כיצד נקבעו שמות הרחובות בבאר שבע

הרחובות הם חלק בלתי נפרד מן הנוף העירוני ועם זאת הם מעין אוריינטציה פוליטית-אידיאולוגית. ההנצחה בשמות הרחובות מאפשרת תרכובת מיוחדת של מורשת, היסטוריה, גאוגרפיה מקומית וארצית והיא משפיעה על שפת היום-יום של העוברים בהן. השמות המוענקים לרחובות העיר באר-שבע, הן תוצאה של אינטרס חברתי-פוליטי-עירוני של המנהיגות באותה עת והם מבטאים מחד-גיסא, את הצורך לשמר את האירועים והאישים שפעלו והשפיעו על העיר ומאידך - להציע חשיבה מרחיקת לכת לגבי התגבשותה של העיר הנבנית לקראת יעדה המטרופוליני. מתן שמות לרחובות הפך לכלי המאפשר למנהיגות המקומית לעצב את פני העיר בהחלטותיה ומהווה בבואה לתרבות ולמסורת של העיר המתחדשת. בבואה לאורח החיים, למנהגים, לזיכרונות ולציפיות של העדות השונות שהתקבצו בבאר-שבע.

בשנים 1973 - 1998 נשמרו פרוטוקולים מסודרים של ועדת השמות העירונית בארכיון העירייה. עיון בפרוטוקולים אלו ובמסמכים בארכיון טוביהו מעיד לא רק על השמות שנבחרו אלא גם על השמות שהוצעו ונפסלו ומציג את הדיון סביב המחלוקות שהתפתחו עד להכרעת הרוב. שמות הרחובות בשנים אלה הודפסו על המפות העירוניות וניתן בדרך זו לערוך בקלות יחסית השוואה בין שמות בעלי אורנטצייה שמאלית לבין אורנטצייה ימנית או לגבי שמות בעלות מורשת "לאומית" או מורשת "מקומית". שנות החמישים והשישים עיצבו את גישת "ועדת השמות" כל עוד ראשי העיר באו מהשמאל אבל לאחר 1989, נבחר ראש עיר "מהליכוד" ואתו השתנתה המגמה שנתנה עדיפות לשמות רחובות הקרובים לימין. לאחר בוא העולים מבריה"מ לעיר, גדל השטח העירוני ובשנות התשעים חלה בנייה רחבה של שכונות חדשות שחייבו שמות חדשים - וכך, קרוב ל 700 רחובות מתוך 1,000 בשנים אלה, נזקקו לשמות המתארים את "המהפך" שמתחולל בעיר.

בשנות החמישים והשישים מופיעים רחובות המנציחים את הגיבורים התנ"כיים, גיבורי בית חשמונאי ומרד בר-כוכבא, רבני יבנה והגלות, חכמי ימי הביניים, וחכמי מזרח אירופה במאות ה-18 – 19. מי שסגר רשימה זו הוא זיגמונט פרויד שייצג את תרומת החוכמה היהודית לתרבות המערב. בשלהי שנות השישים החלו בהנצחת המורשת הציונית החל ממבשריה, עובר דרך הרצל ועד למנהיגי היישוב ערב מלחמת העצמאות. בנוסף ניתנו שמות של משוררים לאומיים, סופרים, היסטוריונים ידועים וחוקרים יהודיים מפורסמים. לקבוצת שמות זו צורפו מבצעי צה"ל, קצת ממפקדיו הבכירים, מנהיגי המרד בווילנה ובוורשה, וראשי הכנסת הראשונה לאחר קום המדינה. שמות הלקוחים מהאתוס הציוני אף הם ניתנו כמו: עצמאות, גאולים, מלחמת השחרור, עלייה, העפלה.

