X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  נאומים
אסתר חיות שופטת, נשיאה בית המשפט העליון
בלוג/אתר רשימות מעקב
נאום נשיאת בית המשפט העליון, באוניברסיטת תל אביב [ל' ניסן, תשע"ח, 15.04.2018]
▪  ▪  ▪
אסתר חיות [צילום: יונתן זינדל/פלאש 90]
לכידות, לא אחידות
הדבק הנכסף מורכב כנראה מכמה וכמה חומרי גלם, אבל בעיניי המפתח אשר מאפשר את קיומנו המשותף בארץ הזו הוא בראש ובראשונה חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, המושתתת על ערכי יסוד אוניברסאליים, על סובלנות כלפי האחר ועל כיבוד זכויות אדם. לכידות איננה אומרת אחידות - אבל היא מחייבת סולידריות והתלכדות סביב מכנה משותף רחב אשר יש בו כדי לאחד בין כל קבוצות האוכלוסייה השונות.

מדינת ישראל חוגגת השנה שבעים שנים לעצמאותה. במושגים של חיי בני אדם, כך לפי המשנה, שבעים הוא גיל שיבה. אך במושגים של חיי מדינה - ישראל היא עדיין מדינה צעירה. כפי שציינתי בטקס הצהרת האמונים בו מוניתי לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון, מדינת ישראל עדיין מצויה בתהליך מתמיד של עיצוב דמותה וגיבוש צביונה. דומה כי אין מי שיחלוק על כך שחוסננו כחברה מותנה בלכידותנו ובנכונותנו לדבוק בחזון אזרחי משותף וכי זוהי משימה חשובה מאין כמוה. אך זהו גם אתגר שאיננו פשוט כלל ועיקר.
ראשית, משום שדומה כי אין עוד מדינה בעולם שלאחר שבעים שנות עצמאות עדיין נתונה באיום קיומי מתמיד על כל ההשלכות הנובעות מכך.
שנית, כביתו של העם היהודי המדינה מקבצת לתוכה לאורך כל השנים מאז הקמתה פזורי ישראל מכל קצות תבל. מתימן וממזרח אירופה, מצפון אפריקה ומברית המועצות לשעבר, מאתיופיה, מעירק ומפרס. לצד הגיוון הנובע ממדינת המוצא קיים באוכלוסייה גיוון גם במובנים אחרים. הציבור היהודי בישראל מורכב מחילונים, דתיים וחרדים וגם בקהילות אלה קיימים זרמים שונים ומגוונים. וכל אלה חיים בה לצד אוכלוסיות שאינן יהודיות הנמנות אף הן עם אזרחיה ובהן: מוסלמים, נוצרים, דרוזים, צ'רקסים ועוד.
בניין הארץ ותקומת העם היו כרוכים באובדן העולם המוכר של כל אחת מן הקבוצות המרכיבות את האוכלוסייה הישראלית. הסופר ס. יזהר, המזוהה עם דור תש"ח, נשאל פעם בראיון "מה היה הרגע בו התהפך העולם הישן".1 הוא ענה כי עבורו קו פרשת המים היה מלחמת העצמאות - (ציטוט) "הרגע בו הגיע דור חדש של אנשים, שהיה צריך אדמה מהר. עקורים שהביאו אתם עולם עם חוקים משלו".2 יזהר, צבר שנולד בארץ בשנת 1916 אהב לצטט בהקשר זה משירו של אלתרמן: "על גבולן של תקופה ותקופה/ זכו היהודים בעין/ לראות הארץ חשופה/ בלי העץ והמים לחיץ./ לראות את הארץ חשופה כתמונת ראשיתה ותמונת סופה".3
לא רק עבור הצברים הולדת המדינה - והמשך בניינה - היו כרוכים באובדן של עולם ישן ומוכר. מדינת ישראל נוסדה למען העם היהודי בתפוצותיו - עבור פליטי חרב ושואה וחולמי שיבת ציון. כל עולה ועולה שהגיע למדינת ישראל מאז הקמתה השאיר מאחוריו עולם שלם של תרבות, זיכרונות ילדות ושפה, אשר נופיו מוסיפים לחיות בתוכו באופן אישי מאוד גם לאחר עלייתו ארצה. המשוררת אגי משעול עלתה עם הוריה מטרנסילבניה לאחר השואה, במסגרת עליית ההמונים בתחילת שנות החמישים. במחזור השירים "ביקור בית" היא מתארת את משבר הזהות האישי שאותו חוותה בהקשר זה: "על שולחן פורמיקה/ במחברת חומה נטול עץ ארבעים דף/ אני כותבת: אגי פריד גדרה, ישראל,/ אסיה, כדור-הארץ, היקום -// אבל עורק הרגש החלילי ניגר לי/ ומי תהומו מפכים בהונגרית:/ אגי, אגנס, אגיצה, אגינקה/ מה לך ולים השבלים שמסביב".4 מעניין לציין כי לימים התגוררה אגי משעול בשכנות לס. יזהר והשניים - הצבר והעולה החדשה - הפכו חברים קרובים ובכך הניחו אולי כיוצרים אבני בניין לתרבות ישראלית חדשה, השבה ומתחדשת כל העת ושואבת את מקורותיה ואת השראתה מנביעות עומק רבות ומגוונות.
