מציל מצפון האומה ואחדותה

לכבוד הוא לי לשאת מעט דברים, אני הקטן, כאדם חילוני, לזכרו ולכבודו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זכר צדיק לברכה, ביום השנה ה-83 ללכתו מעימנו. ותחילה ברכה לכבוד האכסניה, האוצרת ומביאה את דבר הרב ברבים. מלאכת קודש נעשית ב"בית הרב", אתר מורשת מרטיט בלב ירושלים, ביתו של הרב הראשי זצ"ל. מכאן יצאה תורתו ומכאן תימשך השראתו. כמי שעוסק במורשת - יו"ר מכון ז'בוטינסקי ומנהל "בית אבא" - יודע אני להעריך את המלאכה הנעשית כאן ואצלנו, כדי שהשראת האישים הגדולים בעמנו, במאה העשרים, תאיר את עולמנו ודרכנו במיוחד בימים אלה. בוודאי נכונים הדברים על הרב קוק, שכמעיין המפכה לבלי סוף מתפרסמים ניצוצות רוחו, יוצאים ספריו, אמירותיו, דבריו, הגיגיו, ורואים אור שוב ושוב, בכתבים ובכנסים, מרווים קהל גדול שצמא לדבר אמת. אישים מועטים בתולדות התחיה של העם היהודי במולדתו זכורים ומצוטטים בכל מיני הזדמנויות עד היום. אזכיר שלושה - המייצגים שלושה זרמים מרכזיים בציונות ובתחיה הלאומית: ברל כצנלסון של תנועת הפועלים, זאב ז'בוטינסקי של הרביזיוניסטיים, וכמובן - הרב קוק של הציונות הדתית, בעצם של העם היהודי כולו. שלושתם חיו ופעלו בתקופת המנדט הבריטי. הרב קוק נסתלק כבר ב-1935, ברל ב-1944, ז'בוטינסקי ב-1940. הם לא זכו לראות בהתגשמות חלום העצמאות משאת נפשם ומושא פעולתם, אבל יש להם מניות יסוד חשובות בסלילת הדרך לעצמאות ישראל, במולדתו ההיסטורית, איש איש בדרכו, איש איש בתנועתו, איש איש והגותו המופלאה. כצנלסון וז'בוטינסקי היו חילונים גמורים - אבל טיפחו יחס עמוק למסורת ולתורה. הרב קוק היה כמובן ראש רבני ארץ-ישראל, סמכות תורנית רמת מעלה, אישיות דתית במלוא מובן המלה, אבל עם הבנה לאומית-ציבורית-ציונית. הוא לא היה סגור בדל"ת אמותיו, לחם את מלחמת היישוב, אבל גם נאבק למען אחדות פנימית ושלום בית, בעת של התכתשויות פוליטיות פנימיות. הרב קוק היה מדינאי, מנהיג, ולא רק לחובשי הכיפות, שידע לדבר עם גדול ועם קטן, עם יהודים ועם גויים, והקרין על סביבתו הדרת כבוד וקודש. האחדות והמוסר, הצדק וניקיון הכפיים היו חשובים לו - להערכתי - אפילו יותר מלימוד תורה. בשבילו יהדות ולאומיות חד המה. בין ז'בוטינסקי והרב היו שתי נקודות מיפגש - אף כי, דומני, שמעולם לא התראו פנים אל פנים. הם החליפו ביניהם איגרות וברכות למכביר, ראו עין בעין את ענייני הציונות, ונוצר ביניהם קשר מיוחד, נדיר, בלי שנפגשו. אל נשכח כי מאז סוף 1929 ועד יומו האחרון ז'בוטינסקי לא הורשה לבוא ארצה, שעריה ננעלו בפניו על-ידי שלטונות המנדט. אדבר גם על