"זה סיפור על בני פורמן שתמיד הלך לו קלף /היה לו כל מה שאפשר לרצות והוא רצה יותר".
התנהלותו של שר החינוך
נפתלי בנט, מאז הפציע כמטאור בפוליטיקה הישראלית, מזכירה את הדמות המתוארת בשירו של
אריק איינשטיין "עיניים גדולות". בזמן ההתמודדות בין נפתלי בנט לבין
זבולון אורלב על ראשות המפד"ל, לפני בחירות 2013, הוזכר הכינוי "
חיים רמון עם כיפה" בהקשר של בנט. מאז נצחונו הסוחף וכניסתו לפוליטיקה יכול היה בנט לעשות מאמץ גדול יותר בשביל להשתחרר מתדמית זו.
"לאמיתו של דבר", כתב נשיא ארה"ב לשעבר תאודור רוזוולט בנאומו "האדם בזירה" בסורבון ב-1910, "לאחר שהשיג אדם מידה ממשית כלשהי של הצלחה חומרית, עליו להימנע מלייחס חשיבות רבה יותר להגברת רווחתו מאשר לדברים אחרים שביכולתו לעשות בחייו... אדם שהשיג מזמן את כל הדרוש לסיפוק צורכי הגוף והנפש של עצמו ושל התלויים בו, ואז צבר הון עצום שבעבורו לא העניק כל שירות לאומה, צריך לחוש... שאינו אזרח ראוי: אין להעריצו או לקנא בו,..."
על-רקע דברים אלה ניתן לומר כי נפתלי בנט יכול להיות מודל לחיקוי ואף מושא להערצה. עברו הצבאי המפואר והתמסרותו לשליחות ציבורית, תוך ויתור על מנעמי ההון ובחירה בזירה הפוליטית חסרת הרחמים, עונים בהחלט לדרישותיו של רוזוולט מהאזרחים. עם זאת נראה כי אצה לו הדרך ובכך הוא מכשיל את עצמו תוך שהוא מקבל בולטות ציבורית יתר על המידה. ב
ממשלה זו, והקודמת לה, היו עוד שרים מלבדו שעסקו בענייני משרדם, אך הם לא פזלו כל העת, בסגנון
אהוד ברק, לתפקידים בכירים.
בפרספקטיבה של יותר מעשרים שנה אפשר לומר כי לראש הממשלה
בנימין נתניהו ישנה טביעת עין נכונה לגבי טיבם של עמיתים פוליטיים, גם אם באותו הזמן נראו הדברים תמוהים לרבים. כזכור עם בחירתו לראש הממשלה בשנת 96' ביקש נתניהו להרחיק מעליו את
אריאל שרון, ורק השתדלנות של בכירי הליכוד ומקורבי שרון סללה את דרכו לשולחן הממשלה. כל אחד יכול לתאר לעצמו כיצד הייתה נראית המדינה, אם הקריירה הפוליטית של שרון הייתה מסתיימת אז, ולא ב-2006 לאחר ביצוע ההינתקות. כך גם אפשר להיווכח בתבונה שהייתה בהתנגדותו לבחירת ראובן ריבלין לנשיא המדינה אשר כבר שכח מה זה להיות רוויזיוניסט.
ולנוכח המשבר הפוליטי שחוללו ראשי
הבית היהודי מתבהרות במקצת התמיהות בדבר ייחסו של נתניהו אליהם. יש להניח כי דבריו של יו"ר הקואליציה דוד אמסלם, על כך שליברמן מאס בהקנטות הפומביות של שר החינוך נגדו, לא נאמרו בעלמא.
אם בוחנים את דרכו של בנט מאז נכנס לכנסת ניתן לראות כי מדובר בשיטה, ובעצם הוא זה שגרם לפירוקה של הממשלה הקודמת, כאשר לא נהג בכבוד בראש הממשלה מתוך ידיעה שהוא לא יפוטר. דוגמה בולטת להשתלחות של בנט בנתניהו, בממשלה הקודמת, הייתה ב-2014, באמירתו הצודקת, יש לומר, כי "הרעיון (של נתניהו) שיישובים יהודים יחיו תחת ריבונות פלשתינית, כפי שיצא מלשכת ראש הממשלה, חמור ביותר ומשקף אובדן עשתונות ערכי". דברי בנט היו התרסה פומבית ואישית כנגד ראש הממשלה, ומאחר שנתניהו נאלץ להבליג עליה החתרנות תחתיו מצד השותפות האחרות לממשלה לא הפליאה. במצב שנוצר לא נותרה לנתניהו הברירה אלא לפזר את הכנסת וללכת לבחירות.
ובאשר למחלוקת על דרכי התגובה למתקפת החמאס, אפשר להעיר כי גם אם הייתה הממשלה יכולה להשיג תמונת ניצחון יותר בהירה, ככל שאפשר להגדיר כך את המערכה האחרונה בעזה, הרי שהחצנת המחלוקות שהתגלעו בקבינט עיממה גם את התמונה שהתקבלה.
וכאשר מזכירים את הפעמים הקודמות שהימין הפיל ממשלה, ראוי להדגיש כי הייתה להן הצדקה אידיאולוגית. לא זה היה הרקע למשבר האחרון, ולא הייתה כל סיבה להעניק תקווה לחמאס. וגם לא לאלו שלפני 13 שנה זרקו את האבן לבאר.
