אוסף מכתבים מצהיבים מלפני מאה שנים קשורים בסרט ומסודרים בקופסת פח; נשיאת בית המשפט העליון; היועץ המשפטי לממשלה; הספרייה הלאומית.
מה הקו המחבר בין כל הנקודות האלו? אין מדובר אך ורק בערב חגיגי, אחד מרבים, בו מועבר ארכיון או אוסף מכתבים למשמורת לספריה הלאומית, דבר מרגש וחשוב כשלעצמו, ועל כך מגיעה תודה הן לבני משפחת קלארק והן לד"ר נתן ברון על החשיפה ההיסטורית המרתקת הזו במסגרת מחקרו החלוצי. בעיני, חשיבותו של האירוע הספציפי הזה, חורגת מכך וגדולה הרבה יותר.
"
אני נשבע באלוקים שאעשה משפט הוגן וצודק ללא מורא וללא משוא פנים בהתאם לחוק".
זהו נוסח השבועה שהמציא מייג'ור אורם קלארק ושעליו נשבעו בעברית ובערבית שופטים שהושבעו בטקס הפתיחה הפורמלי של מערכת המשפט, שהתקיים אף הוא בחודש יולי, אך לפני 100 שנים. זוהי ההנחיה האופרטיבית שאני מנחה את עצמי לאורה במסגרת תפקידי כיועץ המשפטי לממשלה.
הדברים מהדהדים את הציווי התורני העתיק "
צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז 20) ואת המצווה לשפוט בצדק, שאינה מכוונת רק אל השופטים אלא לכל אדם: "
לא תעשו עוול במשפט, לא תישא פני דל, ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא י"ט 15).
שבועה זו ומחויבות זהה לחוק, לצדק, להוגנות המשפטית - היא נחלת כל העוסקים בעשייה משפטית ציבורית - בין במערכת השפיטה ובין במערך הייעוץ המשפטי לממשלה, מלפני מאה שנים ועד ימינו אנו.
אני ואנשיי בכל רחבי מערך הייעוץ המשפטי הציבורי והתביעה הכללית מונחים בעשייתנו היומיומית ברוח מילות השבועה של אורם קלארק - הוגנות, צדק, ללא מורא, ללא משוא פנים, בהתאם לחוק. בעיוורון צבעים ביחס לזהות אלו העומדים בפנינו לבחינה משפטית, בהתעלם מרום מעמדם או ממידת התמיכה או הגינוי הציבורי שהם מנת חלקם. או מנת חלקנו.
החוק ונאמנותנו אליו הם הלפיד שעשייתנו המשפטית מכוונת לאורו. הוא והוא לבדו המצפן שמורה את דרכנו במסע, מסע שלעיתים נתיביו עקלקלים, לעיתים הוא כרוך בטיפוס על הרים גבוהים שהחמצן על פסגותיהם דליל ולעיתים הוא כרוך בהשלמה עם הפגנות סדרתיות ונמשכות בהן התביעה הציבורית מבקשת להחליף את התביעה המשפטית ואת מחויבותנו הבלעדית לבחינת חומר הראיות ולהסקת מסקנות לפיו ולפיו בלבד.
ואף על-פי כן - זו השליחות. זה התפקיד. כך היה לפני מאה שנים, וזו אותה השליחות גם היום. "ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר"
1.
מעניין לבחון את ההתרחשויות בימיו של מייג'ור אורם קלארק ואת הרלוונטיות שלהן לימינו אנו. קלארק היה זה שהניח את המסד למערכת השיפוט הישראלית כמערכת מודרנית.
בין המהלכים המבניים המכוננים שביצע קלארק הוא ביטל את העיקרון העותומני שמנע מהמקומיים (ה - natives) ילידי הארץ לכהן כשופטים ומינה מקומיים - יהודי וערבי - לשופטים עליונים בארץ ישראל. אולי זה ביטוי קדמוני לתפיסה הרואה יתרון בגיוון המערכות הציבוריות במקצוענים מצטיינים הבאים מכל חלקיה של החברה המקומית ומכל מגזריה על-מנת לקרב את מערכות המשפט והמינהל הציבורי לכלל חלקי האוכלוסייה ולהגדיל את האמון הציבורי שעליו הן נשענות.