השתלבותן של קבוצות עולים חדשות בישראל כללה, למרבה הצער, גם תופעות פסולות של הפליה ושל קיפוח, אשר במשך שנים ארוכות נדחקו אל שולי הזיכרון הקולקטיבי. במשך דורות מעטים חוללנו כעם מפעל של קיבוץ גלויות שאין לו אח ורע בתולדות העמים, אולם ארץ ישראל - כידוע לכל - לא תמיד מסבירה פנים לאלה הבאים אליה מקצווי תבל מלאי חלומות ותקוות. בדברים שנשאתי בעצרת הזיכרון שנעלה את אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ייחדתי בהקשר זה דברים אחדים לשורדי השואה שהגיעו ארצה על ערש הקמת המדינה ורבים מהם גויסו במה שנקרא "גיוס חוץ לארץ" - "גח"ל" ולא זכו שייעשה עמם צדק על התרומה המשמעותית מאוד שלהם כלוחמים במלחמת השחרור. אכן במרחק של שנים הולכת ומתבהרת יותר ויותר העובדה כי תרומתם של שורדי השואה בכלל להקמת המדינה ולתקומתו של העם היהודי בארצנו, בכל תחומי החיים, הייתה רבה ונכבדה.
ספרו של אלי עמיר "תרנגול כפרות" מספר אף הוא - מזווית אחרת - את סיפור קשיי הקליטה וההסתגלות של חבורת נערים מעירק וממדינות נוספות ששולבו בתחילת שנות ה-50 במוסד חינוכי בקיבוץ, ואת סיפור משפחותיהם שנותרו במעברות שבהן יושבו עם הגעתם ארצה. סדרת התעודה החשובה "סאלח פה זה ארץ ישראל", חושפת אף היא פרקים לא קלים במפעל ליישוב המדינה בראשית ימיה, הנוגעים לקליטתם של עולי יהדות צפון אפריקה ולהקמת עיירות הפיתוח. לצד סדרה זו ניתן להזכיר גם את התערוכה "פראבדה" של האמנית זויה צ'רקסקי, שמתארת את קשיי הקליטה של העולים מברית המועצות בארץ וגם את המוזיקה של להקת "קפה שחור חזק" שליוותה את המחאה הציבורית של יוצאי אתיופיה בשנת 2015 כנגד אפלייתם.
אכן, אין לכחד, סיפור תקומתה של מדינת ישראל זרוע בכל דור ודור מחדש בקשיים ובמחירים אישיים וקולקטיביים. חלקם נשכחו מן הזיכרון הלאומי וחלקם מצויים באזור הדמדומים שבין ההכרה והזיכרון - אך הם מוסיפים להתקיים. אל לנו להסב את פנינו מהם. עלינו להיות קשובים גם לפרקים הכואבים בדברי הימים שלנו כאומה על-מנת שנוכל לכתוב את הסיפור האחד המשותף לכולנו.
הזהות הישראלית מצויה בתהליך של השתנות והתגבשות ויש להודות כי גם כיום קיימים שסעים ופערים משמעותיים בין הקבוצות השונות המרכיבות את האוכלוסייה בישראל. קליטת העלייה - שהיא מפעלה הגדול של מדינת ישראל כמדינה יהודית - היא תהליך ארוך ומורכב, ולצדו יש להזכיר גם היבטים נוספים, מורכבים לא פחות, של פערים וקיפוח שקיימים בחברה הישראלית המציבים בפנינו אתגרים חשובים. ובהם: שילוב המיעוט הערבי בחברה, חתירה ליתר שוויון בתחום המגדרי, צמצום הפערים המעמדיים ההולכים ומתרחבים בחברה שלנו, וכן התמודדות נחושה עם תופעה מדאיגה של הקצנת השיח הציבורי שהופך בוטה ואלים ביותר. כל אלה מציבים בפנינו אתגרים לא פשוטים בדרך החותרת ללכידות חברתית.