באותן שנים שלט השמאל הפוליטי (בהנהגת מפא"י) במדינה ובמרבית ערי ישראל. משום כך, רוב שמות הרחובות נקראו על שמות אישים פוליטיים שהשתייכו לשמאל ואילו נציגות הימין הייתה דלילה ביותר. כך למשל בבאר-שבע ניתנו שמות ימין לרחובות מועטים: זאב ז'בוטינסקי, דוד רזיאל, יוסף קלאוזנר ויאיר שטרן. ראוי להזכיר עם זאת כי רבים ממנהיגי הימין היו עדיין בחיים ולא ניתן היה להנציח את שמם ברחובות. הפלמ"ח וההגנה הונצחו כולל מפקדים ולוחמים ואילו אצ"ל ולח"י לא הוזכרו מלבד עולי הגרדום שזכו לכבוד על הקרבתם למען הארץ. כבירת הנגב הונצחו ברחובות שמות אתרים גאוגרפיים הקשורים לנגב, לערבה בואכה אילת. שמות כמו: צין, צקלג, חברון, אילת וכדומה. בבירת הנגב ניתנו גם שמות עצים, שיחים ובעל חיים מדבריים וכן שמות של נחלי אכזב, הרים ואתרים גאוגרפיים מדבריים. ברור שהמאבק על כיבוש העיר במלחמת העצמאות היה לגורם דומיננטי. תחילה נקראו רחובות על שם שלוש החטיבות שלחמו בנגב: גבעתי, גולני והנגב. בהמשך על שם כמה מפקדים וחיילים נועזים והבולט ביניהם: דמבם (גרשון דובינבוים) איש הפלמ"ח, מפקד קיבוץ יד-מרדכי הנצור, ונהרג בקרב על כיבוש באר-שבע באתר צפונה למיתר כיום. רחוב דמבם ניתן כבר בשנת החמישים גם משום השפעתה של הפואמה שכתב המשורר אבא קובנר על הדמות וגבורתה בקרבות. נראה שב-25 שנות קיומה הראשונות של העיר רוב השמות הנציחו את ההיסטוריה הלאומית. ביניהם בלטו רחובות בעלות משמעות מקומית כמו: "רבבה" בהגיע מספר התושבים לרבבה ורחוב על שמו של מנחם קרייצר, המנהל הראשון של בית היאס ומראשוני העיר. דוגמה נוספת לקשר בין שמות הרחובות לבין יעדי הבנייה בעיר יכולה להיחשב השכונה החדשה בניית "בנה ביתך" בנוה-נוי בשנת 1982. קברניטי העיר החליטו לתת לרחובות שמות פרחים ועצים – שמות המעידים על שכונה צעירה, נקייה איכותית. כך נבחרו השמות: צבעוני, רקפת, כלנית, ורד ונרקיס. התברר איפה כי רק בשנת 1998 נוסח מסמך שקבע את הקריטריונים הברורים להנצחה באמצעות שם הרחוב. המסמך אינו בבחינת "המצאה" אלא התבסס על נוהגים ונהלים של העיר בתחום זה שהתגבשו החל משנות החמישים.

באמצע שנות החמישים קיבלה העיר את בקשת אב שכול להנציח זכר בנו באחד מרחובות העיר. הבקשה נעשתה על סמך הנצחת לוחם אחר, דמבם, שהוזכר לעיל. בעירייה התנהל דיון ער של שוללים ותומכים כאשר הטענה של ראש העיר הייתה כי העיר לא תוכל להיענות לבקשות נוספות שתבואנה ממשפחות חללים אחרות אלא יש להנציח זכר הבנים שנפלו בקרב על העיר במקום מרוכז כמו "יד לבנים" שלידה תוצב גם אנדרטה בנוסח שנות החמישים. מטבע הדברים סיעות השמאל בעיר חששו שטוביהו מקפח את הפלמ"ח והקורבנות של החטיבה שנפלו בסתיו 1948. במקרה זה סיעות הימין והמרכז תמכו בראש העיר והוויכוח נמשך כמה שנים. בעקבות דיונים אלה נקבע במסמך הסופי משנת 1998 כי ראשית לכל, יונצחו רק אנשים, או חללים, כלומר אנשים שאינם בחיים. זכר החיילים יכובד בבית יד-לבנים שאכן נבנה בעיר, ליד העירייה ואמור היה לשמש בית להורים השכולים לחללי המלחמה בבאר שבע ובנגב. באותה הזדמנות נקבע אך כי "אין הוועדה תומכת בהנצחת שמות עובדי העירייה שנפטרו". ברור, שהייתה כאן הפרדה בין עובדים לראשי העיר וסגניו שהללו זכו בהמשך להנצחה ברחובות העיר. המחלוקות אף גלשו לדיון בבקשות נוסח הבקשה להנצחת מנהיגי מרד הגטאות או לחיילים יהודיים שנפלו במסגרת הצבא הבריטי. בסופו של דבר לא נענתה הוועדה לבקשות ספציפיות והעדיפה שמות כוללים שאינם מכילים מחלוקת בין שמאל לימין כמו למשל: רח' לוחמי הגטאות" או רח' "לוחמי הבריגדה".

