X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
מה היה קורה לולא הוקמה מדינת ישראל? גורלן של הקהילות היהודיות היה מִדרדר לאור ההתפתחות שחלה בשנים האחרונות בגורל הנוצרים (שאין להאשימם בבעיית מדינת ישראל) ולאור האנטישמיות האגרסיבית המשתוללת כיום בעולם שהיהודים נעלמו ממנו
▪  ▪  ▪
חתונה יהודית באירן [צילום: AP]

מבוא
הפן הסמוי של הלאומנות בארצות האיסלאם
שמואל טריגנו
זהו סיפור שעוד לא הועלה על הכתב. למחרת השואה, בתוך כמה עשרות שנים, בין 1945 ל-1970, נעלמה תרבות בת אלפיים שנה, והעם שנשא אותה יצא לגלות, כדי לבנות את עצמו מחדש במקום אחר, בעיקר בישראל ובצרפת. יהודי העולם הערבי-איסלאמי, שברוב המקרים ישבו במקומותיהם זמן רב לפני הפלישה האיסלאמית (כי הרי מבחינתם הכיבוש הערבי היה למעשה פלישה) ראו את עולמם חרב, אצל חלקם בפתאומיות, אצל אחרים בתום תהליך מתמשך. דרמה זו פגעה ב-900,000 איש בקירוב, באחת-עשרה ארצות, מאירן ועד מרוקו. מה שקבע את גורלם היה השתייכותם לעם היהודי והימצאותם בארצות שבהן שלט האיסלאם, בעיקר בארצות ערב שלא מכבר השתחררו מעול הקולוניאליזם, לאחר מלחמת העולם השנייה.
ספר זה לא נכתב כדי להסביר מדוע התעלמו עד כה מהסיפור הזה (ומסבלו של העם שנפגע ממנו), עד כדי כך שלא פעם אפילו הנוגעים בדבר עצמם הסתירו אותו, אלא כדי לחקור את התופעה ולנסות להבין את התהליך שגרם לה.
מטבע הדברים קשה לערוך מחקר כזה. הוא מצריך איסוף מידע בתחומים רבים: על הארצות הרלוונטיות, על תולדות היהודים. על ההיסטוריה של היחסים הבינלאומיים, והכול בשפות רבות. מן הדין, אפוא, שמחקר מעין זה יתנהל כעבודה קולקטיבית. הספר הנוכחי הוא שלב חשוב בכתיבת חיבור מעמיק יותר על השתלשלות עניינים, אשר הביאה בסופו של דבר למותם של מרכזים היסטוריים עתיקי יומין בחיי העם היהודי, ואולי קטעה לצמיתות את הרצף של התרבות הספרדית.
הסקירות המובאות כאן מתארות את התהליך ההיסטורי שגרם לכל אחת מקהילות אלה להימחק או להצטמצם עד כדי היעלמות כמעט מוחלטת. השוואה בין המקרים השונים מעלה קווי דמיון בין ארץ לארץ, חזרה על מאורעות אופייניים, ומצדיקה את החלטתנו – מעבר לכך שכל הנפגעים היו יהודים ושהמסגרת הייתה תמיד ערבית-מוסלמית – לבחון את כל המקרים כמקשה אחת.
עוצמת ההשפעה האיסלאמית
היקום שבו התפתחו הקהילות היהודיות עמד בסימן של תכונה משותפת אחת: תרבות פוליטית אחידה, תולדה של שלטון האימפריה העות'מנית שנמשך מאות שנים ושל השלטון הקצר יותר של המעצמות הקולוניאליות, צרפת ובריטניה, על-רקע ההתחרות עם אויבתן, גרמניה, וההתמודדות עמה בשתי מלחמות העולם, 1918-1914 ו-1945-1939. האיסלאם היה המסגרת של היקום הזה. ההשתייכות ל'אומה' הערבית חצתה גבולות אתניים. היא אפשרה לאימפריה העות'מנית, הלא-ערבית, שבראשה עמד הח'ליף, מעין אפיפיור-קיסר של האומה, להשתלט על עמים שונים. היא זו שהניעה את המרד נגד המעצמות הקולוניאליות, לא משום שהיו קולוניאליסטיות (עול הקולוניאליזם העות'מני לא עורר בעיות מיוחדות), אלא משום שהיו נוצריות.
