"שכר עבירה" כנגד הפסדה

בשנת 1953 כתב אפרים קישון, חתן פרס ישראל, את מחזה הסאטירה "שמו הולך לפניו". המחזה מגולל את סיפורו של צבי פרוקצ'ין, עולה חדש שמגלה למורת רוחו כי ללא פתק מ"האיש הנכון" יתקשה למצוא עבודה. את הפתק המיוחל הוא מקבל לבסוף משכנו - השכן אומנם דייר משנה תפרן, אך בעל שם שמהדהד כ"מרשים" - איתמר לבנון. בזכות הפתק מתמנה צבי, עולה חדש ללא ניסיון מקצועי, למנהל משרד ממשלתי. האירועים המובאים במחזה מבטאים את ביקורתו הנוקבת של קישון על תרבות מינוי המקורבים הנפוצה במוסדות השלטון. המחזה נכתב כאמור בראשית שנותיה של המדינה, אולם זכה לעדנה מחודשת, בעת שהוצג על בימות התיאטרון בשנים האחרונות. ואכן, אין מי שמפקפק בתקפות המחזה, כפי שאין איש יכול לפקפק באקטואליות של הספר שלשמו התאספנו. די להציץ בכותרות העיתונים כדי להבין שהשחיתות פשתה בכל מקום ובכל פינה: במסדרונות השלטון, בשירות הציבורי ובעולם העסקים; בדרגים הנמוכים ובצמרת השלטון; בארץ ומחוצה לה. והנה, רק בשבוע האחרון התבשרנו כי נשיא ברזיל לשעבר ונשיאת קוריאה הדרומית לשעבר הורשעו בעבירות שחיתות חמורות, ובראשן עבירות שוחד, ונשלחו לעונשי מאסר ממושכים. אולם אין בשכיחותה של התופעה או בהימצאותה בקרבינו עוד מימי קדם כדי להפחית בחשיבותה או לרפות ידינו אל מולה, ועל רשויות אכיפת החוק לעמוד כל העת על המשמר. כבר הדגיש בית המשפט העליון כי שיבוצן של עבירות השוחד בפרק ט' לחוק העונשין שכותרתו "פגיעות בסדרי השלטון והמשפט", בא ללמדנו על הערכים שעליהם מבקשות עבירות השוחד להגן. אמונם של אזרחי המדינה במינהל הציבורי כרוך במידה רבה בטוהר המידות של המאיישים את התפקידים הציבוריים, מן המסד ועד הטפחות. נציגי ציבור המנצלים לרעה את המנדט הניתן להם, לא רק שפוגעים בפעילותו התקינה של המינהל, אלא מובילים לכרסום אמון הציבור בשלטון החוק ובמערכת השלטונית. אמון זה מהווה תנאי הכרחי לקיומה של חברה תקינה ולהגנת סדרי השלטון במדינה. התפשטותה של תרבות שחיתות ושוחד מהווה אפוא סכנה ממשית ליסודות שעליהם נשען המינהל הציבורי בפעולתו ואף לדמוקרטיה בכללותה. אין זה מפליא אם כן כי האיסור ללקיחת שוחד הוא מהקדומים בתרבות ישראל. וברוח חג הפסח שזה עתה חגגנו, בפרפראזה על ההגדה - "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה", מצווה על כל משרת ציבור ועל כל מי שנושא בתפקיד ציבורי, להזהיר עצמו ולהרחיק עצמו מדבר שוחד, כמֵאֵשׁ. במאבק החשוב על מיגור שחיתות שלטונית, משלבים ידיים שורה של שחקנים - ובהם המחוקק, רשויות האכיפה ובתי המשפט. שחקנים אלו נדרשים בכל עת להלך בקו התפר שבין המוסרי והפלילי, בין הדין עלי ספר לבין דין הבוחר. ההתמודדות עם עבירות הצווארון הלבן בכללותן, ועבירות השוחד בפרט, מחייבת התמקצעות וידע מיוחדים. המדובר בעבירות שאת עקבותיהן קשה לאתר ושהגדרתן השתנתה תדיר לאורך השנים. לשוחד פנים רבות. הוא כבר איננו מתגלם רק במעטפות מזומנים המועברות מתחת לשולחנות של פקידי ציבור שסרחו. על כן, הדין הפלילי הישראלי הנוגע לעבירות השוחד מצוי כל העת בתהליך דינמי