|
|
|
|
המחקר הוא דינמי, כי כדי להבין מה עושים חלבונים או חלקים שאנו לא יודעים מה הם עושים, עלינו להיות כל הזמן בחזית של התחום שלנו - הביולוגיה של התא. כלומר, למצוא תהליכים שידוע שהם מתרחשים, אבל לא יודעים כיצד, ואז למצוא את החלקים שגורמים להם לקרות | |
|
|
|
שולדינר: "מאז שאנחנו יודעים לקרוא את רצף הדנ"א שלנו, מעל 20 שנה, אנחנו יודעים לקרוא את כל החלקים של התא. כל גן מקודד לחלק, ואנחנו אפילו יכולים לארגן אותם זה לצד זה וגם לתת להם שמות. אבל לגבי שני שלישים מהם, אנחנו לא יודעים מה תפקידם ומה הם עושים בתאי גוף האדם, בצמחים, בחיידקים או בכל תא חי אחר".
פרופ' שולדינר יחד עם צוות המחקר שלה חוקרים תאי שמר (מלשון שמרים), תא שהוא סוג של פטרייה שכל כך דומה לתאי אדם עד שקשה למצוא הבדלים ביניהם. כמעט כל מה שמגלים החוקרים על האופן בו פועל תא שמר ניתן להקיש על תאים של בני אדם. הם מכירים את כל רכיבי תאי השמר, אבל מבקשים לדעת מה כל אחד ואחד מהם עושה, וכיצד הם מתקשרים זה עם זה, כדי להסיק מתוך כך כיצד פועלים אותם חלקים בבני אדם. ייעוד המחקר הוא לעשות אבחון טוב יותר כאשר רואים חלקים שאינם עובדים כפי שצריך.
כיצד מתבצע המחקר?
שולדינר: "המחקר הוא דינמי, כי כדי להבין מה עושים חלבונים או חלקים שאנו לא יודעים מה הם עושים, עלינו להיות כל הזמן בחזית של התחום שלנו - הביולוגיה של התא. כלומר, למצוא תהליכים שידוע שהם מתרחשים, אבל לא יודעים כיצד, ואז למצוא את החלקים שגורמים להם לקרות. אנחנו מחברים בעצם תהליכים לחלקים, ורוצים להגיע למצב שכאשר אנחנו 'מפרקים' את התא נוכל להבין את תפקידם של כל החלקים, כדי שנדע כיצד להרכיב בחזרה. זה חלום רחוק אבל זו המהות - שנבין את התא כדי שנדע לתקן כל דבר שלא מתבצע כמו שצריך".
אתם בעצם מבצעים מעין תכנון אדריכלי של התא?
שולדינר: "אכן מדובר ממש בתכנון אדריכלי של התא. כיום אנחנו חוקרים שלושה תהליכים גדולים בתא שכל אחד מהם חשוב מאוד. בתמונת המחקר הגדולה אנחנו חוקרים אברונים. אברונים של התא הם אזורים ייעודיים שבהם קורים תהליכים שצריך להפריד אותם זה מזה. כמו למשל, שלא שמים באותו מקום בעיר את בית הספר, בית החולים ומזבלת החירייה האזורית.
"מיקוד המחקר הנעשה בשיתוף פעולה הדוק עם מדענית הסגל ד"ר עינת זלצקבר ובהובלתה, הוא באברון שנקרא פראוקסיזום. אברון זה אחראי לפירוק חומצות השומן הארוכות שלנו, וכאשר הוא לא נמצא והגוף אינו יודע לפרק חומצות שומן ארוכות מאוד, מצטברת כמות גדולה מאוד של שומן והופכת רעילה. ילדים שחולים במחלות פראוקסיזומליות הם ילדים הסובלים מתופעות נירולוגיות קשות וממוות בגיל צעיר, כפי שניתן לראות בסרט 'השמן של לורנצו' שממחיש את הטיפול הסיזיפי והכואב במחלה מסוג זה. בפראוקסיזומים יש חלקים רבים של רכיבים שהם חלבונים, שאנו לא יודעים מה הם עושים וחלק גדול במעבדת המחקר שלי מנסה להבין מה עושים ה'כפתורים' השונים בתוך הפראוקסיזום כאשר יש כבר מספר חלבונים שזיהינו את פעילותם.