אבי-מורי, ד"ר אב"א אחימאיר, מהמנהיגים האידיאולוגיים הבולטים של הרביזיוניסטים, עליו אמר ז'בוטינסקי "מורנו ורבנו", ואשר הרב קוק בעצם הצילו ממוות. איך כל זה מתקשר? קודם כל בכך, ששני האישים, ז'בוטינסקי ואחימאיר, בשני צמתי זמן, פתחו בשביתות רעב. ז'בוטינסקי ב-1920, אחימאיר ב-1934. מי ששיכנע אותם להפסיק שביתתם המסכנת חייהם, היה הרב הראשי לארץ-ישראל בכבודו ובעצמו. ב-1920 אירגן ז'בוטינסקי את הגנת ירושלים - אל מול האינתיפאדה הראשונה, ולמורת רוחו של הריבון דאז, השלטון הצבאי הבריטי. הוא נדון ל-15 שנות מאסר בכלא עכו יחד עם כמה מחבריו, ושם פתחו בשביתת רעב מחאתית. משנודע הדבר לרב קוק, שיגר אל "אסירי התקווה", ביטוי שלו, איגרת שבה כתב: "המאורעות האחרונים שנתהוו לטובה במעמדנו המדיני, לא היו יכולים לשמחנו שמחה שלמה, כל זמן שאתם, יקירי גיבורינו, הינכם נתונים במצב של לחץ ועגמת נפש... הידיעה הנוראה שכשל כוח הסבל שלכם, עד שגזרתם עליכם רעבון, דיכא את רוח כולנו. הננו נדכאים, אחינו הקדושים היקרים, מפני הצער והמכאוב שלכם, ובשם כל אחינו בית ישראל, המתפארים בתהילתכם, הנני מבקשכם, אחינו היקרים, שתתמלאו באותה רוח הסבלנות והקדושה של גיבורינו, אדירי האמונה והביטחון אשר מעולם. אל תדכאו את רוחכם הטובה, אשר נתן ד' יוצר רוח האדם בקרבו לכם, ואל תשלחו יד בבריאות גופכם, שנשמה כל כך בריאה ועדינה שוכנת בו. אל תעציבו ותתמוגגו את לב כל אחיכם, כל בית ישראל, ששמכם חרות באותיות של אש-קודש על לוח לבם"... המכתב עשה את שלו, האסירים ובראשם ז'בוטינסקי, הפסיקו שביתתם, וז'בוטינסקי שיגר מהכלא בעכו אל הרב מכתב זה: "קיבלנו את מכתב מעלת-כבודו אלינו וקראנו בתשומת לב את דבריו היקרים. אמנם, כמעט כשל כוח הסבל, אך בהגיע אלינו בקשת הקהל ובקשת מעלת כבודו - הסכמנו להיענות לבקשה זו. יקבל נא כבוד הרב את תודתנו הרבה על רגשותיו העדינים. מי יתן ותצמח ישועה לעם כולו ולנו בתוכו בעגלא ובזמן קריב". ב-1933 התחוללה פרשת רצח ארלוזורוב האיומה. איומה בשני מובנים - גם רצח של מנהיג ציוני דגול בידי שני ערבים, וגם עלילת דם נגד שלושה רביזיוניסטית, ואבי המנוח בראשם, "הנאשם השלישי", שלו יועדה עלילת ההסתה לרצח. לא ניכנס כאן לפרטי הפרשה, אבל ייאמר מיד, שאילמלא נרתמו שני המנהיגים הללו, זאב ז'בוטינסקי והרב קוק, למאבק בעלילה ולמען הצדק והאמת - השלושה היו מוצאים להורג. הצמנהיג השלישי שהוזכר לעיל, ברל כצנלסון, נקט יחד עם שאר ראשי תנועת הפועלים עמדה נגד חבר הילדות שלו מעירם המשותפת בבלארוס. במשך שנה תמימה לחמו ז'בוטינסקי והרב קוק את מלחמת הצדק, ביישוב הקרוע, עד שהצדק