נקודת המפנה המכרעת של תרבות זו הייתה התעוררות הלאומיות. האומה התפרקה אומנם למדינות-לאום אך הפאן-ערביזם שליווה התפתחות זו הבטיח לה המשכיות בעקיפין. למצב שנוצר על-ידי הקולוניאליזם מצד אחד והלאומיות מצד אחר, הצטרף גורם נוסף: הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל תחת מנדט בריטי, בהתבסס על הצהרת בלפור (1917). החשוב מכול בעניין זה, כמו בעניין השלטון הקולוניאלי, לא היה הופעתו של כוח חדש בין מדינות ערב השונות, שבאותם הימים "המציאו" את עצמן, אלא אופיו היהודי, שהיה שנוא על התודעה האיסלאמית לא פחות מהשלטון הקולוניאלי הנוצרי במהותו.
כדי להבין כראוי את התפתחות המאורעות, צריך לבחון אותה במסגרת המנטליות המקורית שלה. לציבור הרחב זה לא דבר קל. רק באחרונה התחיל הציבור לגלות תופעה שלמשקיפים הנאורים התבררה כבר לפני שנים: היעלמותן ההדרגתית – וב-2018 כבר בשלב מתקדם מאוד – של הקהילות והכנסיות הערביות-נוצריות בארצות האיסלאם. אפשר לראות בחורבנו של כל הממסד היהודי בארצות אלה את הצעד הראשון באותה התפתחות. אם בוחנים את היעלמות היהודים לאור התופעה הנוכחית של סילוק הנוצרים, מתברר כי מה שמפריע לעולם הערבי-איסלאמי הוא לא קיומה של ישראל כמדינה ריבונית, אלא האופי היהודי של ריבונות זו. במסגרת תפישת העולם של המסורת המוסלמית, ריבונות יהודית זו מתפרשת באופן ספונטני כמרד נגד האיסלאם.
העוצמה של הצגת הלא-מוסלמי כד'ימי (בן-חסות) בתפישת העולם האיסלאמית מאפשרת לאמוד את עומק התופעה. רק ליהודים, לנוצרים ולזורואסטרים מותר היה לחיות בקרב החברה האיסלאמית, לפי ההיתר שניתן להם בקוראן ובתקנות עומר (מהמאה השביעית), ורק במעמד של ד'ימי. שאר הדתות נועדו להימחק (כפי שקורה היום באירן לבַּהַאים, שנשללת מהם הזכות להתקיים והם נחשבים למוסלמים כופרים, שדינם מיתה). החברה האיסלאמית הייתה ממודרת בקשיחות. לַעמים הלא-מוסלמים היה מעמד של עמים נשלטים, מופרדים בשכונות משלהם; לבושים בבגדים מוגדרים שייחדו אותם בעיני הבריות.
היה להם מנהל עצמי מחוץ לחברה הכללית, ונאסר עליהם לצאת מן התחום הקהילתי על-ידי נישואים או הצטרפות לדת אחרת מלבד האיסלאם. פרשה שאירעה באלג'יריה במאי 2008 מדברת בעד עצמה: אישה מוסלמית שהתנצרה נידונה בבית המשפט למאסר. זאת במדינה שחוק האזרחות שלה, שאושר על-ידי האסיפה הלאומית של אלג'יריה העצמאית במארס 1963 הגביל את הזכות לקבלת אזרחות אלג'יראית מלידה למוסלמים בלבד.
לד'ימי, או לרַאיָה כפי שנקראו האזרחים הלא-מוסלמים באימפריה העות'מנית, הייתה אומנם זכות קיום, אך כאזרחים מסוג ב', שהיו חייבים בתשלום מס גולגולת (גֶ'זְיה) ומסי מקרקעין (חַרַג'). עם פלישת צבאות האיסלאם הם נושלו מרכושם לטובת האומה, שהפכה לבעלת הקרקעות הלגיטימית והמוסמכת לנהל אותן בשמם, והם הפכו לזרים בבתיהם. קיומו של הד'ימי מבוסס על ויתור (מכאן ה"חסות"). על הזכות להמשיך להתקיים יש לשלם תמורה, שאינה מקנה שום זכויות. התמורה בחוזה הכניעה היא קבלת מרות וציות לתנאים שמציבה השריעה ללא-מוסלמים. כל התמרדות נגד מעמד זה נחשבת להפרת "הסכם החסות" ועל כן רואים בה מעשה מלחמה או אלימות נגד האיסלאם, ומאותו רגע מותר לנהל נגד המורדים ג'יהאד (מלחמת קודש או מלחמת מצווה) בהצדקה מלאה. "חסות" זו אינה חלה לפיכך על אויבים מן החוץ – כפי שהיה נהוג במערכת הפאודלית – אלא על המאמינים בדתות שהאיסלאם מתייחס אליהן כנחותות.