מחלוקת בדבר מתן שמות לרחובות פרצה כמה שנים לפני ניסוח המסמך המחייב. כך למשל, בשנת 1995 כתב ועד שכונת "נאות לון" לוועדת השמות ולעירייה כי הוא מתנגד לשמות שניתנו לשכונה וכולם על שם פייטנים, חכמים ואנשי דת מתקופת תור הזהב בספרד (והכוונה לשמות כדוגמת: דונש בן למברט, חסדאי בן שפרוט, קורא הדורות, אלחריזי, יחיא בן קפח ועוד). לדעת ועד השכונה צריך לחפש שמות קלים להגיה, קלים לזיכרון, קצרים, מודרניים המתאימים לשכונת בנה ביתך הנבנית על-פי כללים איכותיים מחמירים. הוועד התכוון לשמות פרחים, עצים, שיחים וציפורים המסמלים צבע, ריח ואביב. וכך כתב הועד: "ישנם שמות רבים שנעים לבטא אותם, השמות שניתנו נבחרו בלא לשאול את דעתנו אף שאנו האנשים שגרים שם, ומשקיעים בשכונה במיטב כספנו. ילדנו לא מסוגלים לבטא את שמות הרחובות (שהוועדה הציעה), אנו צריכים תמיד להתנצל בפני הפקידים... וכאשר אנו צריכים למסור את כתובתנו מיד קופצים ושואלים – "איך נתנו שמות כאלה? ... תאיית את השם בבקשה... וכולי". עוד קדם למסמך שהגדיר את עקרונות ההנצחה ברחובות, חלה התחדדות בעימות בין תומכי הימין לתומכי השמאל. כך למשל הוצע לוועדת השמות העירונית לקרוא רחוב על שם אנדרה נרבוני יו"ר הפדרציה היהודית באלג'יריה; הצעה להנציח את שמו של סגן ראש העיר שנפטר בן-ציון כרמל; הצעה לקרוא רחוב על שמו של סעדיה מלל, מראשוני התעשיה בנגב, הצעות שלא התקבלו. לעומת זאת, שמותיהם של יצחק חמיאל מראשי בית"ר המקומי ומראשי מר"ץ ושמו של צבי לוריא מחותמי מגילת העצמאות זכו לרוב הדרוש והונצחו בשכונת "רמות".

מאחר שהעירייה זקוקה הייתה לשמות חדשים לעיר הנבנית בתנופה הוכנה בשנות התשעים רשימה של אישים המתאימים להנצחה בבאר-שבע. הרשימה כללה כמה מאות שמות שחולקו לפי הקטגוריות הבאות: עולי הגרדום, הצנחנים על אדמת אירופה, שופטי בית המשפט העליון, משפטנים, זוכי פרס ישראל, סופרים, משוררים, אנשי חינוך, רופאים, מדענים, מוסיקאים, שחקני תיאטרון, שרים, חברי כנסת, חותמי מגילת העצמאות. זה כלל גם מושגי מפתח בהיסטוריה הציונית, רבנים, מפרשי התלמוד, זוכי פרס נובל ועוד. בנובמבר 1996 נוספו לרשימה זו עוד 100 אישים ודומה שהמאגר היה אמור להספיק לשנים הקרובות. ברוב המקרים לא היו קשורים האישים או האירועים לבאר-שבע או לנגב אלא לכלל המדינה וההיסטוריה הציונית. באופן ברור אם כן בלטו השמות של אישים שתרמו לחברה ולתרבות והוכרו על-ידי גוף ממלכתי מוסמך ובעל יוקרה. ראוי להזכיר כי פניית שני קיבוצים משמר העמק ולוחמי הגטאות וכן פניית המרכז החקלאי התקבלו וכך הונצחו מרדכי בנטוב שר הפיתוח מטעם מפ"ם שעשה רבות למען העיר והנגב, צביה ויצחק צוקרמן מגיבורי המרד בגטו וכן הונצח שמו של אברהם הרצפלד איש המרכז החקלאי ששמו אף הונצח במתחם "בית יציב". הוועדה הייתה פתוחה להצעות גם מצד אזרחים בערים אחרות ודוגמה אחת מרגשת: צעיר אשקלוני ביקש מהוועדה להנציח ברחוב את שמו של נתן אלבז, חייל צעיר ונועז, שהציל את חבריו עת זינק על רימון ונהרג אך מנע בכך אסון כבד. החל משנת 1977 צצה תופעה של "הסבת שמות רחובות" וותיקים בשמות חדשים. בשל קוצר היריעה לא נוכל להיכנס לעובי הקורה של סוגיה זו רק נאמר שעיקרה נבעה תוך הרצון "לשדרג" את שמו של הרחוב באישיות חשובה או במפעל ציוני חשוב או להיענות לפנייה (לחץ) פוליטי מצד אחד הגופים המרכזיים במדינה. החל משנת 1989 ובמיוחד בתקופת שלטונו של יצחק רגר, החלו חברי הוועדה "באפליה מתקנת" ורחובות רבים החלו להיקרא בשמות אנשי "ימין" במטרה "לאזן" את התמונה שעד לשנה זו, העדיף השמאל באמצעות ראשי העיר שמות המקורבים לתפיסתו.

