצהיל// את ארץ הנגב, כעמק תהיי לנו,/ וכגליל". לאחר השיר הפותח מופיע סיפור בשם "שלושה בלב השממה" הלקוח מתוך הרומן שכתבו יונת ואלכסנדר סנד, "אדמה ללא צל" חברי רביבים. בהמשך הוכנסה אפיזודה מרומן זה המספרת על החריש הראשון של קרקעות רביבים בשביעי ביולי 1943: "...המחרשה ננעצה בקרקע. מנשק'ה נתקשה למצוא אפיק להתרגשות העולה בו. הנה חוזר אני - חייך לעצמו - מתגונן מפני מילים מוחצות - לעבד את נחלת-שמעון, אני מצאצאי אברהם יצחק ויעקוב, בנם של צבי וגיטל. - " המוטיב המרכזי כאן הוא "שלשלת הדורות" כלומר אבותינו התגוררו בנגב ואנו החלוצים ממשיכים עתה את דרכם על-אף הקשיים הביטחוניים (בדואים), המדיניים (התנגדות האנגלים) ועל אף הבדידות והניתוק מקיבוץ האם ומהמשפחות שנותרו בצפון.

נציץ למגילת המייסדים של אחד משלושת המצפים שנכתבה בשנת 1943, בפתוס רב אך מכילה את עיקרי ציפיותיהם של הצעירים: "נגב, פתח את זרועות ערבותיך, מרחביך הגדולים - לצמחי אדמה, כי היום עולים אנו אליך, לכרות ברית חיים ויצירה עמך. אייר תש"ג, מהדהדות זעקות חללים, נטבחה יהדות גדול וענפה...המדבר! הנה המפלט האחרון...ברוך תהיה לנו מפלט פרא ואילם. אליך יוצאים היום קבוצת בנים ובנות...יעלו יבנו ויקימו בית (במדבר) בעולמם שטורף. פתחי רחמך אדמת הנגב!! ענו שדות, עלו יבולים, עוד פרחים, התקבצנה ציפורי רון ובואו אלינו. כי עוד מעט תשמע הלמות פטיש ... ממעמקייך נחצוב מים, מרגבייך נעלה חיים.. היום נקרע את מגילת הזדון. בניגוד לספר הלבן אשר גזר על השממה לקדשנה - אנו עולים לכרות הברית עם אדמתנו". בשורות אלה הובלטו כמה עניינים: העלייה למצפים היא לא רק עלייה למטרת ניסיונות חקלאיים אלא לבניית בית; המצפים בנגב הם התשובה לחורבן יהדות אירופה בשואה שידיעות על המתרחש שם זה עתה הגיעו ארצה; העלייה למצפים היא אם כן צעד הפגנתי כנגד "הספר הלבן" של ממשלת המנדט (1939) שאסר על עליית יהודים להתיישבות בנגב.

