אתה תותח

שיחתי עם מנוס מתקיימת בחצר ביתו, באחד הרחובות השקטים ברעננה והמשופע בעצי פרי, מיני ירקות ועשבי תיבול כיאה לזוג יוצאי קיבוץ. מנוס מאוד ישיר, עונה ומתייחס לכל שאלה. קולו רם, דיבורו קולח שפתו עממית ומלווה בביטוי סלנג שהנוער מכיר ומתחבר אליהם. מנוס נולד בפתח תקוה, לאם שהגיעה מפולין בגיל 6, ולאב יליד הארץ. "הוריי היו חקלאים, פרדסנים. עד היום אני מתלהב מתפוזים". לימודים לא היו בראש מעייניו של מנוס. "אהבתי כדורגל. הייתי שחקן בקבוצת הילדים בפתח תקוה כאשר המאמן שלנו היה נחום סטלמך האגדי. בסוף כיתה ח' עשו מבחני התאמה פסיכוטכניים כהמלצה לתלמידים להמשך לימודיהם. על-פי התוצאות לא התאמתי להמשך לימודים בתיכון עיוני והמליצו לי ללמוד חקלאות, כי סיפרתי לבוחנים שזה הנושא שמאד מעניין אותי. חיי הקיבוץ היו מוכרים לי מביקורים משפחתיים בעין חרוד ובכברי ולכן בחרתי ללמוד במעין צבי". בגיל 14 עוזב מנוס את הבית ומצטרף לחבורת הנוער בקיבוץ. שם הוא פוגש את לביאה, האישה שאיתו כבר למעלה מ-60 שנה. "כבר ביום הראשון להגיעי לקיבוץ פגשתי את לביאה. זה היה בהתכנסות הראשונה של חבורת הנוער. במקרה, כאילו יד מכוונת הכתיבה את הסצנה, שברתי כד קרמיקה של פרחים שעמד על השולחן. נכנסתי לחרדה. מה יעלה בגורלי? כיצד הקיבוץ יגיב על הנזק? ואז לביאה נכנסה ואמרה, 'אין בעיה. אני עובדת בקרמיקה'. היא לקחה את כל השברים, חיברה אותם ולא נודע כי בא אל קרבו. השברים שנשברו אוחדו ביני לבין לביאה עד היום". מנוס מודה כי זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הוא עמל קשות על-מנת לכבוש את ליבה. "תמיד שמרתי לה מקום לידי באוטובוס שהוביל אותנו מהקיבוץ לבית הספר בשפייה. היא הייתה קשה להשגה. לקח לנו, יותר נכון לקח לה, חצי שנה של חברות עד אשר הסכימה שאקח את ידה בידי". הנשיקה הראשונה הגיעה בהשפעת שתיית יין. "באחת הפעמים ברחנו מבית הספר בשפייה ובדרך מצאנו מערה בה הוחבאו חביות יין. היין ששאבנו מהחבית באמצעות צינור פעל עלינו כבמטה קסמים, ועל ספסל הצופה לכיוון זכרון יעקב נשקתי לה לראשונה".

