מכל עדר הפרות הרזות שניסו לבלוע את החזון הציוני רק הפרה הדמוקרטית עדיין חיה ובועטת ולאחרונה גרמה לנשיא המדינה להישמע מגוחך: מדינתנו, אמר הנשיא, "יהודית ודמוקרטית" וכמו מתוך נוירוזה כפייתית מיהר להוסיף, חסר נשימה: "דמוקרטית ויהודית". שלא יחשדו בו בשמץ העדפה, חלילה, של האלמנט היהודי על פני הדמוקרטי.
רבים וטובים מפרפרים בין קרני הדילמה הזאת שאינה ניתנת ליישוב: מדינה יהודית ללא תנאי או דמוקרטית ללא רבב. מפרפרים ונלכדים ללא מוצא - מפני שכל עוד אין רוב יהודי מוצק, הבעיה בלתי פתירה, כריבוע העיגול.
50 שנה, מאז ששת הימים, מתעתע בנו השמאל כאלו זו בעיית "השטחים" בלבד, שרק אם ניסוג מהם לקו הירוק, הערבים יניחו לנו. 'צעדות השיבה' ברצועת עזה מפריכות את הטענה הזאת. 'שיבה' לאן, אם לא כפי שהם בעצמם מכריזים: לבאר שבע, ליפו, לחיפה?! ואכן, שם, עוד לפני היות קו ירוק, רועה הפרה הדמוקרטית מאז ראשית הציונות. הרצל לא ביקש רשות מאת תושבי הארץ הערבים לפני שפנה לסולטן הטורקי לקבל "צרטר" - כתב הסמכה - ליישב עליה יהודים והוא ידע את מספר היהודים בארץ בסוף המאה ה-19 שהיה אולי 80,000, לעומת הערבים שמנו למעלה מחצי מיליון!
ובכל זאת, לא עלה על דעתם של אבות הציונות להתנות את חזון שיבת ציון בהסכמת רוב דמוקרטי מבין ערביי הארץ, שאם לא תתקבל יוותרו על הרעיון. הלא כבר ז'בוטינסקי הסביר באורח משכנע במאמרו 'קיר הברזל', ששום עם, גם הכי פרימיטיבי, לא יסכים לעולם מרצון שזרים יתיישבו בארצו, אפילו יציעו לו את מיטב מנעמי הציוויליזציה.
עצם מהותה של הציונות מחייבת התנגשות בלתי נמנעת בין שני עקרונות סותרים: זכותנו ההיסטורית לשוב לארץ ודחיית הזכות הזאת בשם הדמוקרטיה. הערבים התנגדו למנדט הבריטי על א"י, הואיל והועיד את הארץ לעם היהודי בניגוד לרצון הרוב הערבי ולבריטניה הורה לדאוג להגירה יהודית ולהתיישבות יהודית כאמצעים להפוך את המיעוט היהודי לרוב, ואז יוכל להתהדר בנוצות דמוקרטיות!
ואכן, יש להודות שהדמוקרטיה שלנו התחילה רק היכן שהשגת הרוב היהודי באמצעים בלתי דמוקרטיים הסתיימה בהצלחה. בתחומי הקו הירוק זה קרה מאוחר למדי. אומנם כבר עם הקמת המדינה ב-1948 הוענקה לערביי ישראל
זכות הצבעה לכנסת, אולם עד לשנת 1966 הם היו כלואים בממשל צבאי ששלל מהם זכויות יסוד דמוקרטיות ונלקחו מהם אדמות רבות לטובת מפעל ההתיישבות היהודי, בנוסף על אדמות הנפקדים במלחמה. אדמות כרמיאל הופקעו לשם "ייהוד הגליל". היום, לאחר שצורכי ההתיישבות היהודית סופקו פחות או יותר, סיסמת "ייהוד הגליל" יצאה מן האופנה, ובכלל - הערבים אזרחי ישראל נהנים משווי זכויות מלא (לבד, כמובן, מ'חוק השבות' המבטיח את המדינה היהודית) - לאחר שהובטח עקרון העל של היות המדינה 'יהודית'.
