יש בחיים פצעים מסוימים שכמו סרטן מכרסמים בנשמה בדממה ומכלים אותה. היות שבדרך כלל נהוג לייחס את המכאובים העמוקים האלה למישור התאונות האקראיות, התרחשויות נדירות ויחידניות, אי-אפשר לדבר עליהם עם אחרים. אם אדם בכל זאת מדבר או כותב עליהם, אנשים מעמידים פנים כאילו הם מקבלים אותם, תוך הערות עוקצניות וחיוכים מפוקפקים. אולם בפועל הם נוהים אחר אמונות רווחות ודבקים במושגיהם העצמיים על דברים כגון אלה. הסיבה היא שכאבים אלה הם חשוכי מרפא. האֲרוּכָה היחידה היא שכחה באמצעות יין, או באמצעות שינה מלאכותית המושגת על-ידי אופיום ושאר סמים מקהי סבל. למרבה הצער, השפעתם של סמים אלה חולפת. אחרי זמן מה, במקום להקהות ולשכך, הם רק מוסיפים לכאב.
האם יש אפשרות שיום אחד יצליח מישהו לרדת לחקר הדברים העל-טבעיים האלה ולזהות את ההשתקפויות האלה של צל הנשמה שמביאות עצמן לידי ביטוי בתחום הדמדומים דמוי התרדמת שבין שינה לעֵרות?
אתאר להלן אחת מאותן התרחשויות שחוויתי באופן אישי. המקרה זעזע אותי כל כך שלעולם לא אוכל לשכוח אותו. הצלקת שוחרת הרָעוֹת שלו תרעיל את חיי מראשיתם ועד קץ כל הימים, היכן שהבנתו של אדם אינה משגת. האם אמרתי 'תרעיל'? ובכן, התכוונתי שהאירוע פצע אותי עמוקות, ואת צלקתו אוסיף לשאת במשך שארית חיי עלי אדמות.
אנסה להעלות על הכתב את הדברים כפי שהשתמרו בזיכרוני, כל מה שסובב את האירועים ואת יחסי הגומלין ביניהם. אולי בכך אוכל לתת להם מובן כלשהו. לא. אני רוצה להיות בטוח. אני רוצה להאמין בכך אישית. זה לא משנה אם אחרים מאמינים לי או לא. במילים פשוטות, אני פוחד שמא אמות מחר בלי לדעת את עצמי. התנסויות חיי לימדו אותי שתהום נוראה פעורה ביני לבין זולתי, מפרידה אותי מאחרים. אותן חוויות לימדו אותי גם מתי למלא פי מים ולשמור את מחשבותיי לעצמי. בכל אופן, במקרה הזה החלטתי שעליי לכתוב. עליי להציג את עצמי בפני הצל שלי — אותו צל שחוח על הקיר שבולע ברעבתנות כל מה שאני כותב. זה שבשבילו אני עושה את הניסוי הזה, לראות אם נוכל להיטיב לדעת זה את זה. מאז שניתקתי את קשריי עם אחרים, אני רוצה להיטיב לדעת את עצמי.
מחשבות חסרות שחר! טוב. ובכל זאת, המחשבות האלה מענות אותי יותר מכל מציאות. האם כל האנשים האלה הדומים לי, השותפים לכאורה לצרכיי, לגחמותיי ולמאוויי, אינם מקובצים כאן רק כדי להוליכני שולל? האינם צללים ששוגרו אל הקיום ללעוג לי ולהשלותני? האם כל רגשותיי, אבחנותיי וחישוביי אינם אלא פרי הדמיון גרידא, שונים בתכלית מן המציאות? אני כותב רק למען הצל שלי שעל הקיר. אני צריך להציג את עצמי בפניו.
חשבתי שבעולם נתעב זה, המלא דלות ומצוקה, האירה לי לראשונה בחיי קרן מבורכת של אור שמש. אך אבוי, במקום
קרן שמש הייתה זו הבלחה חולפת, כוכב נופל שהופיע לנגדי בדמות אישה או מלאך. באורו של אותו רגע שארך שנייה ותו לא הייתי עד לכל אסונות חיי, וגיליתי את הדרת עוצמתם
ותפארתם. ואז נעלמה אותה קרן אור אל התהום האפלה שאליה נועדה. לא. לא יכולתי לשמר לעצמי שמץ חי מאותה קרן חולפת.
היה זה לפני שלושה חודשים, לא — חודשיים וארבעה ימים, שאיבדתי אותה. ועם זאת, זיכרון עיניה שובות הלב, לא, הזדון המצודד שבעיניה, נשאר בחיי לעולמים. איך יכולתי לשכוח אחת שיש לה נגיעה כה עמוקה לחיי?