של התפתחות, כאשר המגמה הכללית היא הרחבת תחולת העבירות והחמרה בענישה. מאחר שעסקינן בעבירה חמקמקה מטבעה, ובשל הקושי המובנה במיצוי כלל המקרים העשויים לבוא בכלל עבירה זו, המחוקק הציב הגדרה רחבה לרכיב השוחד בעבירה. בגדרי עבירות השוחד יכול שיבואו מקרים שונים ומגוונים - תרומה לעמותה הקרובה לליבו של עובד הציבור; קידום בעבודה; סיקור תקשורתי אוהד; מתן שירותי ייעוץ ללא תשלום; שוחד מיני; תרומה לצורך פעילות פוליטית, ועוד. עבירת השוחד יכולה להתגבש גם כאשר הנהנה מטובת ההנאה איננו עובד הציבור אלא אדם שלישי, ואפילו אם בסופו של יום לא ניתנה כל טובת הנאה. לצד תמורות בהוראות החוק, גם בפסיקת בית המשפט ניכרת חדשנות בניתוח עבירות השוחד. רק לאחרונה, בשלהי שנת 2015, הגיעה אל קיצה "פרשת הולילנד", שהיא מן הפרשות החמורות והמורכבות שידעה ישראל. במרכז פרשה זו מערכת מסועפת של מעשי שוחד בקרב עובדי ציבור בכירים ובמעורבותם של מתווכים שעסקו בקידום פרויקטים בתחום המקרקעין ברחבי הארץ. במסגרת פסק הדין נידונה גם פרשה נוספת, הידועה בכינוי "פרשת חברת הזרע", שבגינה הורשע לראשונה בפלילים ראש ממשלה בישראל ונגזר עליו עונש מאסר בפועל. פסק הדין הניח תשתית מפורטת ומעמיקה של ניתוח עבירות השוחד, ויש בו כדי לסייע לרשויות החוק בבואן להתמודד עם האתגר של מיגור השחיתות; ואולי נכון יותר לומר האתגר של מלחמה בשחיתות. ומנקודת המבט של בתי המשפט - בבואם להתמודד עם פרשיות שוחד, עומדים בפניהם קשיים לא מבוטלים. עבירות השוחד עשויות ללבוש שלל צורות. הן נעשות בדרך כלל במחשכים ובאין רואה, אין אינטרס לאיש מהמעורבים לחשוף אותן, ובית המשפט נדרש להפעיל גם את השכל הישר ואת ניסיון החיים על-מנת להשלים חללים בפאזל הראייתי. כמו-כן, בהינתן רוחב היריעה של הוראות החוק, על בית המשפט להקפיד כי בתוככי הדין ייכנסו רק המקרים הפליליים. משימה זו מוטלת על כתפיו לנוכח עקרונות היסוד במשפט הפלילי, ו"עיקרון החוקיות" בפרט. ואם באקטואליה עסקינן, בימים אלו ממש ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט יואל עדן) שבו זוכה יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, אלון חסן, מעבירות שוחד ושחיתות במיליוני שקלים שבהם הואשם. לא אכנס לפרטים או אביע עמדה בסוגיה, כי מי יודע, אולי עוד אצטרך. רק אביא מדברים שאמר בית המשפט המתבקשים לענייננו: "טענות אשר מתמקדות באווירה, בשמועות, בריח לא טוב העולה מהתנהלות וכיו"ב, אין מקומן בתהליך הגעה למסקנה בדבר פליליות מעשה. חוש הריח אינו יסוד מיסודות העבירה ואינו כלי פרשני". עם זאת, אל לנו להתבלבל. זהו תפקידו של בית המשפט להבטיח כי כל העובר עבירת שוחד ייתן את הדין על כך, הן משום חומרתן של עבירות השוחד ופגיעתן הקשה במינהל הציבורי, הן בשל העובדה שמדובר בעבירות הניתנות להסוואה באי אלו קונסטרוקציות, משפטיות ועובדתיות גם יחד. בית המשפט העליון כבר עמד על כך שההכרעה בשאלה אלו הם המקרים הנכנסים תחת הדין הפלילי צריך שתיעשה תוך שימוש זהיר בכללי פרשנות מקובלים, שבמרכזם בחינת התכלית החקיקתית של עבירת