כנות רבה

ג'ונג'ון (נשמה בפרסית)

ג'ונג'ון, דמות אישה מסתורית שמביאה את ניחוחות הבשמים של המזרח, את קולות הנשים המסלסלות בקולן, את המסורת היהודית. ג'ונג'ון שמביאה את סיפורי האגדות על שדים, על קסמים. הסיפור הקסום הזה על ג'ונג'ון המכשפת את הילדים בסיפוריה הוא הבסיס ליצירה רחבת ממדים, שילוב בין קולו המוקלט של יוסי בנאי, המחבר-משורר, הקורא את חרוזיו לבין קולות השירה של מקהלת הילדים. זוהי יצירה מולטי-בימתית שמביאה לבמה במוזיקה, בשירה, בתנועה ובחיזיון הויזואלי את היופי של המזרח היהודי הפרסי. המוזיקה מתכוונת לשאוב גם מן המקורות המוסיקליים של יהדות פרס, גם מן המוזיקה של טעמי המקרא וכל זאת בשילוב הסגנון הישראלי של המוזיקה של אלה מילך-שריף. זוהי היצירה האחרונה שכתב יוסי בנאי ז"ל האגדי, והוציא זאת כספר ילדים ואף בחר להקליט את עצמו בקריינות. בנאי מאוד אהב מקהלות ילדים, אך לצערנו לא הספיק ליהנות מרגע השיא של יצירתו על הבמה.

על היצירה:

"היינו ילדי חלומות עם כנפים בראש בלי משאות על הלב קלים כעפיפונים ברוח והורוד בלחיינו להט מסקרנות... לאחרונה, נעמי פארן המנצחת התבשרה על זכייתה בפרס יוקרתי בינ"ל על עשייה יוצאת דופן, אותו קיבלה בהונג קונג מטעם ארגון המקהלות, שבחר בה מכל המנצחים בעולם, בשל הובלתה המקצועית, וכן על העשייה הקהילתית רבת השנים שלה למען אוכלוסיות מיוחדות (ילדים חולי סרטן וילדים בסיכון), שמהווה מודל לחיקוי ולמידה למנצחים רבים בעולם! אחרי החגים (באוקטובר) מקהלת מורן הוזמנה לפסטיבל בינ"ל בקזסחסטן לייצג את ישראל. יצירה מוסיקלית, שמשלבת שירה, משחק ותנועה ברמה הגבוהה ביותר, מספרת סיפור אגדה הבוחן את היחס בין זיכרון לדמיון, בין געגוע ליצירה ובין הזמן האבוד להווה החומק. את המוזיקה הנפלאה כתבה אלה מילך-שריף, על-פי ספרו של יוסי בנאי ז"ל. מנצחת: נעמי פארן. בימאית: שירית לי וייס. בביצוע 'מקהלת מורן' ואנסמבל נגנים. מקהלת מורן הוקמה ב-1986 במושב בית יצחק שבעמק חפר, על-ידי נעמי פארן, המייסדת, המנצחת והמנהלת המוזיקלית. במשך שנות פעילותה, הגיעה המקהלה להישגים מוזיקליים וחינוכיים יוצאי דופן, כולל הוקרה מקצועית ומדליות זהב בפסטיבלים בינלאומיים שונים, הופעות עם התזמורות והיוצרים המובילים בישראל, ביצוע יצירות מקוריות שנכתבו במיוחד למקהלה, תוך כדי התפתחות מקצועית ואישית של ילדי המקהלה ובוגריה. אחת ממטרותיה העיקריות של המקהלה הינה הטמעת תרבות השירה בציבור הישראלי בכלל ובדור הצעיר בפרט. מקהלת מורן מקיימת גם פעילות ענפה ביחד עם קהילות מיוחדות ולמענן, במסגרת המרכז הישראלי למוזיקה ווקאלית, ומביאה לבמה את הקולות המגוונים שבחברה הישראלית, באמצעות הרכבים ייחודיים ושילובם של ילדים ובני נוער בסיכון, נוער עם צרכים מיוחדים וילדים חולי סרטן. מטרת הפרויקטים הקהילתיים היא פיתוח המצוינות המוסיקלית, כמנוף לקירוב אוכלוסיות טעונות טיפוח אל לב הקהילה. ההכנסות מערב זה יוקדשו להמשך המעורבות החברתית והתרומה לקהילה של מקהלות מורן ולפרויקט מעורר ההשראה -

'מי ששר מאושר'.

