ביום רביעי 20 יוני, 2018 שיגר לי פרופסור ג'מיל דעבול, את מאמרו של אחמד ג'אלב בערבית, שהחלטתי, מפאת חשיבותו לתרגמו לקורא העברי. שם המאמר: "אני עירקי עד לשד עצמותיי, אך גם ציוני, כי אני עירקי יהודי, כל ימי ואני גאה על כך"! זהו ציטוט שהביאה הגברת ניראן בסון, אזרחית לונדון, מפי יעקב קרקוקלי, יו"ר מועדון הפרלמנט של מועדון "צוותה" באור יהודה.
המאמר הוא - מדף של אחמד ג'אלב שנושאו "ישראל בלהג בעירקי". וכך כותב אחמד ג'אלב במאמרו זה: יהודי יוצא פקולטת אל-שָׁרִיעָה (ההלכה) האיסלאמית בבגדד שבעירק, שהמנהיג עַבְד אֶל כָּרִים קָאסִם, העריך את יעקב קרקוקלי מאד.
"אני עירקי עד לֶשֶׁד עצמוֹתיי אך גם ציוני בהצטיינות. אני יהודי עירקי כל חיי ואני גאה בכך", כך אמר יעקב קרקוקלי היהודי העירקי בן השמונים ושמונה שעמד איתן לגופו בלבד, בחקירות מרתפי המודיעין העירקי.
יעקב קרקוקלי למד בפקולטה אל שריעה האיסלאמית, כדי להיות אחד הישראלים האהובים על-ידי יו"ר הרשות הפלשתינית מר אבו מאזן.
הסיפור מתחיל, בשנת 1928, עת נולד יעקב בבגדד, לאביו עבד אללה אוסי, שהיה יבואן למוצרי טבק, ולאמו סָמִיחָה קוֹצְ‘מָאן, ולו שלושה אחים ואחות. האח החשוב ביותר ליעקב, היה אחיו שלמה, אשר סימל באישיותו את דמות האב, כי הוא גִּדֵּל אותו לאהבת הדת והציונות. כבר בהיות יעקב בן חמש, היה בקיא בהלכות התפילה, תוך ערגה חזקה לירושלים. אחיו שלמה היגר לארץ ישראל ושם נספָּה באירוע טרור שאירע ברחוב בן יהודה בירושלים בשנת 1948.
אין יהודים ברכב
מאז בחרותו, נחשב יעקב כגיבור. עוד בשנת 1941 כשהיה בן שלוש עשרה, כאשר נסע ברכב (בו נסעו יהודים), עצרו אותו מתפרעים מוסלמים באחד המחסומים, בתחילת פוגרום ה"פרהוד" ושאלו אם יש ברכב נוסעים יהודים; יעקב ענה לחָמוּשׁ המוסלמי ללא היסוס, בתקיפות ובטון החלטי: לא ולא! אין יהודים ברכב! ובכך הציל את חייו ואת חיי אחד עשרה נוסעים היהודים שנסעו עמו.
כך, נמשכו ההצקות על היהודים שהחלו חוששים לחייהם, דבר אשר גרם להם להסתלק ולברוח מארץ מולדתם ולהגר אל ארץ ישראל. גם אמו של יעקב ואחותו היגרו לארץ ישראל ולאחר מספר שנים גם אביו. באותן השנים בהן התרוקנה עירק אט אט מן היהודים שלה, הצמיד יעקב לשמו את הכינוי קרקוקלי, על שם העיר קרקוק, בה פעלה החברה לטבק שהייתה בבעלות המשפחה.
בשנת 1958, לאחר המהפכה הצבאית בהנהגת עבד אל-כרים קאסם, החלו הקשרים בין יעקב לבין המנהיג להתחזק; יעקב הצליח בסיועו של המנהיג עבד אל-כרים קאסם, להתקבל כסטודנט למכללת ההלכה האיסלאמית בבגדד, בה למד ארבע שנים וחצי, ואף זכה בתעודת הבקלורייה בהצטיינות. נגיד המכללה העניק לו ספר הוקרה מפואר, בצרוף אגרת של מהמנהיג עבד אל-כרים קאסם ובה כתב: "זאת הפעם הראשונה בה זוכה תלמיד מבני המיעוטים ובפרט מן העדה היהודית בכזאת הוקרה" ועוד הוסיף בגאווה וכבוד, לקרוא לבני המיעוטים האחרים ללכת בדרכו של יעקב!