יצא לאור. היה זה הזוי לחלוטין: בעוד שמתגברות התנכלויות הערבים ליהודים בדרכים וביישובים, ובגרמניה הנאצים עולים לשלטון, כמעט מלחמת אחים פורצת ביישוב. אחימאיר שוחרר לאחר תשעה חודשים, עוד בטרם נפתח המשפט, לאחריו זוכה רוזנבלט, ואילו סטבסקי נדון למוות, וזוכה רק בעירעור. למען הצלתו הטיל הרב קוק את מלוא כובד משקלו הסמכותי-מוסרי, למורת רוחם של ראשי היישוב מתנועת הפועלים, מפא"י, ובן גוריון בראשם, שרצו גם לראות בתלייתו של סטבסקי וגם לגרוף מהפרשה העגומה רווחים פוליטיים. עם שיחרורו של אחימאיר, שיגר אליו הרב קוק את השורות הבאות, שגם נתפרסמו כמודעה גדולה בביטאון הרביזיוניסטים, "הירדן" - לאמור: "סופר יקר מר אבא אחימאיר הנני מברכך במז"ט כי הוכר צדקך, ואקוה בעה"י שיוכר בקרוב שידי עם קדוש נקיות הן מהדם, ולא ישמע עוד שוד בגבולינו ושלו' על כל ישראל ועל כל ישרי לב. מכבדך הק' (הקטן) אברהם יצחק הכהן קוק". גבות הורמו ביישוב למקרא מכתב מופלא זה, שכולו שבחים למי שהיה היריב המר של הסוציאליסטיים שלנו. אחימאיר לא הועמד לדין - אבל גם לא שוחרר, אלא הועבר מיד לכלא עכו, בלי שייאמר לו על מה ולמה. הוא פותח בשביתת רעב, שנמשכה ארבעה ימים, כאשר הגיע אליו מכתב הרב קוק - ואני מצטט: "כ' (כבוד) ד"ר אבא אחימאיר. שמעתי שהתחיל בשביתת רעב, בתור מחאה בדבר עיכוב מאמסרו, אחרי שיצא זכאי במשפט. אודיע לכבודך שעם כל מה שאני מצטער מאוד על העיכוב של העינוי שלך במאסר, אינני מסכים בשום אופן שאיש כמוך ישתמש בהאמצעי של שביתת רעב, נגד חובת שמירת הנפש ואני בטוח בע"ה שבקרוב תכיר הממשלה את חובתה להוציא את שחרורך הגמור אל הפועל. למע"ה, (למען השם) לא תתענה עוד וחזק ויהי ד' עמך. דורשך לטוב (חתימה)". המכתב (המקור שלו שמור בארכיון "בית אבא) עשה את שלו, אחימאיר חדל משביתת הרעב וכך ניצלה נפשו ממוות. או אז התברר, כי מעמידים אותו למשפט על ארגון פעולות הפגנתיות נגד שלטון המנדט, בשנים ובימים שקדמו לרצח ארלוזורוב. מכלא עכו משגר אבי לרב קוק את המכתב הבא - ואני מצטט קטעים מתוכו: "גם אילמלי הייתה ידי רב לי בכתיבה, לא יכולתי להביע הרגשות שאני רוחש כלפי כבודו. קטונתי! מי אני, ששמואל בדורנו, גדול רבני ישראל, גדול בתורה ובמעשים, לוחם מלחמת הכותל הקדוש - יעמיד בסכנה את עמדתו הציבורית? שואל אני את עצמי: במה זכיתי? ותשובה בל אמצא. אמש הודיעני שר הסוהר על דרישתו של הרב קוק שאפסיק את שביתת הרעב. הבוקר אכלתי. חלש אני לעת עתה וקשה עלי הכתיבה בכלל, מכל שכן לאדוני הרב. תשמשנה השורות הדלות האלה (תרתי משמע) עדות לחלק האלפי מן הכבוד שאני רוחש לאדוני. כמה שמדים קמו על