על המים וחשיבותם לנגב עמדו לא רק המוסדות המיישבים כי אם גם המשוררים הסופרים והמחזאים. כך אנו קוראים בסיפורו של מתי מגד על שמחת המים העומדים להגיע, ולאחריו קטע מהטור השביעי של נתן אלתרמן הקובע כי את ההיסטוריה עושה לא הסנטור אלא האינסטלטור וזאת בהקשר לקו המים מניר עם הנפרש והולך מניר-עם ליישובים הדרומיים ביותר. אברהם שלונסקי תרם את מילות שירו שהולחן "שיר לנגב" הפותח במילים "השמעת איך בנגב" ושהמילה מים מופיעה בכמעט כל שורה בו. בהמשך מופיע קטע ממחזה שכתב אהרון מגד בשם "הרחק בערבה" והקטע בן כמה העמודים הוכתר בשם: "חופרים באר בנגב". נקודת השיא בקטע הממוחז - גילוי שכבת חול לבן הספוג במים המעיד על קיומם והם עומדים להתפרץ בכל רגע. לאחריו, שיר של חיים הלפרין על קו המים שיעבור בקלטה, מנסורה זבאלה ונחביר(חצרים, משמר הנגב, שובל ובארי). גם לתושבי הנגב ניתן מקום: שיר שכתב אריה יחיאלי, מוכתר מצפה רביבים, שכמה משיריו הולחנו והופצו בכל הארץ. כמי שהסתובב בכל רחבי הנגב הדרומי ובאוהלי קידר, הכיר את מנגינות הבדואים, את האקלים, הצמחיה והנוף כתב יחיאלי בשיר: "יום חורף בנגב": ככתם אובד בים המדבר/ טירה זעירה תלבין:/ בל ישימון עכור ומסוער,/ איתנה את העין תרנין// עלי אופר רקיע יונים בלבנם, תוך סער שוקטים ודואים:/ כה חי ומפתיע מראה האגם,/ עת הרוח מכה בו גלים.// גמל גלמוד על ראש גבעה/ וסודר בדואי יתנופף:/ צעקה פראית שהרוח קרעה,/ וסגריר את הכלי אופף.// טרקטור רוע ופולח ניבים,/ וקולו במרחב לא אובד./ כי רוח הנגב הרתה רביבים,/ ויש ניר שהשקה ונובט". יחיאלי מנה את מאפייני רביבים - הטירה, המבנה בו התגוררו הראשונים; הרוח והמרחבים; גמל בודד; האגם (הסכר שאגר מים בשיטפונות) שהוא תופעה גאוגרפית חדשה ומדהימה בנוף המדברי; הטרקטור והשדות.

עארף שהיה מושל נפת באר-שבע בשנות השלושים ומומחה גדול לחיי הבדואים ולמנהגיהם פותח את הקטע הבא. הידע שצבר פורסם בספרו "תולדות באר-שבע ושבטיה", משנת 1937. הפעם בחר העורך להביא את הסבריו של עארף על ערכו של הגמל לבדואי וממנו עולה כי לבן השבט לא היו חיים במדבר אילו לא היה לצדו הגמל שאת בשרו הוא אוכל, שותה את חלבו, מתכסה באדרת השער הנגזז ממנו, מוביל עליו משאות ומשתמש בהפרשותיו להדלקת האש. בקטע מופיע סיפור של ירמיהו רבינא על הכנסת האורחים הידועה של השבטים, שיר של ש' שלום ושיר עממי בדואי שתרגם מ' קפליוק: "הוי באר מלאתי מים!/ היטיבי-נא למחבביך,/ כי הנה באו בעליך,/ השפיעי מנוזליך לי/ כל עוד בחיים חיתי./ אני לנאקתי ונאקתי לי:// הנה אשקך, הוי בהמתי!/ בעצם ידי השקה אשקך./ ולזר לא אתן להרותך./ חלבה אשר שתינו - / צח ואדום חלבה,/ מכל מחלה ירפא.// מסתבר שגם שירי (הרועים) הבדואים נסובו סביב לבאר, המשקה את בני השבט, הגמלים, ועדרי הצאן. הבאר כמו הגמל בשיר - מאפשרת חיים במדבר.

בתת פרק זה מובאים טקסטים של זרובבל גלעד - "קורות שיירה אחת" סיפורם של לוחמים על שיירה שיצאה מיד-מרדכי לניר-עם ומשם לנגב הדרומי כפי שפורסמה בספר הפלמ"ח. בהמשך הודפס שירו של אורי אבנרי "שועלי שמשון" אשר כמו קצין התרבות של "גבעתי" אבא קובנר, השתמש בביטויים חריפים כלפי הצבא המצרי: "שיר המוות לחיל הפולשים". שלמה טנאי תרם סיפורון הנקרא מטוסי-ליל פורצים לנגב המספר על הובלת המזון והתחמושת לנגב הנצור. יוסף שמיר איש רוחמה כתב על הקיבוץ הנאבק על חייו ומסיים קטע זה חיים גורי שמתוך ספרו "עד עלות השחר" שמספר על ברן (אברהם אדן) המגלה יחס אנושי לבדואים שנשבו בלילה קר, 14 ק"מ מאילת. בין השבויים נשים וילדים הקופאים מקור וברן ערך מגבית של מזון ובגדים עבורם ואף ניסה לדובבם - אך לשוא. המקראה משדרת חובה במתן יחס הוגן לבדואים במלחמה וגם בשלום הקרב, תוך פיתוח חקלאי מואץ סביבם.