לאחר שנתיים קלארק גם היה זה שהחליט על החלפתם של אותם שופטים שמונו במשפטנים מוסמכים מתוך תפיסה שבערכאה השיפוטית העליונה צריכים לכהן מקצוענים מובהקים. גם זה עיקרון יסודי חיוני שרלוונטי לימינו אנו ולשיח הציבורי המתקיים סביב המינויים לבית המשפט העליון, דרכי מינוי היועץ המשפטי לממשלה ודרכי המינוי של היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה. כיצד למנוע פוליטיזציה של המערכות המשפטיות וכיצד להבטיח כי המקצועיות והמצויינות המשפטית הן לבדן תהיינה המסננת היחידה דרכה יש להעביר את המינויים על-מנת להבטיח את איכותה של המערכת המשפטית על כלל אגפיה ואת המשך תפקודה המקצועי והנייטראלי גם לעתיד לבוא? זהו אתגר מרכזי המונח גם לפתחי.
קלארק היה גם זה שהעתיק את המרכז המשפטי בירושלים (ששכן בשכונת באב-אל-זהרה) למבנים במגרש הרוסים, שם שוכן עד היום בית משפט השלום בירושלים, וטיפל בהגדלת תקציב מערכת המשפט כדי לצמצם תופעות של שחיתות ושוחד. הבטחת חוסנה של המערכת המשפטית דורשת תיחזוק מתמיד ודאגה גם לחומר - לתקציב, לתקנים, לשכר הולם, לעצמאות ולאי תלות, להגנה אקטיבית ולטיפוח מתמידים.
קלארק גם תרם להנחלת התפיסה של עצמאות המערכת המשפטית. שבועות ספורים לאחר טקס פתיחת מערכת המשפט, בית המשפט לפשעים חמורים גזר על גובי מס רמאים עונש שהיה לדעת המושל של ארץ ישראל, ויגראם מאני, קל מדי. מאני כעס: "הם היו צריכים להבין טוב יותר, אבל אתה אף פעם לא יכול לדעת כשאתה עוסק באנשים עם מוח משפטי". ואולם בדיון שקיים המושל מאני הכעוס עם קלארק בעניין זה, הבהיר קלארק כי הממשלה לא יכולה להתערב בעבודת בתי המשפט.
ממשלה לא יכולה להתערב בעבודת בתי המשפט. תובנה יסודית, בסיסית, אלמנטארית, המשקפת הבנה מעמיקה ונכונה של תפקידה של הרשות השופטת.
בערב שעוסק במאה שנות משפט וכבן ממשיך לשרשרת היועצים המשפטיים לממשלה לדורותיהם, אני חש חובה לספר לכם סיפור קטן שעליו למדתי מכתביו של דוקטור נתן ברון ועל כך מסורה לו תודה גדולה. זה סיפור הקשור דווקא ליועץ המשפטי לממשלה הראשון, נורמן בנטוויץ'. בנטוויץ', שהיה אחד מסגניו של קלארק, חב לקלארק את מינויו שכן הוא התמנה (ב-1.7.1920) לתפקיד "קצין השיפוט הבכיר" בפלשתינה עם פרישתו של קלארק מתפקיד זה עקב מחלתו. בהמשך שונה התואר ל"מזכיר המשפטי", ולאחר מכן ל"יועץ המשפטי". כך נוסד לראשונה בארץ ישראל - מוסד היועץ המשפטי לממשלה. ויגראם מאני, מושל ארץ ישראל באותה תקופה, לא חיבב במיוחד את בנטוויץ' - "הוא נראה כמו פושע מכוער, בית המשפט יטעה ויחשוב שהוא הנאשם" אמר על בנטוויץ', ואת ג'יימס סקוט שהפך לנשיא הראשון של בית המשפט העליון בארץ ישראל חיבב מאני עוד פחות, כינה אותו "כלב מטומטם ואטום", ואמר "הוא נראה לי טיפש גמור".