השוחד. עבירה מבין עבירות השוחד המבטאת ביתר שאת את הקושי בשרטוט גבולות ברורים בין האסור והמותר, היא עבירת התיווך בשוחד המצויה בסעיף 295(א) בחוק העונשין. סוגיה זו מעוררת דילמות משמעותיות עקב נוכחותם של מתווכים, הידועים בכינוי "מאכערים", בפעילות העסקית והציבורית בישראל. כוחם של אנשים אלו נובע מהיכרותם את נבכי הביורוקרטיה ומקרבתם אל נציגי ציבור המצויים בעמדות מפתח. כך, מציעים אותם מתווכים ללקוחותיהם ייצוג מול נציגי הציבור, וקידום אינטרסים כלכליים ומנהליים במסגרת הפעילות השלטונית. עוד בראשית ימיה של המדינה תופעה זו קיבלה ביטוי בפסיקת בית המשפט העליון בעניין "בז'רנו" (בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה (10.2.1949)). מדובר היה בעניינם של שני מתווכים שפעלו במשרדי הרישוי לסיוע במתן רישוי לרכב. לאחר שכניסתם למשרדי הרישוי נאסרה מחשש להשחתת פעילותו של המנגנון הציבורי, ובטענה כי לקוחותיהם זוכים ליחס מועדף ולקיצור תורים, הגישו השניים עתירה לבג"ץ. בפסק דין תקדימי, הכיר בית המשפט לראשונה בזכות חופש העיסוק כזכות יסוד, וקבע כי ככל שאין מדובר בפעילות שנאסרה במפורש בחוק, אין לפגוע בעיסוקם של המתווכים; ויש בכך כדי לבטא את "המתח" שבו פועלות רשויות האכיפה, ושמונח חדשים לבקרים לפתחו של בית המשפט. דוח מבקר המדינה משנת 2006, בנושא תופעת ה"מאכערים" בשירות הציבורי, קשר בין צמיחתה של תופעה זו לבין ליקויים במבנה ובתהליכי עבודתו של השירות הציבורי; ובה במידה קשר בין צמיחתה של תופעת "המאכערים" ובין קשיים שמציבה הביורוקרטיה בפני הציבור. ואם נשים את הדברים על השולחן ונהיה פחות פוליטיקלי קורקט - כשלים וסרבול בדרכי העבודה של השירות הציבורי, חסמים מנהליים ועודף ביורוקרטיה, "מזמינים" למרבה הצער מתן שוחד ולקיחת שוחד, בין באופן ישיר ובין באמצעות מתווכים. בספרו של ד"ר אבן חן נמצא, לראשונה בהיקף כזה כמדומני, התייחסות ואף מענה לשאלה - מה בין שדלנות לבין תיווך בשוחד. הספר מרחיב את יריעת הדיון בנושא עבירות התיווך בשוחד אל עבר בחינת השאלה הכללית של הסדרת העיסוק בשדלנות; וכן מבקש להציע קווים מנחים להבחנה בין פעילות שדלנות לגיטימית, ובין כזו הנכנסת בגדרי האיסור הפלילי. ד"ר אבן חן מדגיש את הצורך במציאת נקודת איזון בין חופש העיסוק מחד-גיסא, והגנה על טוהר המידות ותקינות הרשויות הציבוריות מאידך-גיסא. לדידו, אל מול קטבים אלו, נדרשת הבנה כי יש לאפשר לאזרחים לשכור את שירותיהם של שדלנים מקצועיים שיסייעו בייצוג מול קובעי המדיניות. אבקש להצטרף לעמדתו של ד"ר אבן חן, כמו גם לקריאתו של בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין "הולילנד", לפיה יש צורך בהסדרת הנושא בחקיקה ובהבהרת גבולות המותר והאסור; בדומה, למשל, לאופן שבו מוסדרת פעילותם של שדלנים בכנסת. נושא אחרון שאבקש לייחד לו מקום בזמן הקצר שעומד לרשותי, הוא תחום הענישה בעבירות השוחד. עבירות צווארון לבן נתפסות לפחות בחלקן כעבירות רציונאליות. במרבית המקרים, נאשמים המבצעים עבירות כלכליות שוקלים במחשבה תחילה "שכר עבירה" כנגד