ישנם חוקרים אשר טוענים כי החברה הישראלית כיום היא חברה הלוקה בקיטוב ובשבטיות רבה וכי הקבוצות השונות המרכיבות אותה מנהלות מונולוגים, ולא דיאלוגים. זו היא אכן הדעה הרווחת, ונראה כי גם אלו הסבורים כי דיוקן זה של החברה הישראלית מצויר בצבעים עזים מדי, יודו כי החברה הישראלית היא חברה מגוונת ביותר אשר השונות הרבה בין מרכיביה מהווה כר פורה למתחים ולעימותים בשורה ארוכה של סוגיות יסוד.
הפסיפס האנושי המגוון הזה ומציאות החיים המורכבת בישראל מעלים, אם כן, כמו מאליהם את השאלה מהו הדבר שיש בכוחו לחבר, לשלב וללכד את החברה הישראלית לכדי חברה אחת המקיימת את חייה במדינה ריבונית השוכנת לבטח על אדמתה.
הדבק הנכסף מורכב כנראה מכמה וכמה חומרי גלם, אבל בעיניי המפתח אשר מאפשר את קיומנו המשותף בארץ הזו הוא בראש ובראשונה חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, המושתתת על ערכי יסוד אוניברסאליים, על סובלנות כלפי האחר ועל כיבוד זכויות אדם. לכידות איננה אומרת אחידות - אבל היא מחייבת סולידריות והתלכדות סביב מכנה משותף רחב אשר יש בו כדי לאחד בין כל קבוצות האוכלוסייה השונות ולהבטיח את אפשרות קיומן המשותף - כל קבוצה לפי ייחודה - זו לצד זו.
האבות המייסדים של מדינת ישראל הבינו זאת כבר על ערש הולדתה של המדינה ומשום כך הם חרתו על דגלה במגילת העצמאות עקרונות של חרות, חופש דת, חופש מצפון, צדק ושוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, היו, כמובן, אף הם ציון דרך נוסף וחשוב בהקשר זה.
עם זאת, ההגשמה של ערכים אלה לבל יוותרו כתובים עלי קלף בלבד, היא משימה לא פשוטה. כבר בימיה הראשונים של המדינה ניטשו מחלוקות נוקבות באשר לאופן שבו יש להפוך את חזון הדמוקרטיה הישראלית מחלום למציאות ולחתור לקיומו אל מול האתגרים המורכבים הנגזרים ממציאות חיינו כאן. לעיתים נוצר חיכוך, ויש אשר יאמרו, חיכוך בלתי נמנע, בין ערכים של שוויון והחובה להגן על חירויות הפרט העומדים בבסיס שיטתנו החוקתית כמדינה יהודית ודמוקרטית ובין מחויבותנו לעקרונות של פלורליזם ורב-תרבותיות, המשמיעים לנו כי יש לאפשר לקבוצות השונות באוכלוסייה לבוא לידי ביטוי ולנהוג בהתאם לאמונתן ותרבותן גם כאשר אלו חורגות מהקונצנזוס.
אלו אתגרים מורכבים אשר כל רשויות השלטון נדרשות להתמודד עימם, כל אחת בתחומה. בדברים שאביא בפניכם היום אני מבקשת, מטבע הדברים, להתייחס אל האתגרים העומדים בהקשר זה בפני מערכת בתי המשפט הישראלית - ובראשה בית המשפט העליון - לקידום ושמירה על הלכידות החברתית במציאות הישראלית המורכבת שעליה עמדתי.
הקישור של המשפט עם הרעיון של לכידות חברתית עשוי להיראות מוקשה במבט ראשון. הכרעה משפטית מעצם טבעה מצויה תמיד במוקד של מחלוקת. הביטוי המעשי של המשפט הוא הכרעה בסכסוכים, והכרעה בסכסוך היא לא אחת דיכוטומית. על כן, מנקודת מבטו של אחד הצדדים לסכסוך - זה שהפסיד - היא נתפסת לעיתים קרובות כחוויה קשה ומתסכלת שאינה מרפאה את הפילוג אלא מעצימה אותו. דברים אלה עשויים להיראות נכונים גם לגבי התדיינות במחלוקות ציבוריות, אשר ההכרעה בהן כנראה לעולם לא תוכל להניח את דעת הציבור כולו.5
תפיסה זו עשויה אולי להיראות נכונה אם מתבוננים בדברים מעל פני השטח, אך בבחינה מעמיקה וארוכת טווח נוכל לגלות כי ההפך הוא הנכון.
