סיפור חייה של הנערה ההולנדית בת השלוש עשרה, שעם משפחתה ומשפחה נוספת התחבאה בדירת מיסתור בבית משרדים בין 1942 ל 1944 כה נוגע ללב, שדמותה הפכה כעין מיתוס גבורה לנפש צעירה, שעד למותה במחנה הריכוז ברגן בלזן מטיפוס הבהרות, עדיין האמינה שתשרוד ותחיה לאחר המלחמה הנוראית. היא האמינה בטוב הלב של כל אדם, וראתה את האור גם בעלטת הדירה בה הסתתרה, הודות לנוכחות האנשים שעימה. אותם דמתה לשמיים כחולים שעיניה לא שזפו מאז הסתתרה בדירה.היא חלמה להיות סופרת לכשתגדל. ואכן - יומנה עשה אותה לא רק לסופרת, אלא לסמל לכל בן אנוש. הפקת בית צבי, אחת מרבות שעלו בתיאטרונים בארץ ובעולם, עולה בהצלחה גדולה מכמה סיבות: ראשית מעצם הסיפור הכה נוגע ללב. כך גם תרגומו הנפלא של ניסים אלוני המנוח, והבימוי הכה מקצועי של אתי רזניק, שמנכיח כל דמות כפן אחר של אופי האדם באשר הוא, הנתון בתנאים כה בלתי אפשריים, ומכאן רבגוניות הדמויות; המוזיקה שעיצב כה יפה אפי שושני הידוע, התאורה המגוונת שעיצבה ליאור מיטל וכן המשחק של כל הקאסט, כשבראשם - כובשת את הלב ומרעידה את כל נימיו טל סגל כאנה פרנק. עוצמת ביקורתה כאנה על כל הקורה, וכן ציפיותיה מכל אחד בפרט ומן האדם בכלל, תיאוריה הכה עמוקים על כל המתרחש בחוץ ובפנים, בתוך ליבה - הם מסמר ההצגה וליבה. הקטעים ביומן שצונזרו בידי אביה ופורסמו רק לאחר מותו, המגלים את יחסי אביה ואמה של אנה, חסרי האהבה מצידו, ואת הקור שהקרינה האם על הבת - גם אלה נכללים בהצגה. בסצינות האישיות של אנה, בהן היא מתלוננת על שנאתה לאמה, ולקראת הסוף כשהן מצליחות לגשר על הפער ולהתחבק - טל סגל מצליחה לרגש את הצופים ולהכניסם אל תוך המעמד כמו היו נוכחים שם בדירה בעת שקרו הדברים. זיו עוז ארי כאוטו פרנק, האב, שחקן מרשים שניחן בקול יפה ותענוג היה לשמוע את ברכת נרות החנוכה שלו, אך עליו להקפיד לבטא בבהירות גם את סופו של כל משפט, שהתמסמס ואבד לשומעים.. מיכל לוינטון כאמה של אנה, אדית, משכנעת מאוד בקרירות ובהתנכרות שלה לסובבים אותה. כמו למשל כשסרבה לצרף עוד משפחה לדירת המיסתור, ורק לבסוף נעתרה. גם יחסה לאביו של פטר, מר וואן דאם (מור חנסון שהמחיש בצורה כה מוחשית את תאוותו לסיגריות ועוד יותר מכך את התאווה לאוכל - שגרמה לו לגנוב בלילות מארון המזון) - מדגים נפלא הנסון במשחקו עד להיכן אדם יכול להתדרדר בעת מצוקה נוראית שכזו. וזו עוד דוגמה לפירוט הכה ריאליסטי של אנה ביומנה את כל מה שקרה אז. ההפצצות על העיר בעת הכיבוש הנאצי הנשמעות כה פיסית, מומחשות היטב כשהשפעתן ניכרת על כל השחקנים שעל הבמה בזכות עושר הבעותיהם ומשחקם. הקנאות, השנאות הקטנות וכל חולשות האנוש אותן מיטיבה אנה לתאר כה טוב, מהוות חלק מסיבת הנצחתו של היומן והפיכתו לסמל נצחי עבור כל אדם בכל דת ועם. את דמות רופא השיניים המצורף לדירת המחבוא ממלא היטב ניר לוגסי, שאף הוא נוגע ללב. הנער הביישן בן ה-16, פטר, שהפך לידיד נפש של אנה, ושלולא הוא, הייתה נותרת בודדה לגמרי מבלי שתוכל לשפוך את ליבה ולדבר עם מישהו - משוחק יפה בידי איציק מלמד המקסים. קטעי ההתחברות בין אנה התוססת לבין פטר הביישן, מעניקים את החלק הרומנטי הענוג ליצירה. את אמו של פטר, הגב' וואן דאם, שרק משום שלא הייתה מוכנה להיפרד מרהיטי הפאר ושכיות החמדה שצברה בביתה, ולא הסכיתה להצעת בעלה לעזוב את הולנד כשעוד היה אפשר, ולהציל בכך את חייהם - מגלמת בכשרון רב הדר קרן האלגנטית. ליאור בן יהודה העדינה והמכמירה כמרגוט, אחותה של אנה, ונעמה פורת כ-מיפ, שהודות לדירה שארגנה להם לא נלקחו בני המשפחה מיד עם השמדת כל יהודי הולנד, והיא שדאגה כל העת להביא להם מזון ככל שיכלה - מגלמת עם המון רגש וקסם נעמה פורת המלבבת. כל אלה צולחים לגבש את הצופים לתחושה שהם חלק ממה שהתרחש במלחמת העולם השנייה עם הכיבוש הנאצי הדורסני והאכזרי, הודות לעיצוב הבמה והתלבושות של דפנה פרץ - הנשען על התיאור המדוקדק שתיארה אנה ביומנה; וכן הודות לשיחזור הבית המקורי שנעשה בהולנד, שהציב בכך לטובת התרבות האנושית אבן דרך בתולדות האדם: אודות הרצח השוכן בלבבות האפלים מול האנושיות והאופטימיות של אנה גם במצבים הכי קודרים, שאמרותיה ביומן הן שהופכות אותו לפנינה כה יקרה.

דרמה סוחפת עשויה היטב, עם לקח חשוב מאוד למבוגרים כמו לצעירים: האנטישמיות לא פסקה מעולם, מאז ההטפות בכנסיה מדי יום ראשון כנגד היהודים כרוצחי ישו, והמשך עם הוראות מוחמד בקוראן שאת היהודים יש לחסל, וכי בריתות חותמים רק על-מנת שלא לקיימן....והאופטימיות של אנה פרנק תתקיים רק אם נדאג לשרידותנו וקיומנו לא נתפתה לסיסמאות שקר "דמוקרטיות". הצגת אנה פרנק חשוב וראוי שתעלה בפני כל בני הנוער, לא פחות מאשר הטיול לפולניה ולמחנות הריכוז.