"חלק אחר של המעבדה עובד על אזורים שבהם אברונים מתחברים פיסית זה לזה, חיבור המאפשר להם לעשות קואורדינציה של התהליכים שקורים ביניהם ולהעביר ביניהם חומרים. ההפרדה הארכיטקטונית בתוך התא מאפשרת לתהליכים להתרחש בצורה יעילה, אבל חייבת להיות כל הזמן תקשורת בין האברונים, כי אין משמעות לייצור אנרגיה אם לא ניתן לנתב אותה למקום הנכון".
כיצד ניתן לראות את אזורי החיבור בין שני אברונים?
שולדינר: "בשנים האחרונות אנחנו מוצאים אזורי חיבור חדשים בתא שלא ידעו על קיומם ואת החלבונים שבונים אותם, ממש בונים גשר פיסי בין האברונים. ברגע שאנו מוצאים זאת, זה מעניק לנו הסבר על פעולת חלקים בתא שקודם לא ידענו מה התפקיד שלהם.
"נדב שי דוקטורנט במעבדת המחקר, המציא שיטה שכיום משתמשות בה המון מעבדות ברחבי העולם. צוות המחקר שכפל את השיטה מהמחקר אל מערכת העצבים. חוקרים של מערכת העצבים השתמשו בה כדי לראות איך שני תאי עצב 'מדברים' זה עם זה והחוקרים עשו שעתוק של השיטה למחקר שלנו - לבדוק כיצד שני אברונים מתקשרים זה עם זה. מצפים את שטח הפנים של אברון אחד בחצי חלבון זורח פלורסנטי ואת שטח הפנים של האברון השני בחצי השני של החלבון הפלורסנטי, ורק במקומות שבהם הם ממש נוגעים זה בזה, החלבון מתחבר וזורח באור פלורסנטי. תוצאה זו מעניקה אפשרות חזותית לעקוב אחריהם".
|
מהפראוקסיזום למיטוכונדריה
|
|
החלק השלישי של מעבדת המחקר עובד על האופן בו החלקים השונים שנוצרים כולם בריבוזום - 'בית היולדות' של התא ששם נוצרים כל החלבונים - מגיעים לאזורים השונים של התא (פרופ' עדה יונת מהמכון קיבלה פרס נובל על המחקר שמצא את מבנה הריבוזום). כל החלקים נוצרים על הריבוזומים ואז צריכים להישלח למקומות בהם הם יעבדו - למיטוכונדריה, לפראוקסיזום ולאברונים נוספים.
שולדינר: "אנחנו חוקרים כיצד מתרחש התהליך. כמובן, שלושת חלקי מעבדת המחקר נמצאים בתקשורת רציפה זה עם זה. למשל, אפשר לחקור את אזורי החיבור של פראוקסיזומים, ואז כששני חלקי מעבדת מחקר 'מדברים', אפשר לחקור איך חלבונים שצריכים להיות באזורי החיבור מגיעים לשם. הרבה מיזמים במעבדה נמצאים על מספר נישות, והנישות במעבדה משתנות משנה לשנה.
"בסופו של דבר המטרה העילית היא להבין מה כל החלקים הלא-נחקרים בתא עושים, ולכן ברגע שנבין מה הם כל החלקים שחשובים באזורי החיבור, נעבור לשאלה מחקרית חדשה הקשורה בתפקידם של רכיבים אחרים שלא ידוע מה תפקידם. כרגע זהו תחום 'חם' מאוד, קל לגלות חלבונים חדשים חשובים".
האם יש צפי לגילוי מחקרי שיוביל למציאת טיפול תרופתי במחלות פראוקסיזומליות?