עוד כנער הוענקה למנוס חברות קבע כחבר קיבוץ. הוא התבלט מרגע הגיעו. עד גיוסו שימש כמדריך ומורה לשכבות התלמידים הנמוכות בלי כל הכשרה מוקדמת. קריירה צבאית לא חלפה בראשו. בסיום שירותו בדרגת סגן הוא שב לקיבוץ, נישא ללביאה בהיותו בן 21 והחל לעבוד במטע הבננות. "מאד אהבתי את הקיבוץ והחיים בו. בצה"ל הייתי קצין, ובשל קורס הקצינים ויתרתי על השתתפות במשלחת חיילים לצעדת ארבעת הימים בהולנד. שירתי במילואים במשך 7 שנים ואף נפצעתי במלחמת ששת הימים. באחד התרגילים החטיבתיים, בתקופת מלחמת ההתשה שלאחר מלחמת ששת הימים ואני מילואימניק בדרגת סרן, פנה אלי אל"ם יהודה נאות שהיה מפקד אגד ארטילרי והוא הבחין בביצועיי המקצועיים. הוא ביקש ממני להתגייס כחייל לצבא קבע". מנוס לא שולל את ההצעה. מסביר לאל"ם נאות שאת לביאה רעייתו הוא יוכל לשכנע אך הבעיה היא מזכירות הקיבוץ. "נאות מגיע לקיבוץ במוצאי שבת בעת שנערכה אסיפה כללית של החברים ומצליח לשכנע את האסיפה שאגויס לשנה אחת בלבד. זה התחיל בשנה ונגמר לאחר כמעט 30 שנה". מנוס מתגייס לקבע בשנת 1969 והוא בן 28. בשנת 1970 עוקרים מנוס ורעייתו לביאה ממעין צבי וקובעים את ביתם ברעננה בה הם מתגוררים עד היום. הוא עושה חייל בשירותו הצבאי ומתקדם בסולם הדרגות. במלחמת יום הכיפורים, בתפקידו כסמג"ד תותחנים בדרגת רב סרן, הוא מצליח לחלץ חיילי סוללה מתופת אש הסורים ברמת הגולן וזוכה לצל"ש. ב-1979 מונה למפקד אגד ארטילרי, ושימש כמפקד התותחנים של פיקוד הצפון בעת מלחמת לבנון הראשונה.

"בשנת 1982, בתום מלחמת "שלום הגליל" אני כבר אלוף משנה ותיק ומחכה לי קידום של תת-אלוף. אני מבקש מהמטה להמתין עם הקידום שלי כי אני מעוניין ללמוד חינוך. הסתכלו עלי כמי שירד מהפסים. הסברתי לכולם כי החינוך הוא הבסיס להכל. אם אנו רוצים שהנוער יהיה במיטבו, יש להשקיע בחינוך. יצאתי לשנתיים ללימודי חינוך בבית ברל. במסגרת לימודי שימשתי אחראי על פרויקט של נוער בעייתי-עברייני שזוכה להצלחה רבתי. מתוך קבוצה של 24 התגייסו לצה"ל 14 נערים ויש לציין שלפני כן הצבא 'לא ספר אותם'. הוכחתי לעצמי כי אני מסוגל להניע תהליכים שלא האמינו בהם לפני כן. כששאלו אותי במטה כשחזרתי בתום הלימודים הפלתי עליהם פצצה. ביקשתי להיות מפקד הגדנ"ע. רצו ל'אשפז' אותי. אמרו: 'מפקד הגדנ"ע זו דרגת אלוף משנה בתחילת דרכו. אנו רוצים לקדם אותך בדרגה'. הבהרתי להם כי אינם מודעים לרקע שלי. הסברתי להם כי הייתי מדריך נוער מגיל צעיר, הייתי מדריך בחברת נוער ומורה בלי קורסים ובלי תשתית מקצועית. ארבע שנים ביליתי בחברת נוער והבאתי הישגים טובים, כי חינוך הוא בדמי. עבורי להיות מפקד הגדנ"ע זה לא עונש. זה כיוון של עשייה". ואכן נוכחותו של מנוס בפיקוד הגדנ"ע מורגשת היטב. בתקופתו עולה לאין שיעור קרנם של נוער עולי אתיופיה והם משתלבים בצה"ל ובחברה הישראלית בצורה חסרת תקדים שגרמה להם להרגיש חלק מההוויה הישראלית. מנוס משמש כמפקד הגדנ"ע במשך 4 שנים ומגשים בכך את חלומו השני מתוך שלושה מאז היותו נער. החלום הראשון היה לשאת את לביאה לאישה. בוצע. החלום להיות מפקד הגדנ"ע רקם עור וגידים בגיל 17 בהיותו באימונים בחוות הגדנ"ע בבאר אורה בדרום הארץ. "הגיע למקום מפקד הגדנ"ע דאז אל"ם