ניגוד מובנה
יוצא, שציונות ודמוקרטיה כלפי ערביי הארץ היו תרתי דסתרי, כל עוד לא הושגה המטרה הציונית והם עולים בקנה אחד כל אימת שהובטח הרוב היהודי. הפרובלמטיקה הזאת קבלה ביטוי כבר בהצהרת העצמאות. השמאל, ש'הקפיטל' של מרקס ופרשניו היו כתבי הקודש שלו, מתייחס היום באותו האופן למגילת העצמאות, אך ורק משום שנאמר בה - "מדינת ישראל... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין",
אולם בכך מתעלם השמאל מן הרישא של המסמך המכונן, העוסקת ב"זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו כפי שהוכרה בהצהרת בלפור ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים", ובלשון המנדט אנחנו מוצאים כבר את הניגוד המובנה הזה שבין ציונות לדמוקרטיה.
סעיף 2 של כתב המנדט אומר: "המנדטור יהיה אחראי להציב את הארץ בתנאים פוליטיים, מנהליים וכלכליים כאלה, שיבטיחו את הקמת
הבית היהודי הלאומי כמפורט במבוא (ובמבוא נאמר: 'בזאת ניתנת הכרה לזיקה ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל וביסודות להקמה מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו'), (וממשיך הסעיף 2 ומטיל על המנדטור): לפתח מוסדות שלטון עצמי וגם להבטיח את הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי א'י, מכל גזע ודת".
עד כאן סעיף 2 לכתב המנדט, ועינינו הרואות ששילובו במגילת העצמאות משכפל את הסתירה בין הזכות ההיסטורית של היהודים לבין זכויות האזרח הדמוקרטיות של הערבים. גם במגילת העצמאות לא ניתן ליישב את הסתירה הזאת, אלא כשמעניקים את הדמוקרטיה לערבים רק אחרי הבטחת הזכויות ההיסטוריות של היהודים.
עד כאן - בתוככי הקו הירוק. שטחי ארץ ישראל המערבית שמעבר לו ששוחררו בששת הימים, רוויים היסטוריה יהודית, כתב המנדט חל עליהם ובהם מתנהל ב-50 השנים האחרונות, אומנם באיטיות מרובה, אותו התהליך. ירושלים סופחה לריבונות ישראל ובו-זמנית ניתנה לתושביה הערבים האופציה הדמוקרטית לבחור באזרחות ישראלית. ביתרת השטח ישראל מיישבת יהודים ולא החילה ריבונות. בהתאמה - תושביו הערבים אינם זכאים לאזרחות.
תוכנית בנט מציעה לספח את אזור C (60% מן השטח), יד ביד עם הצעת אזרחות לתושביו הערבים. זאת, מפני שלפי הנתונים הדמוגרפיים הערך הדמוקרטי לא יפגע בערך היהודי, שהוא לעולם הדומיננטי. גם על יתרת השטח העם היהודי לא יוותר ואפילו לא יוכל להבטיח לתושביו הערבים דמוקרטיה מושלמת אלא אוטונומיה בלבד, כל עוד הערך העליון, הבטחת רוב יהודי, בסכנה. ברבות הימים אולי יאפשרו הנתונים הדמוגרפיים הענקת אזרחות לכולם או הנתונים הפוליטיים - מתן אזרחות עבר-ירדנית לתושבי אזורי A ו-B הערבים.
מכל מקום, גם אם דבר מכל אלה לא יתאפשר, אין צורך לשחוט את הפרה הדמוקרטית, מפני שמלכתחילה קיומה תלוי בקיומה של זו שנתנה לה את החיים - המדינה היהודית. כל חלופה אחרת, עותומנית או ערבית, לא שמעה בכלל על פרה כזאת.