שולדינר: "בשנים האחרונות יש לנו שיתוף פעולה הדוק ופורה מאוד עם המרכז הגדול ביותר למחלות מטבוליות באירופה- AMC באמסטרדם, האחראי על האבחון של רבות מהמחלות המטבוליות- המחלות הפראוקסיזומליות, ויש להם את הבנק הגדול ביותר של דוגמאות מחולים. הם גם מטפלים במספר הגדול ביותר של חולים פראוקסיזומלים. כיום יש מעט מאוד שניתן להציע ברמת הטיפול לחולים הללו. לכן אנחנו עובדים עמם יותר על השלב האבחוני מאשר על השלב הטיפולי. יש הרבה מחלות פראוקסיזומליות שלא עושים להם אבחון נכון וחלק מהסיבות לכך הן שלילדים שחולים במחלה מסוג זה, הפגמים בדנ"א שלהם הם בחלקים של הפראוקסיזום שעד היום לא זיהו.
"בכל פעם שאנחנו מזהים רכיב חדש בפראוקסיזום, אנחנו משתפים פעולה עם המרכז באמסטרדם כדי לחזור לבנק של רצפי הדנ"א שלהם ולמצוא חולים שניתן לתת להם אבחון נכון למחלה שלהם. זה חלק משמעותי בשיתוף הפעולה איתם".
|
ערכת אבחון למחלות מטבוליות
|
|
|
|
|
|
אני לא מאמינה בלהיות או מדען או איש משפחה. בעיני, להיות חוקר זה להיות חלק ממערך גדול מאוד של היותך אדם. אתה גם חוקר וגם בן זוג, ואתה גם ילד וגם חבר וגם הורה, וזה הופך אותך להיות עשיר וטוב יותר | |
|
|
|
החלק השני שנמצא בשלבים ראשונים של פיתוח בשיתוף פעולה עם המרכז באמסטרדם, הוא 'ערכת אבחון למחלות מטבוליות' שתאפשר זיהוי קל למחלות מטבוליות של הפראוקסיזום. בעצם להוסיף צבען לדוגמאות של חולים מדגימת דם פשוטה כדי לדעת אם יש מחלה פראוקסיזומלית, ואז לאפשר אבחון לא רק במקום מרכזי אחד, אלא בכל בית חולים. המטרה כרגע היא להגדיל את המהירות שבה נערך האבחון, כיוון שתרפיה זה כבר מורכב הרבה יותר והמחקר לא עוסק בכך בשלב זה.
שולדינר: "בהיעדר תרופה למחלות הפראוקסיזומליות, ההורים נמצאים במרדף של שנים אחר טיפול מתאים לילדיהם וזה תהליך קורע לב. זה משמעותי מאוד עבור הרבה משפחות שמקבלות שם למחלה של הילד שלהן ויכולת מסוימת לאבחן את ההריונות הבאים או את האחים והאחיות כדי לדעת אם תתפתח אצלם מחלה או לא. כלומר לדעת מה הצפי הרפואי, כמה שנים נותרו לילד לחיות, מה הצפי לרמת התפתחות הכרנית (קוגניטיבית) של הילד, היכולת שלו להיות עצמאי, היכולת להביט על ההריונות הבאים במשפחה וכו'. כמובן בסוף ההורים רוצים טיפול לילדים, אבל המחקר עדיין לא הגיע לשם".
מהם מקורות המימון למחקר?
שולדינר: "המימון למחקר ניתן כולו מקרנות של מחקר בסיסי, קרנות ממשלתיות, למשל, ERC קרן המימון העיקרית של האיחוד האירופי. אנחנו לא ממומנים על-ידי חברות ולא על-ידי קרנות מחקר של פיתוח תרופות או פיתוח אבחונים ואין שום רכיב מסחרי כרגע במעבדה.