מאת רוברט אייק, תרגום: רועי חן, בימוי: אריה יבגני. הטרילוגיה היוונית מאת אייסכילוס בגרסה המודרנית שזכתה לתהילה בלונדון. אם יגידו לכם שצריך להקריב ילדה קטנה אחת למען השלום במדינה - האם תסכימו לזה? ואם יגידו לכם שהילדה הזאת היא הבת שלכם? ומה אם אתם לא אדם מן המניין, מה אם אתם אגממנון, שליט המדינה, השולח חיילים למות בשדה הקרב במלחמה שלא נגמרת. האם אז תסכימו להקריב את בתכם למען השלום? סאגה משפחתית מדממת ומרגשת שמתפרשת על פני כמה עשורים ועוסקת בנושאים הנצחיים: מלחמה, משפחה, גורל, חמלה וצדק. שמו של המחזה מבוסס על שם בנו של אגממנון - אורסטס. האם אחרי כל הדם שנשפך במשפחה יוכל אורסטס להיות אחר, נקי כפיים, האם יוכל לסלוח לאביו ולאמו? השאלות שבחן אייסכילוס לפני אלפיים שנה וכעת מעלה בפנינו רוברט אייק בנוסח חי ובועט מתגלות כרלוונטיות מתמיד. תיאטרון גשר הוא בין התיאטראות המסקרן ביותר. והבמאי המרכזי שלו יבכני הוא גאון אמיתי. מצוי בקלסיקה התיאטרלית, ומקשר לעניינים אקטואלים. על הדרך הוא מצוטט גם מתולדות האמנות, הציור, המוזיקה, והשפה. לאחרונה מתאמצים מאוד בגשר שהחל עם שחקנים רוסיים בלבד, להוסיף לקאסט הקיים עוד שחקנים נפלאים ישראלים, כמו: דורון תבורי, מיקי לאון ואפרת בן-צור. כמו-כן, מתאמצים מאוד טקסטים ישראלים מקוריים כמו: אישה בורחת מבשורה, לדויד גרוסמן, ולהשתמש בבימוי באמצעים חדשניים ודגיטליים. וידאו ארט, משקפיים של תלת ממד, ועוד. תפאורה: סיימון פסטוך, מוזיקה: פאוסטס לטנס, עיבוד: קטיה ששונסקי, תאורה: אבי בואנו יונה (במבי), תלבושות: יהודית אהרון, סאונד: מיכאל וייסבורד, עוזרת במאי: שרון בורשטיין ביצ'צ'י, מולטימדיה: אדי קבטנר. משתתפים: אפרת בן-צור, דורון תבורי/מיקי לאון, הנרי דוד/אלון פרידמן, נטע שפיגלמן/נועה הר-ציון, גלעד קלטר, רות רסיוק, בוריס אחנוב, סבטלנה דמידוב, אבי אזולאי, פאולו א. מוארה, שרון בורשטיין-ביצ'צ'י.

ממה עשוי התפוח?

ספר חדש לעמוס עוז

בספרו החדש משוחח עוז עם שירה חדד, עורכת ספריו האחרונים, בכנות רבה על נושאים אישיים ואוניברסליים. כמו: חיים ופחד מהמוות, כתיבה ספרותית וביקורת ספרותית, התמעטות העיתונים וכתבי העת, וכן כלי התקשורת, העוסקים בפרסום ספרותי ובקורת. מדינה לשני העמים היושבים כאן. כלומר היפרדות וזכות לאומית לשתי המדינות לחיות בכבוד, ללא כיבוש והשפלות. הוא מדבר גם על צורת החיים המיוחדת ובה התבגר ונעשה לסופר, הקיבוץ. ובהקשר הזה על ציונות ואידיאולוגיה. הספר בנוי משישה פרקים, ובכל פרק מובלט נושא אחד, ממנו מסתעפים נושאי משנה נוספים. קראתי את רוב ספריו של עמוס עוז, ועלי לציין כי אינם חוזרים על עצמם בווריאציות שונות. נדמה לי כי בספר הזה, שהוקלט במשך מספר שנים התקיימו שיחות אישיות ואנושיות לרוב בין השואלת שירה חדד לבין הסופר. לא שאלות של ראיון עיתונאית, אלא שיחה, קשר חברי, של עבודה בין שני אנשים העוסקים בספרות. ולכן אין להתייחס אל הספר כאל ראיון, או רומן. אפשר לומר שזהו ספר עיון, דרכו נגלית לנו אישיותו של הסופר, הגיגיו, דמיונו העשיר, השכלתו הרחבה, הוא מצטט הרבה מהספרות, השירה, הפילוסופיה והביקורת היהודית והבינלאומית. אהבותיו והעדפותיו למשוררים כמו דליה רביקוביץ, נתן זך, נתן אלתרמן, פנחס שדה, שמואל יוסף עגנון, א.ב. יהושוע, י.ח. ברנר, שייקספיר, ויסלבה שימבורסקה, ואחרים. כמו-כן מתבטא הספר בקולו בייחודו ובשפתו המיוחדת של עוז. שפה של מאהב. מבהירה, מחכימה, מלמדת, מתנסחת בצורה פשוטה, ולעיתים גם ציורית, מטאפורית, הנותנת דוגמאות מעולמות אחרים. ממחישה ומשאילה, כדי להעצים את הרעיון המובע. זאת שפה כנה, לא רזה, לא מתנשאת ובלתי מובנת, זאת שפה עכשווית, רהוטה, משכנעת, נקראת בקלות ובגובה העיניים. עוז מספר לשירה על ראשית ילדותו כבן יחיד, שגדל בירושלים, בשכונת כרם אברהם. ילדות שלא הייתה פשוטה כלל, כי אמו הייתה נתונה למצבי רוח דיכאוניים, עד שלבסוף, כשעמוס היה בן 12 וחצי היא התאבדה. ולאב ספרן, ממשפחת קלאוזנר, המפורסמת, האליטיסטית של אותם ימים, טרום מדינה בירושלים. האמת, שכבר בספרו "על אהבה וחושך", הסופר פורש בפנינו לראשונה פגישה אישית אינטימית עם פרטי חייו הביוגרפיים. מעין הצצה רכילאית של קוראים סקרניים, מי הוא ומה הוא. נדמה לי ששם לראשונה, הצליח הסופר לגעת בנשמות רבות. ספר זה, עשה מהפך גדול בכתיבתו של עמוס עוז, ועל ספרו זה היה ראוי לתת לו את פרס נובל. בשיחותיו עם שירה חדד, מתקיים דו-שיח כנה ופשטני, בו עוז עונה לשאלות הדוברת בכנות וביושר, בענווה, ומתוך כבוד ליוצרים אחרים, וגם למתנגדים על שאלות מאוד חושפניות, כולל מיניות וארוטיקה, משפחה וחברים, הורות וילדים. ובכך הוא ממשיך את הכנות האישית, שפגשנו לראשונה בספרו "על אהבה וחושך".