המשפט הוא אחד הגורמים היסודיים אשר יש בהם כדי לכונן קהילה, חברה ותרבות. מרקוס טוליוס קיקרו, פילוסוף ומדינאי שפעל בימי הרפובליקה הרומית המאוחרת נתן ביטוי לתובנה זו בכותבו בתרגום מלטינית לאנגלית6: "Law is the bond which holds together a community". ככל שתובנה בסיסית זו מקובלת עלינו כנקודת מוצא, כי אז ניתן להשקיף על בית המשפט כעל "זירה של אחדות"7 וכמוסד המיישם והמגן על ערכי היסוד המהווים את התשתית להקמת ביתו המדיני של העם היהודי על בסיס דמוקרטי. ערכים אלה משמיעים לנו בראש ובראשונה את עיקרון שלטון החוק. תמציתו של עקרון זה היא כי הכל שווים בפני החוק. עקרונות יסוד חשובים נוספים שמשמיעה לנו שיטת המשטר הדמוקרטית הם - ההכרה במעמד החוקתי של חירויות האדם וקיומה של ביקורת שיפוטית אשר לה תפקיד חשוב במערך האיזונים והבלמים המיועד להגנה על חירויות אלה. כל העקרונות הללו הם החוליות החיוניות המקשרות בין חלקי החברה השונים ובשמירה עליהם אנו כשופטים רואים את עיקר תפקידנו. בכך, על-פי תפיסתי, תורמת הרשות השופטת תרומה חשובה ומשמעותית ללכידות החברתית כערך העומד בפני עצמו וכמטרה שיש לחזק ולשמר.
כפי שכבר אמרתי, משימה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. אנו השופטים שואפים לכך שבית המשפט ישמש כתובת הנותנת מענה הוגן וסעד לקבוצות השונות באוכלוסייה על כל גווניה והכל תוך איזון מידתי במקום שבו קיימת התנגשות בין ערכים שכל אחד מהם ראוי להגנה. אין לבית המשפט נוסחת קסם לאיזון בין הרצון לכבד את השונות בין מגוון הקבוצות באוכלוסייה, בין הצורך להגן על ערכי יסוד דמוקרטיים ובין השאיפה לטפח לכידות חברתית. כל אחד מערכים אלה נושא עוצמה מיוחדת משלו, ואנו כשופטים נדרשים לא אחת למצוא פתרון המתאים לנסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה.
מילת המפתח העולה בהקשר היא "סובלנות". עמד על כך השופט (כתוארו אז) א' ברק בפסק דינו בבג"ץ כהנא נ' רשות השידור שם הוא מציין: "המשטר הדמוקרטי מבוסס על סובלנות. זו סובלנות למעשי הזולת ולדעותיו ... בחברה פלוראליסטית כשלנו הסובלנות היא הכוח המאחד אותנו והמאפשר לנו חיים משותפים".8
נהוג לדבר בהקשר זה על סובלנות משני סוגים: "סובלנות פסיבית" ו"סובלנות אקטיבית". סובלנות פסיבית היא במהותה "מצוות לא תעשה". היא באה לידי ביטוי בהימנעות מתגובה ובאי התערבות גם כאשר מעשים או ביטויים כאלה ואחרים אינם מקובלים עלינו. אימוצו של עיקרון זה מכתיב לרשויות המדינה שלא להתערב באורחות חייהן של הקבוצות השונות באוכלוסייה ולאפשר לכל קבוצה לנהל את חייה כרצונה ובהתאם לקודים התרבותיים והחברתיים המאפיינים אותה. סובלנות אקטיבית לעומתה היא "מצוות עשה". היא מורה לנו לא רק להכיר בזכותם של פרטים וקבוצות להיות שונים אלו מאלו אלא גם לסייע להם לקיים את שונותם ולתת לה ביטוי.
המעיין בפסיקתנו לאורך השנים ימצא דוגמאות רבות שבהן יישם בית המשפט עקרונות של סובלנות על שני היבטיה - הפאסיבי והאקטיבי - מתוך הכרה כי יש בכוחה של סובלנות כלפי ייחודן של קבוצות האוכלוסייה השונות בארץ לקדם אפשרות של קיום משותף והרמוני ואתן רק דוגמאות ספורות להמחשה.