בלחץ המעצמות הנוצריות האירופיות, נאלצה האימפריה העות'מנית לשנות את מעמד הד'ימי. הרפורמות הידועות כתנְזִימַאת, של הסולטן עבד-אל-מֶג'יד ב-1839, והצו המפורט יותר הַאט-אי-הוּמַאיוּן מ-1856, הנהיגו שוויון זכויות ליחידים בין כל תושבי האימפריה, ללא קשר לדתם, אך שמרו על החלוקה לקהילות או אומות (אומה בטורקית – מִילֶט) תוך שינוי המערכת המינהלית וההיררכיה שנכפו על הדתות השונות (יוונים, ארמנים ויהודים, בתחתית הסולם). רפורמה זו שינתה את הסדרים שהיו קיימים בקהילות הלא-מוסלמיות, ושִחררה את היחידים, בני הקהילות האלה, מעוּלם של הסדרים הישנים, אך לגבי המוסלמים היא הייתה טראומטית. הם איבדו את עליונות המִילֶט שלהם, שהפך לקהילה אחת מבין רבות, מה גם שהרפורמה נכפתה על-ידי מעצמות נוצריות. הם ראו אפוא בשינויים אלה כניעה של האיסלאם וּויתור על הלגיטימיות שלו. ירון הראל מציין בקשר לכך שבסוריה-לבנון התַנְזִימַאת לא שינו דבר לגבי היחסים בין הקהילות שניהלו את חייהן בהפרדה חברתית מוחלטת.
עם זאת, רפורמות התַנְזִימַאת עוררו תקוות גדולות אצל הרַאיָה, בימים שבאירופה התרחש אביב העמים, ומלחמת העצמאות היוונית (1822) שחררה את יוון משלטון האימפריה העות'מנית. העמים הנשלטים האחרים החלו לחלום על עצמאות ובאווירה זו התחילה הציונות לפעול להחזרת היהודים לארץ אבותיהם. מעצמות המערב קרעו את האימפריה העות'מנית קטעיםקטעים ופתחו חלון הזדמנויות לחרות.
הפרדיגמה הארמנית
אולם מהלך הדברים היה שונה. ההיסטוריונים לא הקדישו תשומת לב מספקת להיקף מעשי הטבח שחזרו ונשנו ב"אומת בני-חסות" אחת, הארמנים הנוצרים, ואף לא לערכם הפרדיגמטי מבחינת המשך האירועים אצל העות'מנים, לאחר מכן אצל הטורקים ומאוחר יותר בעולם האיסלאמי כולו. הארמנים – בהשפעת התנועה לשחרור העמים – מרדו בכללי מעמד הד'ימי שנכפה עליהם כדי להשיג אוטונומיה לאומית (בתוך אימפריה על-לאומית ביסודה). לאחר כמה מקרים של התקוממות בקווקז, הוקמה בטֶבִּילִיסִי ב-1890 פדרציה מהפכנית ארמנית שדרשה עצמאות תוך שימוש בנשק. ב-1893 קראו לאומנים ארמנים בערים רבות להתקומם נגד השלטון המדכא של הסולטן. מעשים אלה הולידו תגובה חריפה. ב-1894 וב-1895 ערך השלטון העות'מני מעשי טבח נוראים (בסַמְסוּן, באיסטנבול, בטְרֶבִּזוֹן ועוד). מספר הנרצחים נאמד ב-100,000 עד 300,000. ההיסטוריונים מתעלמים על-פי רוב מהאופי הג'יהאדי שלבשו מעשים אלה, לא רק במניעים ובצידוק שלהם אלא גם בצביון של המעשים ובהמרת הדת שנכפתה על הנותרים בחיים, נשים וילדים בלבד (כ-150,000). המרת הדת הכפויה נלוותה גם לטבח השני של הארמנים בתקופת הטורקים הצעירים, שהפילו את משטרו של הסולטן עבדול חַמיד השני ב-1908.