"מעבר לכך, חלק גדול ממימון המחקר מגיע מקרנות שממנות מחקר של שיתוף פעולה בין שתי מדינות, ישראל–ארה"ב, ישראל–שוויץ, או ישראל–גרמניה. ישנן המון קרנות שמעודדות שיתופי פעולה בין מדענים ישראלים למדענים גרמנים. הרעיון הוא לממן מחקר איכותי שמחייב שיתוף פעולה בין שתי מעבדות ללא התחייבות ליכולת של המחקר להביא לפיתוח עתידני כלשהו. עם המעבדה של המרכז באמסטרדם, אנחנו כבר חברים בקרן שיתופית כזו, קרן מדהימה שמאגדת בתוכה שבע מעבדות שונות משבע מדינות שונות (כגון: ישראל, גרמניה, הולנד, בלגיה, אנגליה), החוקרות את נושא המחלות הפראוקסיזומליות. הרכב שנוצר ביוזמת האיחוד האירופי ומטרתו לקדם אבחון ובעתיד גם טיפול במחלות פראוקסיזומליות".
קרנות מחקר שיתופיות בין מדענים ממכון ויצמן ומדענים מגרמניה היו בין הצעדים הראשונים של מדינת ישראל לעידוד שיתוף פעולה עם גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה היה חרם במדינת ישראל על מוצרים גרמניים וגם הייתה התנגדות לשילומים על השואה. אחת היוזמות הראשונות של פיוס וקרבה, הייתה הקמה של קרן מחקר הדדית שמחברת בין חוקרים ישראלים וחוקרים גרמניים. חלק גדול מהמחקר היום בארץ לא היה מתקיים ללא קרנות המחקר הגרמניות. מעל 50% מהמימון מגיע מהן, מימון שמטרתו לעודד שיתוף פעולה. למעשה, כיום המחקר הישראלי והמחקר הגרמני הולכים שלובי זרוע.
שולדינר: "בשלב זה מעבדת המחקר הישראלית שלנו ומעבדת המחקר של המרכז באמסטרדם עובדות על כתיבת בקשה למענק מחקר חדש על הפיתוח המאבחן של הצבען בערכת האבחון למחלות מטבוליות. אנחנו אופטימיים מאוד שאכן יממנו לנו אותו".
כיצד את תופשת את עצמך כחוקרת מדע ישראלית בכלל וכחוקרת במכון ויצמן בפרט?
שולדינר: "הרעיון בבסיסו של הקמת מכון ויצמן היה ליצור 'אואזיס', מקום בראשיתי שבו בן אדם יכול לצאת רגע מאי-הסדר של חייו ולהתמקד בלהיות יצירתי, בלהיות חדשני, להביא איזה שהוא ערך מוסף. מיד כשנכנסים למכון, מרגישים אווירה אסתטית אחרת, תחושה אחרת. נכנסים ומרגישים שקט ושלווה שיורדים עלייך. החזון של מכון ויצמן היה ונשאר כינון מקום של שיתוף פעולה ושלום. דרך המכון אנחנו יכולים להתחבר גם לשכנים הקרובים שלנו, ללמוד לחיות ביחד עמם וליצור משהו גדול, וגם להתחבר עם השכנים הרחוקים שלנו. מפסיקים להיות רק ישראלים והופכים לחלק ממארג האנושות העולמי, והמקום הזה באמת מזכיר לנו שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר. במכון אין הבדלי דת או שפה או מגדר. מי שרוצה לבוא לחקור מוזמן בברכה, ואכן יש פה חוקרים מכל המדינות הדתות, השפות והעדות.
"מכון ויצמן נשקף כמעין מיקרוקוסמוס אוטופי שמזכיר לך מה חשוב מעבר למחלוקות ולמורכבות של החיים בישראל, שניתן להתאחד למען משהו גדול יותר למען העתיד שלנו, להתחבר לידע. כולנו בסוף רוצים להיות בריאים, שמחים, יצירתיים ולתרום משהו בחזרה. מעט מקומות בארץ ובעולם יכולים להצהיר הצהרה כזאת. האווירה במכון מייצרת שאיפה למצוינות, שמהותה ברעיון שאין להשוות את עצמך למי שנמצא לידך, אלא לכל העולם, כי אתה חלק מכלל העולם".