יוסקה גולן ז"ל, פלמחניק לשעבר ודיבר אתנו בגובה העיניים. דמותו כבשה אותי. באותו רגע החלטתי שברצוני להיות כמוהו. "החלום השלישי לא התגשם. רציתי להיות חבר בלהקת הנח"ל. האמת היא שהייתי בדרן כשהייתי נער. גם היום אני כזה. כשהיינו צעירים, בלהקת הנח"ל היו דמויות כמו אריק איינשטיין, אורי זוהר, טופול ואחרים. זה עשה לי חשק להיות כמוהם. אבל בשלב מסוים ויתרתי והלכתי להיות קרבי. אבל לפחות הגשמתי את החלום חלקית. הקמתי מחדש את להקת הגדנ"ע עם טבחים ואפסנאים. משה לוי, שהיה אז הרמטכ"ל, והוא זה שביטל את הלהקות הצבאיות, ראה את הלהקה בהופעה בבית שאן. הוא קרא לי וניגשתי אליו בדחילו ורחימו כי הבנתי כי אני הולך לחטוף נזיפה. אבל הוא הצליח להפתיע אותי: 'למה הם הולכים בבגדי עבודה, קנה להם מדים חדשים'. קיבלתי אישור רשמי לתפעל את הלהקה".

בסיום תפקידו כמפקד הגדנ"ע בשנת 1988, מנוס מתבקש לשמש קצין חינוך ראשי. "סירבתי למרות שמדובר בחינוך. זה תפקיד שאין בו ממש ואינו משפיע על כלום". בשנת 1989 מועלה מנוס לדרגת תת-אלוף ומוצעים לו מספר תפקידים. "בחרתי בתפקיד ראש הג"א. חברים קרובים ניסו לשכנע כי זה חייל עם המון שרצים ונחשים. כלום לא מוכן. אין ציוד והמקלטים מוזנחים. תהיה קטסטרופה במידה ותפרוץ מלחמה'. לא השתכנעתי וקיבלתי על עצמי את התפקיד ושימשתי בו עד שנת 1992 כולל מלחמת המפרץ". בשנת 1993 משתחרר מנוס מהצבא ומתמנה כשליח מגבית קרן היסוד. הוא קוטע את שליחותו לאחר שנה בגלל ילדיו שנישאים והולדת נכדו. לאור ניסיונו כראש מערך הג"א מתבקש מנוס לקבל על עצמו את תפקיד נציב כבאות והצלה ארצי. במשמרתו של מנוס כנציב כבאות התחוללה בשנת 1995 אחת השריפות הגדולות בארץ בחורשות פרוזדור ירושלים בשער הגיא. מנוס הפעיל במהירות ובמקצועיות את כל כוחות הכיבוי וההצלה בדיכוי השריפה ויכול לה. על כך הוא זכה להערכה רבה מראש הממשלה באותה עת יצחק רבין ז"ל.

ג'וק החינוך אינו עוזב את מנוס. לאחר שלוש שנים וחצי כנציב מבקש מנוס להשתחרר מהתפקיד. הוא שוב זוכה לקיתונות של בקורת. "שאלו אותי 'מה קרה לך? התחרפנת! אתה מרוויח משכורת עתק, יש לך שליטה על תקציבים וכוח אדם, השפעה על מערכות ממשלתיות וקרש קפיצה למינוי מכובד לאחר סיום התפקיד'. כתגובה הצנעתי את כוונתי להתחיל לימודי הוראה כי אחרת היו שולחים אותי לפסיכיאטר". מנוס נרשם ללימודי חינוך והוראה ועם סיומם הוא מוסמך כמורה וכמנהל בתי ספר. הוא מתחיל את דרכו החינוכית בהוראה בבתי הספר של חטיבת הביניים והתיכונים ב"דרכו שלו". הוא מכין תוכנית שמקבלת אישור ממשרד החינוך ושמה "אופקים". התוכנית עוסקת בכל הקשור להיסטוריה ולתולדות העם היהודי משנות העלייה הראשונות ועד ימינו אנו. מנוס אינו מסתפק בכך. הוא מקים מכללה לביטחון לאומי לנוער בה הוא מעביר הרצאות במורשת קרב להן יש דרישה רבה ממנהלי בתי הספר התיכוניים. על-פי משנתו של מנוס יש לשנות את שיטת הוראת הלימוד בארץ. "מערכת החינוך, בזמני כשעשיתי סטאז' להוראה, גם בחטיבת ביניים וגם בתיכון, היא פגומה. זה שינון לקראת בחינות הבגרות. יש לתת לתלמידים כלים של כיצד ללמוד לצורך רכישת ידע ושימוש בו, ולא לצורך של לעבור את בחינת הבגרות. לימוד נכון נעשה לדאבוני במעט מאוד בתי ספר".