בסוף חודש אוגוסט 1929 התחוללו "פרעות תרפ"ט" ואירעו אירועים חמורים ביותר ברחבי הארץ. מתוקף תפקידו טיפל בנטוויץ' בהליכים משפטיים נגד חשודים ערבים בהשתתפות במהומות ובביצוע עבירות, מהן עבירות חמורות כגון רצח. מעורבותו של בנטוויץ' היהודי עוררה תגובות קשות בקרב הציבור הערבי, הוא הואשם ביחס לא הוגן כלפי הנאשמים הערבים, ומחאות נשלחו לירושלים וללונדון. גורל כהונתו של בנטוויץ' היה נתון בידיהם של שני האנשים הבכירים ביותר בממשל הארץ-ישראלי: הנציב העליון לורד ג'ון צ'נסלור וזקן השופטים סיר מייקל פרנסיס מקדונל.
ביום 14.9.1929 בא זקן השופטים מקדונל ללשכתו של הנציב העליון צ'נסלור לשיחה בעניין בנטוויץ' ודרש לפטר את בנטוויץ' כי "הממשלה סובלת נזק מנוכחותו של נורמן בנטויץ', יהודי ותומך קנאי של הציונות, בתפקיד המשפטי הבכיר של יועץ משפטי". בדיווח ללונדון הנציב העליון דווקא נוקט בנימה של הגנה על היועץ המשפטי: "מר בנטוויץ' .. הוא אדם שרמת האופי שלו גבוהה, הוא בעל יושרה (integrity), ואני בטוח שהוא לא בעל דעה קדומה (biased) בייעוץ שהוא נותן לממשלה". הנציב העליון אפילו מייחס טעמים אנטישמיים לעמדתו של זקן השופטים מקדונל הקתולי האדוק ביחס להתנגדותו לבנטוויץ' היהודי.
אולם, כעבור יומיים מתקיימת שיחה קשה בין הנציב העליון צ'נסלור ליועץ המשפטי בנטוויץ'. הנציב מציע ש"בגלל המצב", שכל התיקים הנוגעים "להתפרצות האחרונה של האלימות" יועברו לטיפול של הסוליסיטור-ג'נרל רוברט הארי דרייטון, סגנו של בנטוויץ. בנטוויץ' מגיב להצעה של צ'נסלור בתחושת עלבון. אחרי ויכוח, בו דחה צ'נסלור את הצעת בנטוויץ' להתפטר, מסכים בנטוויץ' לדון בתיקים של הערבים "תוך התייעצות" עם סגנו.
כעבור שבועיים מתפרסם איום ערבי בשביתה כללית אם לא יפוטר בנטוויץ'. באווירה מתוחה זו הנציב צ'נסלור כבר לא "מציע" אלא מורה לבנטוויץ' לא לטפל בתיקים של ערבים בקשר לפרעות, ולהעביר אותם לסגנו דרייטון. בשבועות הבאים, בהם התנהלו המשפטים הפליליים נגד הפורעים הערבים, שכמה מהם נידונו למוות, המתיחות בעניין בנטוויץ' לא שוכחת ואף מתעצמת.
המתיחות הרבה מביאה לבסוף לשביתה כללית של האוכלוסייה הערבית "נגד המשך כהונתו של בנטוויץ' כיועץ משפטי לממשלה". מידורו המשפיל של בנטוויץ' מושלם סופית כשבמהלך דיוניה של "ועדת שאו" לבדיקת אירועי "פרעות תרפ"ט", מיוצגת הממשלה בדיונים על-ידי סגנו של בנטוויץ' - דרייטון.