איך את משלבת משפחה וקריירה כאם שהיא גם מדענית?
שולדינר: "למדענים פה יש את הזכות הגדולה לגור במתחם המכון, ורוב מדעני המכון אכן גרים פה. יש לכך השלכות מרחיקות לכת על היכולת שלנו לעשות פה מדע ולשלב חיי משפחה. אני לא מאמינה בלהיות או מדען או איש משפחה. בעיני, להיות חוקר זה להיות חלק ממערך גדול מאוד של היותך אדם. אתה גם חוקר וגם בן זוג, ואתה גם ילד וגם חבר וגם הורה, וזה הופך אותך להיות עשיר וטוב יותר. החיים פה מאפשרים לעשות זאת בצורה שהיא לא כואבת. מבחינה מעשית זה הופך את החיים לקלים. הגן פה, בית הספר פה, שתי דקות מכל מקום".
|
כשהמעבדה ומגרש המשחקים נפגשים
|
|
|
|
בחיק המשפחה
|
|
|
|
|
|
אני לא יכולה לראות את עצמי כמדענית ללא הדברים שהתפתחו בי כתוצאה מהשנים שאני גם אימא - היכולת להכיל משברים, היכולת לראות מה לא בסדר עוד לפני שהילדים רואים אותו, היכולת לחבק ולתמוך, או לכעוס ולהעמיד במקום כשצריך. התפקיד העיקרי שלנו בתור מדענים הוא להנחות קבוצות של דוקטורנטים ומאסטרנטים ואנחנו ממש צריכים לגדל אותם להיות מדענים עצמאיים. הם מגיעים אליי כ'ינוקא של מדע', ולאחר ארבע-חמש שנים הם צריכים לצאת מהמכון ולפרוש כנפיים. אני מרגישה שהיכולת לתת להם את הכלים שהם צריכים בצורה ובזמן הנכונים, קשורה בקשר הדוק ליכולת שלי כאם. אפילו | |
|
|
|
יש משהו שמייחד את המכון, וזו העובדה שהמדענים בו חיים ונושמים מדע. המדע נמצא תמיד סביבם ומתנהל בצורות שהמדענים לא תמיד מצפים להן.
במרכזה של 'שכונת המדענים הצעירים' במכון, יש כיכר יפה עם מגרש משחקים גדול. בחמש אחר-הצהריים כל ההורים מוציאים את הילדים מהגן והולכים לכיכר. כאשר הם יושבים ומדברים, גם המדע מתגנב לשיחה. לפעמים זה עם אנשים שהם ממש מהתחום ולפעמים מדברים עם מדענים שהם חוקרי פיסיקה או מתמטיקה או מדעי המחשב, ואז תוך כדי שיחה עשויה לעלות שאלה שאולי יימצא לה פתרון בתחום שהוא לכאורה כלל לא קשור לתחום המחקר המסוים. זה קורה ללא מאמץ מכוון, אלא פשוט כחלק ממהלך החיים, מהלך היומיום המשפחתי דווקא.
שולדינר: "זה מייצר המון שילובים שלא היית מדמיין מראש, ואם היית מעוניין ליזום אותם, זה בוודאי לא היה יוצא מוצלח כל כך, כפי שהם נוצרים כך באופן אורגני. זה מאפיין בולט של המכון, המחקר האינטר-דיסיפלינרי, המחקר אינו דיכוטומי אלא חוצה דיסיפלינות. כלומר, לא רק ביולוגיה או רק כימיה או רק פיסיקה, אלא שילוב של כולן ביחד. זה מאפשר לעשות דברים שקשה ביותר לעשות בקמפוס שהוא מובהק בתחום המחקר שלו. אני כל הזמן חווה זאת ומקדמת הרבה מיזמים בשיתוף עם חברים מהמכון שהם במקרה גם פיסיקאים וגם כימאים".