דוגמה לפסיקה המגשימה את עיקרון הסובלנות האקטיבית ניתן למצוא למשל בבג"ץ התנועה המסורתית שם הורה בית המשפט למשרד הדתות להעביר לתנועה המסורתית תמיכה כספית על-מנת לאפשר גם לזרם זה ביהדות - שאינו חלק מן היהדות האורתודוקסית - לבטא את עצמו, לפעול ולהתפתח. באותה פרשה אוזכרו דבריו של השופט מ' אלון שציין כי "ריבוי דעות זה אין בו משום תופעה שלילית או פגם, אלא מהותי הוא (...) ולא זו בלבד, אלא יש בריבוי הדעות והגישות כדי יצירתה של הרמוניה, של אחדות מתוך שוני".9
הגשמה של "סובלנות פאסיבית" באה לידי ביטוי, למשל, בפסק הדין שניתן בשנת 1993 בעניין ראם מהנדסים. באותה פרשה התערב בית המשפט בהחלטה של עיריית נצרת עילית שלא אפשרה פרסום מודעות בשפה הערבית אם הן אינן מכילות גם כיתוב בעברית המשתרע לפחות על שני שלישים משטחן. בית המשפט פסק כי "הסובלנות כלפי מפרסם המודעה מחייבת מתן משקל כבד לשאיפתו לבטא עצמו בשפה הרצויה לו. אם אדם רוצה לפנות לקהל יעד מוגבל, הדובר את לשונו שלו, אין למנוע זאת ממנו בחברה דמוקרטית, המבוססת על אדני הסובלנות".10 הסעד שניתן באותו מקרה מבטא את הרעיון של "סובלנות פאסיבית": בית המשפט הורה לעירייה שלא להתערב במתכונת המודעות שפורסמו בשפה הערבית.
מקרה בולט המדגים את מחויבותו של בית המשפט לשמירה על הלכידות החברתית כערך העומד בפני עצמו, תוך העדפתו על פני ערכים אחרים שהיו מונחים על הכף, ניתן למצוא בפסק הדין בעניין ניר.11 זהו פסק דין הנוגע לחוק שנחקק לאחר ביצוע תוכנית ההינתקות והיציאה מרצועת עזה, ובו נקבע כי יימחקו רישומים פליליים ויופסקו הליכים פליליים שננקטו נגד מתנגדי תוכנית ההינתקות בעבירות מסוימות, קלות יחסית, שפורטו באותו החוק. בעניין זה הוגשה עתירה חוקתית לפסילת החוק בטענה שתוצאתו היא קשה ואינה שוויונית, אך בסופו של דבר הוחלט ברוב דעות כי יש להותיר את החוק על-כנו, בין היתר, משום שהוא מיועד להגשמת תכלית ראויה שעניינה איחוי הקרעים שנוצרו בין חלקי העם בעקבות תוכנית ההינתקות.
הרציונלים של התפיסה הליברלית הקלאסית הדוגלים ביחס שאינו סובלני כלפי מי שפועלים באלימות לקידום עמדות פוליטיות ואידיאולוגיות, יתקשו אולי להצדיק פסיקה זו. עם זאת, אני מבקשת להזכיר בהקשר זה את דבריו של הנשיא ברק בפרשת קסטנבאום,12 שם הוא מציין כי יש לראות בסובלנות מטרה ואמצעי גם יחד. דהיינו: מכשיר ואמצעי לאיזון בין מטרות חברתיות מתחרות על-מנת ליישב ביניהן מקום שהן מתנגשות זו בזו, אך גם מטרה שכל חברה דמוקרטית צריכה לשאוף להגשמתה. תפיסה זו של הסובלנות כתכלית עשויה להסביר מדוע פסק בית המשפט בעניין ניר כי בנסיבות המיוחדות שבהן עסק החוק האמור, הצורך לקדם פיוס ואיחוי הקרעים בעם, גובר על הזכויות והאינטרסים המתחרים ומצדיק את הותרת החוק על-כנו.
ואולם, ישנם מקרים שבהם נקיטת עמדה סובלנית כלפי ביטויים, מעשים, אמונות או מנהגים אינה מקדמת לכידות חברתית ושילוב בין קבוצות האוכלוסייה השונות, אלא מקשה על השגתם וגורמת לניכור ולהיפרדות ביניהן. לכן, לצד מחויבותנו העמוקה לעיקרון הסובלנות, הכיר בית המשפט בכך שחברה דמוקרטית אינה יכולה תמיד לנהוג בסובלנות. דוגמה בולטת לסוגיה אשר בה ראה המחוקק וראו בתי המשפט להציב גבולות לסובלנות נוגעת לאותם המקרים שבהם אנו נדרשים להתמודד עם ביטויי הסתה ואלימות על-רקע אידיאולוגי או גזעני. במקרים כאלה עולה השאלה עד היכן ראוי להגן על חופש הביטוי של יחידים וקבוצות ומה הם האמצעים שרשאית חברה להפעיל על-מנת להגן על אלה הנפגעים מאותם הביטויים.