ישראל והשמד האדום על כולם. מי יתנני להירתם למרכבת הכבוד, כדי להעלות את אדוני עד הר-הבית בבוא משיח צדקנו, אשר לו אנו מייחלים. והרייני אחד מרבבות מעריציו, הכותב לו בדמע של שמחה והכרת תודה. אב"א אחימאיר". יש לציין כי הרב קוק, כמוהו כז'בוטינסקי, הכיר לא מיד בחפות שלושת הנאשמים - ולא מתוך איזו שהיא אינטואיציה או התגלות אלוקית. כאיש ציבור מעשי ובקיא בנעשה בארץ, הוא חוקר ודורש ונעזר ברב צעיר בשם נתן מיליקובסקי, שבנו בנציון, סטודנט בהר הצופים, מעורה בחוגי הצעירים הרביזיוניסטיים, ומבין באמצעותו, שאין שמץ של אמת בהאשמה כאילו היה זה רצח פוליטי. הרב נתן רענן והרב יעקב מאיר אף הם מחזקים את ראש הרבנים במאבקו לזיכויו של סטבסקי. הרב קוק רותם את עצמו ואת ציבור רבני ארץ-ישראל, לתפילות ולפעולות, למען הצדק והאמת, אשר מסתבר כי עשו את שלהן. משזוכו השלושה סופית, לפחות משפטית, כתב ז'בוטינסקי כי "שם הרב נהייה בן-לילה לסמל נשגב בלב ההמונים לא ייספרו. בפעם הראשונה הרגשתי כי עוד יש לארצנו הזכות להיקרא 'קדושה'". ואילו ועידת הצה"ר בכינוסה בינואר 1935 בפולין, שלחה ברכה מיוחדת לרב קוק, בזו הלשון: "באישיותך אנו רואים סמל נשגב למורשת עמנו". לדאבון הלב, אגפי השמאל ביישוב לא קיבלו בעין יפה את מעורבותו ועמדתו החד-משמעית של הרב קוק לזיכוי הנאשמים מן המפלגה היריבה להם, ואפילו היו בהם מי שחירפוהו וגידפוהו. האם זה מה שקירב את מותו? הרב קוק לא זכה לאריכות ימים. הוא חלה בסרטן, ונפטר לפני 83 שנה, בשנת 1935. רק בן 70 היה. פעולתו למען האמת והצדק בפרשה הקשה של רצח ארלוזורוב, המשפט והעלילה - הייתה המעשה הציבורי הבולט האחרון בחייו. גם הרב שסייע בידו, הרב נתן מיליקובסקי, חלה ונפטר באותה שנה, בן 55 בלבד. אביו בנציון, זכה לחיות עד גיל 102, ונכדו הוא ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, יבל"א. עם מותו של הרב הראשי לארץ ישראל, שיגר ז'בוטינסקי איגרת ניחומים בזו הלשון: "יחד עם כל בית ישראל מבכים פטירת צדיק הדור, לוחם האמת, הרב הגאון קוק. בבניין המדינה ברוח אמונתו הטהורה ינוחם העם". מודעות אבל ענקיות ורגשניות פורסמו בביטאוני התנועה הרביזיוניסטית. אקרא שלוש מהן: "אנו מבכים את מות מצילנו שהסתלק והלך לעולם האמת והצדק - אברהם סטאווסקי, צבי רוזנבלאט, אבא אחימאיר". "צבא בר כוכבא עומד דום על קבר ר' עקיבא של דורנו - הקומיסריון לבית"ר בא"י". "הציונות הממלכתית מתאבלת על מותו של נושא כתר הכהונה - הרה"ג אברהם יצחק יחזקיהו קוק ז"ל, מציל כבוד ישראל בימי הכותל, מציל מצפון האומה ואחדותה בימי עלילת הדם - מרכז הצה"ר בארץ ישראל".