אין זה מפתיע שפרופ' שולדינר טוענת שלשלב משפחה וקריירה זה מורכב. זה סינרגסטי (מאגבר) ובהחלט לא קל. הזכות שיש לנו, לדבריה, לשלב בין משפחה וקריירה, התממשה רק בעשרות השנים האחרונות ולא רק עבור הנשים, אלא גם עבור הגברים. הייתה דיכוטומיה בין המגדר הנשי והגברי, שמשמעה לא רק שנשים נשארות בבית לגדל את הילדים, אלא גם שגברים שצריכים לפרנס ולצאת לעבוד אינם יכולים להיות מעורבים בגידול הילדים, ולא הייתה להם את הזכות הגדולה להיות שותפים אמיתיים בגידול הילדים ברובד העמוק, להיות באמת חלק מהחיים שלהם.
שולדינר: "כיום שני המינים נהנים מהזכות הגדולה לשלב שילוב אמיתי בין משפחה וקריירה ולא להיאחז רק באחת מהן. המורכבות של הזכות הזאת מגלמת יתרונות שמעט מאוד מדברים עליהם; כי זה לא רק קשה, אלא גם מייצר בך משהו אחר ועגול יותר, שלא היית יכול להיות אם היית עושה רק אחד מהן. אני תמיד אומרת שזה שאני מדענית הופך אותי לאימא טובה יותר וזה שאני אימא הופך אותי למדענית טובה יותר. אני לא רואה את עצמי כיום מגדלת ילדים בלי האפשרות להוות עבורם דגם ראוי של מהי משמעות הגשמת החלומות שלך, לעשות את מה שאתה אוהב יומיום ולתרום מעצמך לאנשים אחרים ולחברה.
"עם זאת אני לא יכולה לראות את עצמי כמדענית ללא הדברים שהתפתחו בי כתוצאה מהשנים שאני גם אימא - היכולת להכיל משברים, היכולת לראות מה לא בסדר עוד לפני שהילדים רואים אותו, היכולת לחבק ולתמוך, או לכעוס ולהעמיד במקום כשצריך. התפקיד העיקרי שלנו בתור מדענים הוא להנחות קבוצות של דוקטורנטים ומאסטרנטים ואנחנו ממש צריכים לגדל אותם להיות מדענים עצמאיים. הם מגיעים אליי כ'ינוקא של מדע', ולאחר ארבע-חמש שנים הם צריכים לצאת מהמכון ולפרוש כנפיים. אני מרגישה שהיכולת לתת להם את הכלים שהם צריכים בצורה ובזמן הנכונים, קשורה בקשר הדוק ליכולת שלי כאם. אפילו היכולת לאפשר להם להביע את עצמם גם אם הם 'מורדים' בדעתי, לתת להם את המרחב לגדול ולהתנסות, למצוא את הקול שלהם. לדבר בגובה העיניים".
|
קריירה ומשפחה - לעשות נכון את השילוב
|
|
פרופ' שולדינר יחד עם קבוצת אנשים במכון מנסים למצוא דרכים כיצד לעזור למדענים שרוצים לעשות את השילוב הזה בצורה נכונה ומאוזנת. שולדינר רואה את העתיד של שוויון בין המינים במדע ובכלל, ככזה שבו המהות עוברת מהשאלה, האם אתה גבר או אישה, למצב שהמערכת מעניקה לך את הכלים ואת התמיכה לשלב את הקריירה עם חיי המשפחה, כי הרי כולנו רוצים בסוף להיות הורים נוכחים. האפשרות לשלב בין הורות מסורה לבין האהבה והמסירות למדע או לכל תחום בו עוסקים. מה שמשנה זה לא אם מדובר בגבר או באישה, אלא האם אתה יכול לשלב בחייך בין הדברים שחשובים ויקרים לך.
