הקיץ הוא העונה שבה ישראלים מטיילים. מבקרים בעולם ומגיעים גם לניו-יורק. במנהטן, על ההדסון, ממש במרכז העיר, מוצגים במוזאון שני כלי משחית, ששירתו את צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה ובמלחמה הקרה. אחד מהם היא האינטרפיד, נושאת המטוסים המאסיבית, יותר גדולה מאניית קרוזים שעליה משייטים היום. על האינטרפיד היו 3,000 אנשי צוות (מעניין, כמה אנשים יש בחיל-הים שלנו). זה דרש מערכת תקשורת מסועפת בתוך האוניה עצמה ולא הסתפקו בכך, היה להם גם עיתון כדי לעדכן את המלחים במה שקורה בספינה.
כשמטיילים באוניה הענקית, המוצגים והסיפורים מעניינים, ובמיוחד סרט עם פעלולים, שמדגים את הקומה התחתונה ששימשה להאנגר מטוסים ובו הכינו אותם לטיסות קרב. הסיפון שימש כמסלול המראה ונחיתה, וקשה להאמין איך הצליחו להטיס ולנחות ממסלול כה קצר. "המסבירים על האינטרפיד", אמרו לי אלה שביקרו שם, "הם פנסיונרים, ששירתו עליה בעת המלחמה. במקרה פגשנו את אחד המתנדבים והוא סיפר שהיה על האוניה בין השנים 1945 ו-1946. חישבנו, שהוא צריך להיות בן למעלה מ-90 והוא נראה טוב"... בזמן ששירת, הספינה הענקית הייתה מחוץ לחופי יפן. הוא היה מעורב בהטלתה של פצצת האטום.
"זו הייתה אופרציה עצומה במהלך המלחמה. מאות כלי משחית ימיים נמצאו לא הרחק מחופי יפן והמלחים יכלו לראות את הפיטריה העצומה". "ידענו שמשהו גדול עומד לקרות, אבל לא ידענו מה זה יהיה... לאחר ההפצצות (ב-3 וה-6 באוגוסט 1945) היינו צריכים לעזור בניקוי ההריסות, באזור שמחוץ לאזור הקרינה. זה היה די מצמרר"... - סיפר. עוד ידע המדריך לספר כי כשאנשי צוות האינטרפיד מצאו תקלה במטוס, פשוט היו זורקים אותו לים. באירוע אחד נפטרו מ-30 מטוסים בבת אחת. פשוט, לא רצו לסכן אף טיסה מבצעית.
גם בצה"ל מנסים לחסוך בחיי אדם, אבל באמצעים אחרים. הסיפור הזה ממש מזכיר את המחזה "כולם היו בני" של ארתור מילר. הצוות הטכני, שמכין את המטוסים, מעמיס עליהם לפני ההמראה את כל התחמושת והנשק. במקרה אחד, איש הצוות הטכני עלה לקוקפיט לבדוק שהמטוס מוכן. פקחי הטיסה חשבו בטעות שהוא הטייס ו...הטיסו אותו. הוא לא ידע להטיס ובקושי מילא את ההוראות מן הקרקע כשהמטוס היה באוויר. אבל היה קשה ביותר לעזור לו להנחית את המטוס על הנחתת, שהתנודדה מעלה מטה על הגלים הגבוהים. גם טייס מצטיין היה מתקשה להנחית מטוס. אחרי שקיבל הוראות ושתי פעמים לא הצליח לנחות, הורו לו להפעיל את כסא המפלט. המטוס צלל לים. הטעות עלתה במטוס, אבל לא בחיי אדם.
אורי אבנרי - עתונאי יוצא דופן
אורי אבנרי נפטר סמוך לגיל המופלג של 95. מכריו וידידיו נזכרים ומספרים. אני לא הכרתיו אישית, אבל הערכתי מאוד מאוד את העיתונאי המקורי והייחודי. אחד הפרטים, שאני זוכר ב"קורס לעיתונות" שלמדתי ממנו בעקיפין. באחת הכתבות או המאמרים הוא הדגיש: גם אם הקורא רואה מה יש בתמונה, תמיד חייב העורך להצמיד לה כיתוב. אם, למשל, רואה הקורא בתמונה כי בן-גוריון עומד על הראש, צריך לכתוב: "בן גוריון עומד על הראש".
זה היה, כנראה, לפני ששים שנה. ממני השיעור לא נשכח. היום אני רואה במגזינים שונים, לעתים, שעורכים לא למדו את השיעור הזה. אורי אבנרי, כידוע, המציא את הרעיון של מגזין דו-צדדי: שער אחד הוקדש לפוליטיקה (שלמענה נוסד העיתון) והשער השני הציג נשים חצי ערומות (והוא נועד להגביר את התפוצה). הרעיון של אורי אבנרי זכה לשבחים יוצאי דופן בעיתונות בעולם. זכור לי, שלהורי הייתה חנות ספרים ועיתונים. אמי, שעמדה בחנות, סיפרה לי שבא אליה לקוח וביקש את
העולם הזה. היא שלפה את העיתון מן הדלפק, אבל הלקוח השיב" לא זה. אולי הגליון של שבוע שעבר. אמא ז"ל הפכה את העיתון והלקוח אמר "כן, זהו זה".