המעבר ממשטר של ח'ליפות, שהתבסס על הדת, למשטר של מדינת-לאום, שבמרכזה האומה הטורקית ולא השליט העות'מני, הפיח תקוות חרות אצל העמים שנשלטו על-ידי האימפריה, אך תקוות אלה נתבדו עד מהרה. גם בעניין זה, המקרה של הארמנים מהווה פרדיגמה להמשך המאורעות, במובן זה שהוא מלמד אותנו על עצמת הרגש האיסלאמי כמרכיב של הלאומיות בארצות אלה בכלל, ובטורקיה, שהיא מדינה לא-ערבית אך מוסלמית, בפרט. דיכוי הארמנים הגיע אז לשיאו מסיבות אחרות לגמרי, אך התוצאה הייתה מאוד דומה בסופו של דבר. מעשי הטבח במאה התשע-עשרה נעשו על-ידי שלטון אימפריאלי, שחנק כל ניסיון לערער על סמכותו, ובמקביל גילם בתוכו גם סמכות דתית שמשלה על האומה האיסלאמית כולה ומצאה צידוק למעשיה בחוקי השריעה וברגשות הדתיים של נתיניה.
אלה, שהתמרמרו על רפורמות התַנְזִימַאת, מצאו במעשי הטבח פורקן לתסכולם. כאשר הטורקים הצעירים עלו לשלטון, המניעים הפכו להיות שלמות האומה הטורקית, השורשים האתניים שלה, וה"טורקיוּת" שלה. האידאולוגיה שלהם, בדומה לאידאולוגיות של התנועות הלאומיות, שדגלו בהומוגניות האתנית במדינת הלאום המתהווה, תוכננה על-פי פרוגרמה פוליטית בנויה באופן "רציונלי", ויושמה בשיטתיות. מבחינה זאת, הגל השני של מעשי הטבח (1916-1915: כ-1,200,000 קרבנות) סלל את הדרך להשמדות עמים במאה העשרים. ביצוע התוכנית הושלם לאחר מכן בחילופי אוכלוסין בין יוון וטורקיה (1,750,000 פליטים משני הצדדים). בין 1923 ל-1930 גורשו 1,250,000 יוונים מטורקיה ומספר קטן יותר של טורקים גורשו מיוון לטורקיה.
ההבדלים האתניים שהוצגו בהקשר זה חפפו למעשה להבדלים דתיים. ההומוגניות שביקשה טורקיה להשליט תחת שלטונו של אטאטורק הייתה אתנית ודתית בעת ובעונה אחת. תופעה דומה אירעה מאוחר יותר עם ההפרדה בין פקיסטן האיסלאמית לבין הודו ההינדית ב-1947, בשעה שארבעה-עשר מיליון פליטים עזבו את בתיהם בשתי המדינות. אמביוולנטיות דומה מתגלה בטבח הארמנים, הנבדל מן השואה היהודית דווקא בממד הדתי שלו. הטורקים פעלו אומנם לחיסול כל הארמנים אך גם השתדלו לאסלם את אלה שנותרו בחיים, מה שמלמד שהמניע להשמדה לא היה גזענות כמו בג'נוסייד טיפוסי. (במלחמת העולם השנייה, לא היה עולה על דעתם של הנאצים "לספח" יהודים לגזע הארי) [...] אצל הארמנים, השרידים – נשים צעירות וילדים – שנותרו בחיים לאחר הכחדת המסגרת המשפחתית שלהם, צורפו בהמוניהם ובכפייה כמוסלמים למשפחות מוסלמיות. "לאחר שהופרדו ממשפחותיהם והופחדו עד מוות בהליכה אין סופית וברציחת קרוביהם המבוגרים, אפשר היה להטמיע את הנשים הצעירות ואת הילדים במשפחות מוסלמיות" (לפי ההיסטוריון ארה סרפיאן).
מרד של אומת ד'ימי
מה שאירע לארמנים וליוונים אירע גם ליהודי טורקיה, אולם לפי תסריט שונה לגמרי: לא השמדה או המרת דת כפויה אלא צורה מסוימת של נידוי חברתי, פוליטי וכלכלי שרִיפַעת נ' בַּאלי מנתח בספרו האחרון.