שולדינר: "בפועל, אנחנו מנסים למצוא מסגרות שיכולות לתמוך בשילוב הזה של משפחה וקריירה. לי ולעוד שתי חברות יש חוג שאנחנו מעבירות במכון, לשילוב בין משפחה לקריירה. יזמתי במכון קורס על כישורי חיים שכעת שתי מדעניות צעירות ממשיכות אותו ומטרתו ללמד ניהול זמן, איזון נכון בין משפחה וקריירה, פתרון סכסוכים והרבה דברים שאינם חלק הכרחי מחיי המעבדה, אך הם חלק הכרחי מהחיים, מלהיות בני אדם שלמים שמשלבים. הקמנו גם לפני שנתיים, בתמיכה ובחיבוק חם של המכון יחד עם פיתוח משאבי אנוש, תוכנית לפיתוח ולהעצמה של מדענים צעירים, שמטרתה לתת כלים במסגרת של אימון אישי, של קורסים ומפגשים בתכנים מסוימים כדי לייצר את השילוב הזה, להיות מנחים טובים יותר, להעצים את הסטודנטים בניהול משברים והתנגשויות.
"המכון מנסה לבדוק כיצד הוא יכול לתמוך גם בהבטים הפיסיים, מתוך הבנה שמי שרוצה לשלב קריירה ומשפחה ואינו יכול, יהיה מדען מתוסכל וזה בוודאי לא יתרום למחקר שלו. כך למשל, יש לנו במכון גן מדהים בשיתוף עם ויצו, שהייתי חלק מוועדת ההיגוי שלו. דבר שמאפשר לשלב עבודה תובענית במעבדה עם גידול ילדים צעירים והוא גם ממש קרוב למעבדה. השנה נפתח גם צהרון במכון שמאפשר לי כמדענית להתנהל בנינוחות, מתוך ידיעה שמדובר בצהרון איכותי שמעניק לילד שלי את הערכים בהם אני מאמינה".
|
|
|
עם המשפחה בטיול
|
|
|
|
|
|
במשרדה יש קמיעות מכל הדתות כמעט וכן משבטים שונים - קמעות הינדיים, סיניים, יהודיים, מוסלמיים, נוצריים, איסלנדיים, פיניים ועוד. לפני כל מהלך חשוב שהיא וצוות המחקר שלה עושים במעבדה, בין אם זה לפני הגשת בקשה למענק מחקר או הגשת מאמר, הם באים לפינת המזלות ושואבים ממנה אנרגיה וברכה. למרות שאין להם כל הוכחה שזה עובד | |
|
|
|
פרופ' שולדינר מאמינה בכך שבמדע אין מזל, אבל אם יש במקרה - היא לא תחמיץ את היתרונות והברכה שלו. מכל מקום בעולם בו היא נמצאת היא מביאה קמיעות ובפינת המזלות במשרדה יש קמיעות מכל הדתות כמעט וכן משבטים שונים - קמעות הינדיים, סיניים, יהודיים, מוסלמיים, נוצריים, איסלנדיים, פיניים ועוד. לפני כל מהלך חשוב שהיא וצוות המחקר שלה עושים במעבדה, בין אם זה לפני הגשת בקשה למענק מחקר או הגשת מאמר, הם באים לפינת המזלות ושואבים ממנה אנרגיה וברכה. למרות שאין להם כל הוכחה שזה עובד, הם מרגישים שזה תורם למחקר.
יש קסם בעולם שכנראה דבק גם בפרופ' שולדינר. בזכות הקסם הזה, היא מגלה תגליות חשובות ויודעת שככל שמבינים ויודעים יותר, הקסם רק מתעצם.
שולדינר: "אנשים שונים קוראים לקסם הזה במילים שונות. זה משהו במהות של העולם שאנחנו עדיין לא ממש מבינים אותו. נכון לנו לזכור שגם במדע יש קסם ושבסוף אנחנו בורג קטן מאוד במשהו שהוא גדול ומופלא מאיתנו".
|
|