לא, לא אקרא לה בשם. היא, עם אותו גוף עדין ואוורירי, דק וערפילי, עם אותן זוג עיניים גדולות, נוצצות, הלומות פליאה, שמאחוריהן בערו חיי לאט ובכאב עד כי התמוססו, לא שייכות עוד לעולם עז פנים ושפל זה. לא, לא אכפיש את שמה בדברים ארציים.
אחרי שראיתי אותה נסוגותי ממעגל האנשים. זנחתי לחלוטין את חברתם של השוטים ובישי המזל. ואז, לשם השכחה, מצאתי מפלט ביין ובאופיום. העברתי, ואני מוסיף להעביר, את חיי בדָלת אמות חדרי. כל חיי ספונים בארבעת כתליו.
עיסוקי היומי היה איור דגמים על מכסים של קופסאות לעטים. כל זמני הוקדש לציור הדגמים על קופסאות העטים ולצריכת אלכוהול ואופיום. בחרתי בעיסוק המגוחך של איור קופסאות לעטים על-מנת לבלבל את עצמי, להרוג את הזמן.
הודות לצירוף מקרים ממוזל, ביתי ממוקם מחוץ לעיר, באתר שקט ונינוח, הרחק מהמולת חייהם של בני אדם. גבולותיו מתוחמים היטב, וחורבות מקיפות אותו. בין כאן לתעלה שם ניצבים כמה בתים נמוכים מלבני חומר. העיר מתחילה מעבר לתעלה. אני תוהה איזה מטורף, או אדריכל חורש רעה, בנה את הבית הזה בזמנים נשכחים. הדבר המוזר הוא שכאשר אני עוצם את עיניי, כל פינותיו ומסתוריו מתקבצים ומתגשמים לנגד עיניי, ואני חש את כובד משקלו על כתפיי. זה בית שהיה יכול להיות מצויר על נרתיקי עטים עתיקים.
אני צריך לכתוב על כל האירועים האלה כדי לאשר לעצמי שאינם פרי דמיוני. אני חייב להסביר אותם לצִלי שעל הקיר. בתור התחלה אומר שלפני התקרית הזאת היה רק דבר אחד שעודד אותי. בתחומי ארבעת הכתלים של חדרי ציירתי דגמים על קופסאות עטים, וכך העברתי את זמני בשעשוע המגוחך הזה. אולם אחרי שראיתי אותן שתי עיניים, ואחרי שראיתי אותה, איבדו כל עבודה וכל תנועה כל ערך פנימי, כוונה ומשמעות. העניין המוזר והבל-יאמן הוא שמסיבה כלשהי, מן ההתחלה, היו כל המראות שציירתי בעלי אותו מוטיב חוזר. ציירתי עץ ברוש שתחתיו ישב איש זקן שמוט כתפיים, עוטה גלימה בסגנון היוגים ההודים.1 הוא חבש שָׁאלְמָה2 לראשו, והצמיד לשפתיו את האצבע המורה של ידו השמאלית כמחוות השתאות. מולו ניצבה נערה לבושה שמלה שחורה ארוכה, רוכנת להושיט לו חבצלת. היא התכופפה משום שפלג מים חצץ ביניהם. האם ראיתי את המראה הזה אי-שם בעבר, או שהפיח בי השראה בחלום? על כך לא אדע להשיב. אני יודע רק שהמחזה הזה, המוטיב הזה, עמד במרכז הציורים שלי. ידי איירה את ההתרחשות הזאת מאליה, אפילו בלי שאתכוון לכך. מדהים עוד יותר היה הביקוש לציורים האלה. שלחתי אותם דרך קבע להודו, למען של דודי. הוא מכר אותם, ושלח לי את הכסף.
אני לא זוכר במדויק. התמונה הזאת נראתה לי קרובה ורחוקה בעת ובעונה אחת. עכשיו אני נזכר ברצף ההתרחשויות. אמרתי שאני חייב לכתוב את זיכרונותיי. אין לכך שום קשר עם זה. הרשימות
האלה נכתבו הרבה יותר מאוחר. הן לא קשורות לנושא שעל הפרק. הדבר העיקרי הוא שוויתרתי על איור הדגמים על קופסאות העטים על-מנת להקדיש את כל זמני לכתיבה. זה היה לפני חודשיים... לא, חודשיים וארבעה ימים, ביום השלושה עשר בפרברדין.3
1 אדם שמְתַרְגֵּל משמעת מנטלית ורוחנית שמקורה בהודו העתיקה.
2 סוג של טורבן שיוגים הודים מסוימים חובשים לראשם.
3 החודש הראשון של השנה הפרסית (המתחילה ב-21 במרץ). היום השלושה עשר בפרברדין הוא היום האחרון של שלושה עשר ימי חג. ביום הזה אנשים יוצאים את בתיהם לאזורי הכפר, לפיקניק בחיק הטבע, וגם על-מנת להדוף כוחות זדון שעלולים לפגוע בהם ביום מבשר רעות זה.