בדנ"פ כהנא נ' מדינת ישראל נדונה השאלה אם יש להרשיע את הרב כהנא בהמרדה בשל פרסום כרוז בו קרא להפצצת כפרים ערבים בישראל בתגובה לפיגועי טרור ואומר שם השופט ת' אור:
הסתה המופנית נגד קבוצת אוכלוסייה על-רקע גזעי או אידאולוגי המלבה נגדה איבה וקוראת לנקוט נגדה, כקבוצה, אמצעי אלימות, מהווה פגיעה ... (ב)לכידות (ה)חברתית ... בנסיבות קיצוניות עלולה הסתה כזו לרופף לחלוטין את ה'דבק' המינימלי המחבר בין חלקיה השונים של האוכלוסייה, ולמנוע אפשרות של חיים משותפים באותה מדינה".13
גם במקרים של הפליה פסולה העולה כדי השפלה וביזוי הפוגעים בכבוד האדם בית המשפט אינו נוקט גישה סובלנית. כך למשל, בפרשת עמנואל14 נדונה מדיניותו של מוסד חינוך דתי לבנות המשתייך לזרם החינוך העצמאי, במסגרתה הופרדו תלמידות אשר שויכו ל"מגמה הרגילה" - והיו ברובן ממוצא ספרדי - מן התלמידות שלמדו ב"מגמה החסידית" וברובן היו ממוצא אשכנזי. ההפרדה התבצעה, בין היתר, באמצעות חלוקת בית הספר לשני מתקנים נפרדים, הנהגת תלבושת אחידה שונה ועוד. בית המשפט קבע כי אין לאפשר מדיניות של הפרדה בין תלמידות על בסיס עדתי באצטלה של שוני באורחות החיים הדתיים שלהן. באופן דומה קבע בית המשפט בבג"ץ טבקה15 כי סירובם של מוסדות חינוך פרטיים בפתח תקוה לקלוט למסגרתם תלמידים עולים יוצאי אתיופיה, היא הפליה פסולה המעבירה מסר משפיל ומעליב של נחיתות חברתית שאין לקבלו. בשתי הפרשות בית המשפט היה ער לכך שלקהילות השונות בישראל קיימת זכות לקיים מסגרות חינוכיות התואמות את תפיסת עולמן, אך פסק כי האוטונומיה בחינוך המגזרי אינה יכול להוות כסות להפליה פסולה בין ילד לילד על-רקע מוצאו. נקבע כי הפליה בחינוך על-רקע השתייכות עדתית פוגעת פגיעה קשה הן בפרט, הן בקבוצה המופלית, והן בלכידותה של החברה כולה.
עם זאת, התשובה לשאלה אם יחס סובלני כלפי קבוצת מיעוט מסוימת יקדם חיי שיתוף ולכידות חברתית או יפגע בה אינה תמיד ברורה. כך, בפרשת חורב16 בה נדונה החלטתו של שר התחבורה לסגור חלקית את רחוב בר-אילן בירושלים לתנועה בחגים ובשבתות, נחלקו הדעות בשאלה העקרונית כיצד יש להתמודד עם העובדה שהציבור החרדי המתגורר בסמיכות לרחוב אינו נוהג בסובלנות כלפי חילונים המבקשים לעבור בו ואף נוקט כלפיהם אלימות.
המחלוקת שהתעוררה בין השופטים בפרשת חורב מדגימה את הקושי הרב לאזן בין ערך הסובלנות ובין הרצון להבטיח חיים משותפים בני קיימא. קושי זה, כפי שציינתי בפתח הדברים, מציב בפני בית משפט הפועל בחברה הטרוגנית ומגוונת אתגר לא פשוט. בניגוד אולי לדעה הרווחת בקרב חלק מהציבור הישראלי, בית המשפט אינו שש להכריע במחלוקות עקרוניות המתעוררות בין חלקים שונים באוכלוסייה ולא אחת בסוגיות כאלה אנו השופטים מעדיפים לנקוט גישה מעשית וגמישה הממוקדת בפתרונות פרגמאטיים במטרה לקדם הבנה ופיוס בין הפלגים והזרמים השונים העומדים במוקד ההליך המשפטי.
כך למשל בפרשת חורב הוקמה בהמלצת בית המשפט, טרם ההכרעה בעתירות, ועדה ציבורית לבחינת הסדרי התנועה ברחוב בר-אילן שמטרתה הייתה להביא לפשרה ולאמנה חברתית בין כל הגורמים המעורבים, על-מנת לייתר את הצורך בהכרעה שיפוטית. יוזמה זו לא צלחה על-אף הזמן והמשאבים שהוקדשו לכך ובסופו של יום נדרש, אפוא, בית המשפט להכריע בעתירות - והוא הכריע.