מנוס מתבקש לעיתים לשמש כפרשן למאורעות מכוננים מתוקף מקצועיותו בנושאים בהם עסק בעבר כגון: מלחמת לבנון השנייה, השריפה הגדולה ביערות הכרמל ועוד. הוא מחובר מאוד לעיר רעננה ואכפת לו מאוד ממנה. יש לו מילים טובות להגיד על ראש העיר לשעבר זאב בילסקי ואף הציע לו ללמד במכללות ובאוניברסיטאות איך מנהלים רשות מוניציפלית. "בילסקי הגיע להחלטה שמספיק לו ובצדק. הוא לא יכול כבר לחדש ואני מקבל את דעתו. אני חושב שמי שיחליף אותו יהיה לו קשה בתחילה להיכנס לנעליו". למנוס בקורת קשה על התנהלות המדינה בעת הזאת והוא חרד לה. "המדינה בקצב הזה ובכיוון הזה הולכת ומידרדרת. הפיגוע האסטרטגי של מדינת ישראל הוא לא אירן, לא החיזבאללה ולא עוד טרור כזה או אחר, אלא חוסר הלכידות החברתית שנובע קודם כל מפערים בתרבות, בכלכלה ובמצב סוציו-אקונומי של האזרחים. המנהיגות לא מנסה לתקן, וכשקבוצות בעם מתאספות ואומרות 'המלך הוא עירום' אומרים להם 'אתם לא מבינים מהחיים שלכם, אתם בוגדים'. זה מצב בלתי נסבל. היו לנו מנהיגים בעבר, אנשים צנועים: דוד בן-גוריון, מנחם בגין, יצחק שמיר, יצחק רבין. היום קשה מאוד לאתר מנהיג איש אשכולות, רציני ואיכותי, המוכן לעמוד בראש המדינה". לסיום שיחתנו אני מבקש ממנוס לציין שני מאורעות משמעותיים בחייו שאירעו בתקופת 70 שנות המדינה והמלווים אותו עד היום. "אירוע שמלווה אותי עד היום התרחש בעת שהייתי ילד. זה היה במלחמת העצמאות כאשר מטוס מצרי חג מעל פתח תקוה, בשכונה בה התגוררתי, והטיל פצצה. המטוס טס כה נמוך שראיתי את פניו של הטייס. עד היום כשאני שומע רעש של מטוס בוכנה עוברת בי תחושת בהלה". לפתע מנוס משתתק. מנסה לומר דבר מה אך קולו נשנק. מוריד את מבטו מטה וכאילו עומד על סף בכי. אני ממתין ונותן לו הזמן לחזור לעצמו. מנוס מיישר מבט וממשיך בדבריו. "האירוע המשמעותי בחיי קרה לפני קצת יותר משנתיים. בטיול בגאורגיה, עם בני עומר (49) רץ מרתון מצליח, שהיה אמור להיות טיול מופלא של אבא ובן. באחד הבקרים עומר לא התעורר לריצת אימון הבוקר שלו, בשל דום לב שלקה בו בשנתו. הדבר הזה מלווה אותי ואת משפחתי עד היום וזה אירוע מכונן ומשמעותי מכל בחינה שהיא".