ואז קרה דבר נורא, בשנת 1968, אירע המהפך הצבאי וההשתלטות על מנגנוני השלטון; אַחְמַד חָסַן אֶל-בַֹכֱּר וסגנו, סדַּאם חוּסֵיין, השתלטו על המדינה. השלטון החדש החמיר את שליטתו על האזרחים בכלל, ועוד יותר כלפי המיעוטים, כדי לבסס את שלטונם המרכזי.
באותה עת, נשלחו עשרות יהודים למעצרים; הוטלו עליהם מגבלות כמו: איסור יציאה מעירק, איסור משיכת כמות גדולה של פיקדונות וחסכונות מן הבנקים והגבלת כניסה למכללות החשובות. באותה העת נחשב יעקב לאחד מהיבואנים העשירים וְשָׁכַן בשכונת אֶל-מַסְבַח היוקרתית.
גזר דין מוות
יעקב נעצר על-פי הוראות מנגנוני הבולשת החשאית באשמה, כמי שסייע כביכול לסוכנות הידיעות האמריקנית בהברחת סוכן יהודי לסוכנות הידיעות המרכזית האמריקנית ה-CIA לישראל ולטהרן. יעקב נתפס והוכנס אל מרתפי החקירות העירקיים ולאחר שרשרת עינויים קשים נשפט לתלייה.
על סדרת העינויים שעבר, סיפר יעקב במאמר לעיתון מעריב וכך תיאר את ייסוריו: "התחיל החוקר לענותי עינויי תופת! כי לאכזרים האלה היו שיטות עינויים שונות ומגוונות שקשה לתאר את תוצאותיהם; הם היו תולים אותך על מאַוְרֵר גדול התלוי מהגג, ואז מפעילים אותו תוך כדי מכות בכבל חשמלי; שָׂמים על ראשך כֶּתֶר ממתכת וקושרים את ידיך, ואחרי כן מחשמלים את הכתר. ואם לאחר דקות לא היית מאבֵּד את ההכרה - היית משתגע".
תשעה חודשים נמשכה תקופת מעצרו של יעקב, ורק אחר כך שוחרר. ושוב, לאחר ארבעה ימים נעצר שנית על-ידי סוכנות המודיעין העירקית ונשלח אל בית הסוהר "קַצר אל נהאיה" - "ארמון הסוף", שאז נחשב לבית הסוהר הגרוע ביותר בעירק; ממנו איש חי לא שב, והעונש היחידי שקיבלו אסיריו היה גזר דין מוות. שנתיים תמימות החזיק יעקב מעמד במרתפי בית הסוהר "ארמון הסוף" כשהוא סובל מעינויי תופת תכופים וכואבים מאד, עד כדי כך שהתחנן וביקש מאחד הסוהרים שירה בו כדור למוות ויגאל אותו מייסוריו, אך לשווא.
בשנת 1973 שוחרר יעקב סופית מבית הסוהר "ארמון הקץ" כדי להצטרף אל משפחתו בישראל, אך עדיין, חוויותיו מעירק, מטרידות אותו בלילות, גם לאחר שחרורו.
בשנת 2016, הגיע יעקב אל המוִקָטָעָה ברמאללה שם סיפר לאבּוּ מאזין, ראש הרשות הפלשתינית, את שאירע לו בעירק; שם במוקאטעה, האזינו לו גם ישראלים נוספים שנכחו במפגש חשוב זה.
ציוני גאה
יעקב קרקוקלי מספר: "אמרתי לאבו מאזן שהעם הפלשתיני בחר במועדף מבין מנהיגיו. רק למה שלא תעשה צעד אחד, ותכריז בפומבי על רצונך לבקר בכנסת ישראל, ולשאת דברי שלום - צעד אשר יחסוך לך הליכה של אלפי קילומטרים".
יעקב מתאר את זהותו כמשולבת: ישראלית ועירקית, אך מצהיר שלמרות החיבה והגעגועים, לא ישוב עוד אל עירק; "אני עירקי עד לֶשֶׁד עַצְמותי, אף כי אני ציוני גאה ומצטיין, אני יהודי עירקי כל חיי ואני גאה".