הפסדה. אל מול הפיתוי הגדול בביצוע עבירות צווארון לבן, העשויות להניב רווח כספי גדול לעבריין, יש להציב מדיניות מרתיעה של אכיפה וענישה, שתילקח בחשבון השיקולים של העבריין הפוטנציאלי לפני ביצוע העבירה. לכן, מבין כלל שיקולי הענישה הידועים, השיקול של הרתעת הרבים מקבל משנה תוקף שעה שמדובר בעבירות כלכליות. חומרת הענישה איננה רק ביטוי לחומרת המעשה כשלעצמו, אלא גורם הרתעה אפקטיבי ומהותי העשוי - בתקווה - לצמצם את התרחשותן של עבירות הצווארון הלבן. בפסק דין בעניינו של סוהר שהבריח פריטים לאסירים עבור בצע כסף, כבר הזדמן לי להביע דעתי לפיה "זוהי משאלת לב ויש לחתור אליה, בכלים חינוכיים והצבת דוגמה, שכבר משום ערכי מוסר והוגנות יימנע אדם מעבירת שוחד תוך שימוש וניצול לרעה את הכוח שניתן לו. אך זוהי תמימות לסבור שערכים אלה לבדם מהווים מחסום בפני מי שהפיתוי וטובות ההנאה עשויים לעוור את עיניהם, ומכאן החשיבות המוגברת שבכוח ההרתעה" (ע"פ 3927/16 מדינת ישראל נ' בר זיו (23.2.2017)). כתב על כך כבר נתן אלתרמן בשירו "התנאי הראשון", שפורסם בטור השביעי: "יֵשׁ אַקְלִים הַמְכַרְסֵם בְּאַרְסוֹ הַטָּחוּב אֶת קִירוֹת הַבִּנְיָן, כְּלֵי מָצוֹר לֹא יָכְלוּ לוֹ. יֵשׁ אַקְלִים שֶׁתַּפְקִיד יִבּוּשׁוֹ הוּא דָּחוּף וְחָשׁוּב מִיִּבּוּשׁ הַחוּלָה. אֵיךְ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת זֹאת? רֵאשִׁית (לִבְלִי חוּס!) עַל יְדֵי הִתְעַלְּמוּת מִזְּכֻיּוֹת וְיִחוּס! וְשֵׁנִית חֲבֵרִים, אַף כִּי צַר, מְאֹד צַר — עַל יְדֵי כְּתַב אַשְׁמָה וּפְקֻדַּת מַעֲצָר. וּשְׁלִישִׁית (כֵּן, גַּם זֶהוּ הֶכְרָח אֱוִילִי...), עַל יְדֵי פְּתִיחָתוֹ שֶׁל הַתִּיק הַפְּלִילִי. — — כֵּן, הַדֶּרֶךְ נִרְאֵית פַּשְׁטָנִית עַד מְאֹד אֲבָל זֶהוּ הַתְּנַאי הָרִאשׁוֹן. זֶה הַיְסוֹד. וְלָכֵן, עַד אֲשֶׁר יִתְמַלֵּא זֶה הַתְּנַאי, יְדַבֵּר עַל מוּסָר מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פְּנַאי". לנוכח דברים אלו, שנאמרו אך "על קצה המזלג" - מפאת קוצר הזמן וכדי להותיר טעם לקורא (גם אם השוחד סר טעם), ישנה חשיבות רבה לספר שלשמו התכנסנו היום. כך, משהספר פורש משנה סדורה בעבירות השוחד על היבטיהן השונים, תוך התייחסות אנליטית ליסודות כל עבירה והפנייה לפסיקה עדכנית. הספר פותח בסקירת התמורות שחלו בהגדרתן של עבירות השוחד, ועושה בהן שימוש כמצע לפרשנות יסודות העבירות ולסימון קווי המתאר שלהן. ערכו של הספר טמון בבחינה המקיפה ובניתוח המעמיק של יסודות העבירה ומרכיביה, ובה בעת גם בַּדיון בסוגיות העקרוניות שמעוררים הסדרי החקיקה והפסיקה שאותם הוא סוקר. ניסיונו העשיר של ד"ר אבן חן כפרקליט בכיר העוסק בניהול תביעות מורכבות של פשיעה כלכלית, והידע האקדמי שצבר במרוצת השנים, ניכרים בספרו ומעשירים אותו. אני סבורה שספר זה יסייע לרשויות החוק בעבודתן החשובה בניסיון למיגור השחיתות, לשמירה על טוהר המידות, ולחיזוק אמון הציבור בשדרת המינהל הציבורי על כל גווניה. נאמר במקורות כי "השוחד יעוור עיני חכמים", תפקידנו הוא להשיב את האור.