טשטוש הגבולות בין הלאומי והדתי, והחפיפה המורפולוגית ביניהם בטרגדיה הארמנית, מספקים פרדיגמה להבנת ההיסטוריה והגורל היהודי בארצות האיסלאם. טורקיה ניסתה עוד לפני הערבים לבנות מדינת-לאום שמטרתה הסופית הייתה להתנתק מהמודל האיסלאמי. מכיוון שכדי להשיג מטרה זו היה צריך לאמץ דרכי התנהלות מערביות, קיוו הלא-מוסלמים שיחדלו לזהות אותם לפי דתם ותוענק להם אזרחות בעלת אופי לאומי ולא מוסלמי; שיינתן להם מעמד שווה ולא חריג. אך למעשה, למרות השינויים העמוקים בצורה, טורקיה נשארה ספוגה באיסלאם. האפיזודה ה"לאומית" הייתה בסופו של דבר קצרה, כי מדינות הלאום הערביות שנוסדו אחרי 1945 אימצו רובן ככולן את האיסלאם כדת המדינה, ורעיונות הערביזם והפאן-ערביזם הוחלפו באיסלאמיזם ובפאן-איסלאמיזם, לאחר האתנחתה הקצרה של הסוציאליזם הערבי .(בשלב הזה אנו נכנסים כבר אל האבולוציה האיסלאמית של טורקיה שראשיתה ב-2009).
אין למעט בחשיבות ההשפעה של האירועים שהתרחשו בטורקיה על כלל העולם האיסלאמי ועל הלא-מוסלמים בתוכו. אירועים אלה התקבלו כהמחשה של מה שעלול להיות גורלם של הד'ימי אם יעזו למרוד בעול האיסלאם. לכן קל להבין מדוע אחרי התפרקות האימפריה העות'מנית, התייחסו היהודים והנוצרים למעצמות הקולוניאליות שבאו לרשתה כאל מושיעים. על-רקע זה, אין פלא שהופעתה של התנועה הציונות על בימת ההיסטוריה נתפשה בחוגים הערבים-מוסלמים כמרד מאותו סוג של המרד הארמני; והדבר התרחש דווקא בעת שהעמים הערבים עצמם עסקו כמו הטורקים, ביצירת ישויות לאומיות חדשות, מובדלות מן האיסלאם. הציונות התחילה אומנם את דרכה בשעה שהלאומנויות הערביות נולדו וניסו להמציא לעצמן אומות, אך רוב האומות האלה – למעט חריגים מעטים – לא היו מסוגלות להביט בציונות אלא בעיניים איסלאמיות מסורתיות. משום כך הפכה שאלת ארץ ישראל לנס הלאומיות הערבית במדינות השונות למרות השוני ביניהן, לרֶזוֹן ד'אֶטְרֶה (סיבת הקיום) של הפאן-ערביזם, ולכוח המניע של הליגה הערבית, וכל זאת למרות האנוכיות של האומות החדשות (ליתר דיוק של האליטות השליטות במדינות החדשות). באמצעות שאלת ארץ ישראל כוננו האומות הערביות הצעירות מחדש את האומה, שהפכה בינתיים למיתוס, והגדירו אותה במונחים אידאולוגיים, כמאוחדת מול אויב אחד ויחיד.
שאלת ארץ ישראל הפכה מצד שני לסמל לשחרור אצל הד'ימי לשעבר, ששאפו ליהנות אף הם מהגדרה עצמית כמו האומות הערביות החדשות שרק אתמול לא היו קיימות והיוו חלק מהאומה של האימפריה העות'מנית. כך קרה שמדינת ישראל נוסדה במקביל למדינות ערביות רבות, במסגרת אותה תנועה היסטורית שהביאה לשחרורם של עמי האימפריה העות'מנית. ארמניה נותרה משותקת עד לנפילת הקומוניזם, אך כל עמי הבלקן השתחררו מעולה של האימפריה. העם היהודי הד'ימי כונן לעצמו מדינה בתוך תנועה זו של דה-קולוניזציה כפולה משתי אימפריות, זו של השלטון העות'מני וזו של האיסלאם. נוטים להתעלם מן העובדה שהאימפריות המערביות לא הקימו את מושבותיהם על-ידי כיבוש של מדינות ערביות קיימות אלא על-ידי כיבוש של אימפריה קולוניאלית אחרת. הקולוניאליזם הארופאי שיחרר תחילה את הלא-מוסלמים מעול הד'ימה, אך הוליד אחר כך את המדינות הערביות. ההיסטוריונים אינם מדגישים די הצורך את העובדה שמדינות הלאום הערביות הן תוצר של הקולוניאליזם הארופאי.