אם בכל אלו לא היה די, ב-24.12.1929, מתחולל אירוע בלתי צפוי: צעיר ערבי, שעבד כשליח בבית הממשלה, שולף אקדח ויורה בבנטוויץ'. פציעתו של בנטוויץ' הייתה קלה, ואחרי כמה ימים בבית החולים חזר לעבודתו. הירייה
שפגעה בבנטוויץ' הולידה גל של אהדה כלפיו, והוא קיבל מאות מכתבים של איחולי-הבראה. אולם מעמדו נותר מעורער.
עד כאן המשל. ומה הנמשל שאפשר ללמוד מהסיפור הזה?
הלקח הפסימי הוא שחייו של יועץ משפטי לממשלה מאז ומעולם היו קשים ומאתגרים, והניסיונות לערער את מעמדו ולהצר את צעדיו הינם עמנו מתחילת ימיו של המוסד.
יש גם לקח אופטימי: על-אף הקושי הרב בתפקיד, המחויבות של היועץ המשפטי לממשלה מאז ועד היום, אפרופו נוסח השבועה של קלארק, הינה אך ורק למצפן המקצועי ולאינטרס הציבורי. כפי שמשתקף גם בדבריו של בנטוויץ' עצמו אודות הייצוג בתיקי הנאשמים הערבים במאורעות תרפ"ט, בספרו "77 שנותי": "התפקיד שלי היה לוודא כי האישומים הוצגו בצורה הנאותה ביותר...
2 (My business was to see that the cases were presented as adequately as was possible..). הא ותו לא. תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה לשרת את האינטרס הציבורי, לשים נגד עיניו את הראיות ואותן בלבד ולא אינטרס פוליטי כזה או אחר.
אם לחזור לשאלה שהצגתי בתחילת דברי - מה הקו המחבר בין אוסף המכתבים של קלארק, בין נשיאת בית המשפט העליון, בין היועץ המשפטי לממשלה ובין הספרייה הלאומית - בעיני הקשר ברור. כל אלו הם נכסי תרבות מוסדיים ומובהקים של החברה הישראלית, המעשירים אותה, מפארים אותה, תורמים להגדרתה כחברה דמוקרטית ובלעדיהם נהיה חסרים את ה-דנ"א היסודי של החברה שלנו.
בית המשפט העליון שהינו נכס משטרי מהמפוארים שיש בחברה הישראלית; הייעוץ המשפטי לממשלה שיש לי הכבוד להובילו בשנים אלו; הספרייה הלאומית כמוסד חיוני המופקד על שמירת אוצרותיה התרבותיים של מדינת ישראל ושל אוצרות התרבות של העם היהודי; כל אלו הם נכסי תרבות מובהקים, מעוררי השראה, עליהם יש לשמור מכל משמר, לטפח ולהעצים וודאי שלא לפגוע ולהחליש. על כן מצאתי חשיבות מיוחדת בערב שמשלב את כל המוסדות הללו יחדיו.
אני ואנשיי רואים חשיבות עצומה לפעול לשימור נכסי תרבות, ובהקשר זה אני מבקש להעלות פה על נס באופן מיוחד את עבודתה יוצאת הדופן של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (משפט ציבורי-מנהלי), עו"ד
דינה זילבר, שמוציאה את המחויבות הזו מן הכוח אל הפועל באמצעות פעילות משפטית יוזמת ויצירתית.
ביטוי חשוב לעבודה זו הינו התייצבות יועץ עליה החלטתי, בעקבות המלצתה של עו"ד זילבר, בחזית של שני הליכים משפטיים שעדיין מתנהלים. מטרתם הינה לשמור על נכסי צאן וברזל בעלי חשיבות היסטורית, תרבותית ומחקרית ברשותה של מדינת ישראל ולבטא את היותו של היועץ המשפטי לממשלה מייצג האינטרס הציבורי המובהק בהשגת מטרה זו.