המבצע מתואר במחזה/תסכית אשר כולל את פקודת המבצע, המנון הפלמ"ח ואף את פקודת היום שקרא מפקד "חטיבת הנגב" עם כיבוש אילת. נביא כמה שורות מהפקודה שתאפשר להבין את מטרות המבצע בהווה ובעתיד: "....תמצית החיים - מים - שוטפים ונוהרים בצינורות ומשקים כל חלקה צמאה. כל אלה ציוו עלינו את החיים ואנו הצדקנו את חיינו ואת הצו אשר קודשנו בו. ופועל כפינו הוא הגנת הנגב וטיפוחו, וגם קרוא שמו עלינו - חטיבת הנגב. נותקנו, הוצר עלינו, לחמנו... וגאוננו לא נסוג". כמובן שבהמשך הכניס העורך את שירו של חיים חפר "בדרך לאילת", את סיפורו הקצר של משה שמיר "אל הים השני", את סיפורו של אורי סלע על יום העבודה הראשון "בתל-ירוחם", ואת שירו של מיכאל דשא "סדום. מסיימת פרק זה תסכית מאת שולמית ריפתין "הקוצרים בארץ הנגב" שנכתב בשנת 1953 והמספר על הקציר הגדול בנגב. בתחילת הקיץ לפי דיווחה, ירדו מאות כלי קציר מיישובי הצפון (כ-701 קיבוצים ומושבים) וקצרו את השדות שעובדו ונזרעו בחורף ושהניבו חיטה ושעורה. יבול זה היה חשוב למדינה הצעירה שכה נזקקה למזון באותה עת.

בסופה של המקראה ניסחו דוד בנבנישתי וברטה חזן (ממשמר העמק) דרכים להעברת "נושא הנגב". מדובר על "נושא" המשתרע על כ-10 שיעורים. הראשון הכין מערכי שיעור לכתות ד' וה' וחזן קראה למערכי השיעור - "החייאת השממה". היום, בעידן המצגות, והמחשבים נראים מערכי השיעור משעממים, מיותרים ודומים לתסריט גרוע שנכתב עבור המורה. מרבית הנושא כלל תיאורים של המורה מספרים אותם קרא ובשיעור השיא - נוצל הפנס קסם להצגת תמונות של נוף ובעלי חי מהנגב. החלטת המפיקים והעורך, להכניס למקראה את יצירותיהם של טובי המשוררים והסופרים בני התקופה מעידה כי המקראה נועדה להבהיר לנוער את חשיבות הנגב למדינה הצעירה, לקורבנות הרבים שנפלו על-מנת לכובשו ולנופיו הקדמוניים נוראי ההוד המחברים בין אבותיה של האומה (תקופת האבות) ועד לימינו אלו. מכל מקום, אם נרצה להגדיר בהכללה את אופי "מכירת" הנגב לצרכני המקראה - תלמידים ומורים - נוכל לומר כי נושא הנגב לומד כאזור מלא הוד קדומים, שהיה שייך לעמנו בעבר, ועתה בסיוע החלוצים ותנועות הנער ובהכוונת מוסדות המדינה החדשה, יש ליישבו על-אף הקשיים והקשים שבהם: מחסור במים, מחסור בדרכים, מחסור בקרקע חקלאית ומחסור בידע חקלאי לגבי הגידולים המתאימים והקושי הגדול שעליו יש להתגבר - היכולת לחיות בנתק ובבדידות ממרכזי הארץ ההומים, ולהקים קיבוצים ומושבים כל השטח שמדרום לבאר-שבע דרך הערבה בואכה אילת.