פרשה רגישה נוספת שבה ביקש בית המשפט לאפשר לגורמים המעורבים למצוא פתרונות העשויים לייתר את ההכרעה השיפוטית ניתן למצוא בסוגיית החוק המסדיר את דחיית השירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם. סוגיה זו עברה גלגולים שונים בחקיקה ובפסיקה ובית המשפט נדרש לנושא זה בשורה של הליכים במשך למעלה מעשר שנים. אומנם כבר בשלב מוקדם ביותר של הדיונים הגיע בית המשפט אל המסקנה כי החוק האמור גורם לפגיעה בשוויון, וכי התופעה רחבת ההיקף של דחיית שירות לתלמידי ישיבות, גורמת לתחושה של עוול בקרב ציבור גדול המחויב לשירות הצבאי וממלא את חובתו. זאת בשל חוסר השוויון הקיים בכל הנוגע לנשיאה בנטל השירות הכרוך מעצם טבעו בהקרבה אישית במובן המובהק ביותר. בית המשפט הכיר בכך כי תופעה זו מגבירה את הניכור בין חלקיה השונים של החברה הישראלית וכי היא מחייבת פתרון משום שלא ניתן להסכין עימה. עם זאת, כיוון שמדובר בסוגיה רגישה ומורכבת מאין כמותה, נמנע בית המשפט ממתן סעד אופרטיבי בהקשר זה ואיפשר בחינה ויישום של מודלים שנחקקו וביניהם, בין היתר, מנגנון של שירות אזרחי חלופי, מתוך שאיפה שיישומו יצמצם במידה שתיחשב מספקת את אי-השוויון שעליו הלינו העותרים. בית המשפט המתין לאורך שנים למהלכים שיבוצעו בהקשר זה על-ידי הרשויות האחרות, על-מנת לחסוך את הצורך בהכרעה שיפוטית בנדון, אך ללא הועיל. על כן, בפסק הדין האחרון שניתן בפרשה זו בשנת 2017 הורה בית המשפט בסופו של דבר על ביטול הסדר דחיית השירות.17 אך חשוב לציין כי גם בשלב זה - מתוך הכרה נמשכת ברגישות ההכרעה וההשלכות הכרוכות בה - כניסתה לתוקף של הוראת הבטלות הושעתה ונקבע כי ביטול ההסדר יחל בחלוף שנה ממועד מתן פסק הדין. השעיית ההוראה בדבר בטלותו של חוק היא מנגנון נוסף שבית המשפט נוקט אותו לעתים באותם מקרים נדירים שבהם הוא מורה על בטלות חוק או סעיפים שונים מסעיפיו, על-מנת שהגורמים הנוגעים בדבר יוכלו, גם לאחר הוראת הבטלות, להוסיף ולעשות לתיקון המצב תוך הפעלת הסמכויות המוקנות להם.
אכן, הרגישות, האיפוק והחתירה מצד בית המשפט להגיע אל פתרונות מוסכמים ופרגמטיים אשר ייתרו את הצורך בהכרעה שיפוטית בסוגיות נפיצות מבחינה חברתית, הוא קו המאפיין את בית המשפט העליון לא רק בשתי הפרשות שהזכרתי. אך שתי הדוגמאות הללו יש בהן כדי להמחיש את התפיסה האחראית והמרוסנת שאותה נוקט בית המשפט בסוגיות כאלה. עם זאת חשוב להדגיש כי משאנו מבקשים להתהדר, ובצדק, כלפי עם ועולם בהיותנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, עלינו לזכור כי אחת הערובות ההכרחיות לכך היא שמירה על מערכת בתי משפט עצמאית, מקצועית ובלתי תלויה המקיימת ביקורת שיפוטית המגנה על עקרונות היסוד החוקתיים של השיטה.
המקרים שהצגתי כאן היום הם רק מעטים מתוך מקרים רבים אחרים אשר יש בהם כדי להעיד על תשומת הלב והמחויבות של בית המשפט העליון לשימור ולקידום הלכידות בחברה הישראלית. עם זאת, חשוב להדגיש כי מורכבות הסוגיות המונחות לפתחו של בית המשפט והרצון לנהוג בהן ברגישות אינם יכולים לבטל את החובה המוטלת עלינו לעשות את מלאכתנו כשופטים במדינה יהודית ודמוקרטית, ומלאכה זו משמיעה לנו בראש ובראשונה את החובה לשמור על ערכי היסוד העומדים בבסיס שיטת הממשל הדמוקרטית שלנו ואת ההגנה על זכויות האדם וביצור שלטון החוק. זאת, גם כאשר ההכרעה אינה תואמת את העמדה או את הציפיה של גורמים שונים באוכלוסייה והיא צפויה לעורר ביקורת על בית המשפט, ולעתים, למרבה הצער, גם מתקפה אישית עלינו כשופטים.