הליך משפטי אחד ננקט בעניין בעלות המדינה על הטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות שעמדו להימכר במכירה פומבית על-ידי יורשי אחד מנסחי הטיוטות, עובד מנהלת העם. התייצבותי בהליך נבעה מהתפיסה כי מדובר בתעודות שאינן רכושו הפרטי של מאן דהוא אלא הן שייכות למדינת ישראל. נוכח ערכן החד-פעמי, והחשיבות ההיסטורית, התרבותית, החינוכית והערכית שהן אוצרות בחובן - יש להבטיח את הישארותם של נכסים לאומיים מובהקים אלו בידי המדינה.
הליך שני ששיקף תפיסה דומה ננקט בעניין הבעלות על "כתרי-דמשק", ספרי תנ״ך נדירים שנכתבו במאה העשירית, קיבלו את אישורו של הרמב"ם כמייצגים את הנוסח המדויק ביותר של המסורה, התגלגלו לרשותה של קהילת חלב שחרבה וכעבור מאות שנים שבו למדינת ישראל בדרך לא דרך במבצע מצית דמיון, עד אשר שוקמו בספריה הלאומית. זקן הכתרים נכתב, על-פי הסברה, בארץ ישראל והוא כבן 1,000 שנים.
כתרי דמשק הינם שרידים מוצלים מאש, עדות לקורות עם-ישראל במאות השנים מאז כתיבתם. לכתרים היסטוריה עשירה ומאפיינים ייחודיים החושפים רזים מחיי הנדודים ותלאות קהילות יהודיות בעבר ובהווה. הם מפסגות היצירה היהודית ואין עוררין כי מדובר ביצירות מופת של העם היהודי, אשר ערכן לא יסולא בפז. זהו אוצר בעל אופי ציבורי-לאומי.
הואיל ובמשך מאות שנים כתרי דמשק נשמרו על-ידי קהילת יהודי סוריה, נטען כי בפועל הם רכושה של קהילת יהודי סוריה ויש להעביר את הכתרים לידי ראשיה היום, להוציאם מידי הספרייה הלאומית ולהציגם במרכז מורשת שבכוונתם להקים. ואולם לשיטתנו לכתרי דמשק אופי ציבורי-לאומי, הם נכס תרבות מובהק של העם היהודי כולו שמדינת ישראל היא ביטויו הריבוני ולפיכך יש לדאוג כי הם יוותרו בידי המוסדות הלאומיים של העם, במשמורת בספריה הלאומית, במתכונת של הקדש ציבורי (בו יהיו, בין היתר, נציגי ציבור ונציגים יוצאי קהילות ישראל בדמשק, זאת נוכח התרומה המובהקת של יהדות דמשק להשתמרות הכתרים) אך לא בידי הפרט.
בין תפקידיי המגוונים אני מייחס משמעות רבה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה כמייצג אינטרס הציבור גם בשימור נכסי התרבות של העם היהודי לדורותיו. שימור מורשת יוצר זהות, מגדיר ייחוד ושייכות, מעשיר את החברה, ומשפיע על הסיפור המכונן והמעצב של פני המקום.
נאמר כבר כי "חברה אשר הורסת במכוון - מסיבות כל שהן בניינים ראויים, היא חברה לא תרבותית".
3 שימור מורשת תרבותית הוא כלי קיבול לערכים תרבותיים ולזהות לאומית. שימור מורשת משפטית - שאף היא תרבות - הוא ערובה להמשכיות דמוקרטית, הוא ביטוי של מחויבות לערכי היסוד של השיטה, הוא לחם חוק לחברה המחפשת דרכה אל האור.
נאמנות זו של המדינה כלפי הציבור, כלפי העם היהודי וכלפי הדורות הבאים הכרח הוא שתתבטא לא רק בשימורם של מסמכים, אלא גם ואף בעיקר בשימורם של מבנים משטריים ומוסדיים, של שיטה דמוקרטית ושל ערכי יסוד מכוננים המגדירים אותנו כחברה. בנפשנו הדבר.