בבאר-שבע ניתן כבוד "למייסדים" לאו-דווקא לראשונים-ראשונים אלא לאלה שתרמו לעיר בשנותיה הראשונות. בראשם כמובן היה ראש העיר המיתולוגי דוד טוביהו, איש סולל בונה, שהקים תרתי משמע את באר-שבע הישראלית. רבים ראו בטוביהו כמי שהיה דיזנגוף לתל אביביים. עוד הונצחו "בראשונים" אליעזר פרי שניהל את עמידר בעיר ויצחק ורדימון שהיה הממונה על המחוז מטעם משרד הפנים. במילה ראשונים התכוונה הוועדה לאו-דווקא ראשונים שהגיעו לעיר אלא גם ראשוני בעלי המלאכה, החרושת, והמסחר, התרבות והעיתונות: וכך הונצחו העיתונאי הרברט בן-עדי, בשוק היהודי הונצח עזרא, איש התרבות ומראשי העיר אברהם הלמן, הסנדלר הראשון, וכן שמות של משפחות שישבו בעיר משנת 1909. כך הונצחו גם מייסד טחנת הקמח הראשונה ועוד. כבר בצעדיה הראשונים, עם הנצחתו של השחקן והבמאי מרק חסמן, הוכיחה הוועדה שהתרומה לעיר שווה בכל מגזרי העשייה – כולל תיאטרון, שירה ומחול. הוועדה דירגה את סדר החשיבות החל משנת 1988 בהנצחה וסברה שמלבד ראשוני ומייסדי העיר, יש לתת כבוד גם למפתחי ובוני הנגב, ראשי הציונות, המדינה והצבא.

מסכם עזריהו: "הנרטיב ההיסטורי המיוצג בשמות הרחובות הוא הנרטיב הציוני, המספר את ההיסטוריה היהודית כרצף שראשיתו באבות האומה ושיאו במפעל התקומה של העם היהודי השב לארצו. ההנצחה היא מקומית במובן הפשוט של המילה – היא מתבצעת על-ידי הרשות המקומית במרחב המקומי, אבל הסיפור ההיסטורי שמייצגים שמות הרחובות הוא שילוב של מורשת לאומית הנוצקת בדפוסי הנצחה מקומיים ושל מורשת מקומית המנוסחת במונחי ההיסטוריה העירונית". כמובן שהביקורת שלנו על עבודת הוועדה אז וכיום מתבססת על 3 אלמנטים: 1. המייסדים הקפידו שלא לתת ביטוי לבאר-שבע הטורקית ולא לבאר-שבע הערבית בבחינת "התחלנו עיר ישראלית חדשה", "לפנינו לא היה כאן כלום" והרחיקו אף בביטוי "לאויב אין מקום בעירנו". גישה זו חיבלה ומחבלת בנרטיב ההיסטורי הכללי הנותן כבוד לכל אלה שהיו מעורבים בחיי העיר. 2. מייסדי העיר ויותר מאוחר הדור הבא, לא נתנו מספיק ביטוי לגלי העלייה הרבים שהגיעו לעיר מצפון אפריקה, אסיה ואירופה. יש כאן התנכרות לתרבות מסורתית קודמת שהובאה עם העולים מארצות מוצאם ולמעורבות הרבה של העולים בחיי העיר. הוועדה דבקה בנוסח "כור היתוך תרבותי" מבית מדרשו של השמאל וביקשה להאחיד את השמות למכנה משותף אחד בלבד. 3. לא ניתן ביטוי כלל לתרבות הבדואית החצי נוודית שהתקיימה בעיר, לראש העיר הבדואי הראשון ולמשפחות הבדואים שחיו בעיר לאחר שרכשו בה מגרשים ובנו בה את ביתם. לא ניתן לצערנו כלל ביטוי לשבטי הבדואים שחיו בפריפריה הקרובה של העיר והיו מופיעים בה פעם או פעמיים בשבוע לערוך קניות בשוק ולהסדיר עניינים במשרדי הממשל ובבית הדין השרעי. עם זאת, אין ברירה אלא לקבוע כי ועדת השמות העירונית, בגיבוי ראשי העיר וסיעת הרוב, שרטטה במהלך השנים לא רק "מפת רחובות" של התמצאות עירונית אלא "מפה רעיונית" להתמצאות בחיי העיר והמדינה הנבנית.