מדינת ישראל היא מדינה שנולדה מתוך חלום, ובשבעים שנות עצמאותה הגיעה להישגים כבירים ומעוררי השתאות. בכלכלה ובמדע, בחיים המדיניים והשלטוניים, ביכולת ההגנה על גבולותיה ובהעמדת נכסי תרבות ורוח מפוארים לדורות. כל זאת הושג בזכות ולא בחסד - בעמל רב ובהתגייסות, אך לא פחות מכך מתוך התלכדות עיקשת סביב חזון משותף הקושר אותנו לארץ הזאת והמעצב אותנו - ככלות הכל - כחברה אזרחית אחת.
הערכים הדמוקרטיים שלאורם הוקמה מדינת ישראל הם הגרעין הקשה המאפשר את קיומנו המשותף כאן. מדינת ישראל תוכל להמשיך לשגשג ולפרוח רק אם כל חלקי האוכלוסייה, על-אף השונות ביניהם, יתלכדו סביב ערכים אלה. אם חברה חפצת חיים אנחנו עלינו לעשות כל שביכולתנו על-מנת לטפח זהות כללית - ישראלית - המבוססת על שלטון החוק ועל עקרונות של סובלנות, שוויון, חירויות הפרט וכבוד לכל אדם באשר הוא אדם.
אנו אנשי המשפט מחויבים למשימה זו עוד מראשית ימי המדינה, אך חשוב לזכור כי זהו תהליך ארוך ומורכב המצריך פעולה משולבת חינוכית, ציבורית, תרבותית וחברתית וכי על כל אחד ואחת מאיתנו לעדור היטב בערוגתו למען הטמעת ערכים אלה והפיכתם לחלק בלתי נפרד מן ההוויה החברתית שלנו.
לרגל יום העצמאות ה-35 של מדינת ישראל - מחצית מגילה כיום - אמר הנשיא החמישי של מדינת ישראל, יצחק נבון, בנאום שנשא את הדברים הבאים, אשר יפים כאז כן עתה (ציטוט):
"השוני בתוכנו אינו חדש וגם אינו צריך להבהילנו כשהוא לעצמו. מאמר חז"ל אומר: 'הרואה אוכלוסיי ישראל אומר ברוך חכם הרזים, שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה'. השאלה היא האם יש בנו יכולת לשאת דעות שונות כשם שאנו מסוגלים לשאת פרצופים שונים. תהיה זו אשליה להניח כי יבוא יום וכולנו נחזיק באותה דעה (...) למען אחדות כביכול. השאלה אינה אם יהיו ויכוחים בתוכנו, אלא כיצד ננהל אותם" (סוף ציטוט).18
הישגנו מעוררי ההשראה כאומה בשבעים שנות עצמאותה של מדינת ישראל בכל תחומי חיינו וגם בתחום המשפט, הם עדות לכך כי בידינו הדבר.
אני מאחלת לכולנו חג עצמאות שמח.
שאו שלום.

תאריך:  15/04/2018   |   עודכן:  15/04/2018
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
לכידות חברתית בישראל - אתגרים משפטיים
תגובות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  כתוב תגובה 
1
בהקדשה לגב' חיות מהמנוח טומי ל
קורןנאוה טבריה  |  16/04/18 17:15
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
ענת ברון
דברי השופטת ענת ברון, בערב עיון בלשכת עוה"ד לרגל השקת הספר "עבירות השוחד" של ד"ר מאור אבן חן, סגן מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה [כ"ה ניסן התשע"ח, 10.04.2018]
אביחי מנדלבליט
דברי היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, בערב עיון בלשכת עוה"ד לרגל השקת הספר "עבירות השוחד" של ד"ר מאור אבן חן, סגן מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה [כ"ה ניסן התשע"ח, 10.04.2018]
אסתר חיות
דברי נשיאת ביהמ"ש העליון, השופטת אסתר חיות, בטקס השבעת שופטים [י"א בניסן תשע"ח, 27.03.2018]
ראובן ריבלין
נאום נשיא המדינה בטקס חילופי נשיא בית הדין הארצי לעבודה והשבעת שופטים בבית הנשיא [י"א בניסן תשע"ח, 27.03.2018]
אביחי מנדלבליט
נאום היעץ המשפטי לממשלה באירוע של אגודת הידידים של אוניברסיטת תל אביב ו״ליברל״, אשר נערך ב"קאמילו" בתל אביב [ל' בשבט תשע"ח, 15.02.2018]
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il