עם כינונן של מדינות ערב, נוצרו תחילה צירופים שונים של נוצרים ומוסלמים. בלבנון היה רוב נוצרי. במדינות האחרות, הצטרפו הנוצרים לשורותיה של הלאומיות הערבית וחיו תקופת-מה באשליה של התמזגות. בסוריה-לבנון הם היו אפילו הוגי הרעיון הלאומי. אינטלקטואלים נוצרים היו אלה שדגלו ב"ערביות" כתחליף לאיסלאמיות. אצל הרוב המוחלט של היהודים לא חלה התפתחות דומה משום שה"מרד" במעמד הד'ימי היה כרוך ברעיון הריבונות במדינה יהודית.
מבחינה זאת, התיאור של הציונות כקולוניאליזם מערבי המשעבד מדינה קיימת אינו אלא סילוף ההיסטוריה. מעולם לא היו לא "אומה פלשתינית" ולא מדינה פלשתינית לפני התקופה שבה הופיעו הן הציונות והן הלאומיות הערבית. פלשתינה היא המצאה של המנדט הבריטי שקרא כך לשטח, שברבות הימים קמו בו גם מדינה ואומה ממזרח לנהר הירדן, שמעולם לא היו קיימות קודם, הלא הן ממלכת ירדן והעם הירדני. יתר על כן הטענה כי הופעת הציונות היא הסיבה להִדרדרות במצבם של היהודים היא לא יותר מפלפול אידאולוגי.
האשמתה של ישראל בקולוניאליזם או הטענה שהציונות גרמה להִדרדרות במצבם של היהודים הן בעצם גרסה חדשה של העמדה האיסלאמית הישנה הרואה ביהודים "לא-עם" (מבחינת הריבונות) או "עם צמית", שהוא חלק בלתי נפרד – למרות נידויו – מהחברה האיסלאמית. הנרטיב הזה מייחס את ייחודו של העם היהודי לגורמים חיצוניים או שולל אותו כליל, כדי להפחית את מידת האחריות של העולם הערבי-מוסלמי למצבו של העם היהודי עקב נידוי ועוינות שנמשכו דורות רבים. כך מבססים את הרעיון של מדינת ישראל כנטע זר באזור, ורואים בה ישות שנוצרה על-ידי יהודים אירופים כפיצוי על השואה. כך מתעלמים מן העובדה שישראל קיימת בזכות העלייה ההמונית של יהודים מארצות ערב בשנות החמישים, יהודים שלא סבלו מהשואה אלא מנידוי במשך מאות שנים בארצות מוצאם. נוכחותם ההמונית בישראל היא עדות אוביקטיבית לכך שהגירתם הייתה תהליך הגדרה עצמית של עם, שלאחר נסיגת השלטון הקולוניאלי לא היה לו עוד מקום בחברה המוסלמית, וציפיותיו לעתיד ירדו לאפס. זהו ההיגיון העמוק של הקמת מדינת ישראל, שהאידאולוגיה השלטת, אפילו בקרב האליטה הישראלית, מתעלמת ממנו לחלוטין.
תגובת מדינות ערב, שזה לא מכבר נוסדו בעצמן, להקמתה של ישראל היא משמעותית מאוד. הן לא ראו את המדינה כישות חיצונית אלא כראש-חץ המייצג את כל יהודי העולם הערבי. בכל שלבי התהליך של הקמת המדינה פרצו ברוב מדינות ערב מהומות נגד היהודים המקומיים, שנתפשו כ"אחראים" לכינונה של ישראל וזוהו עם המדינה. יש כאן תופעה אופיינית לאנטישמיות הקלאסית: מַסִיפיקַצְיָה (massification) של היהודים, דהיינו, הדבקת תכונות שליליות לכל הקהילה. אילולא נחשבו היהודים בארצות אלה לזרים ולמנודים מעיקרם, לא היו רואים אותם כ"אחראים" להקמתה של מדינת ישראל (שבעצם תיעלה לאפיק חיובי את דחיקת היהודים לשוליים במדינות החדשות, הנתונות בשיאה של שנאת זרים לאומנית), בשעה שהאוכלוסיות ה"אחרות" במדינות האלה התפצלו באווירה של טיהור אתני.
הקנוניה בין הלאומנות הערבית לבין גרמניה
על האנטישמיות אצל הערבים אפשר לכתוב ספריות שלמות. שורשיה עתיקים מאוד, עוד מימי ראשית האיסלאם. הכרוניקות היהודיות מוכיחות את קשיחותה ואת התמדתה. בימים ההם זו הייתה שנאת יהודים על-רקע דתי. אשר לאנטישמיות בימינו, יש הסוברים שהיא יובאה מאירופה והיא רק תופעה עכשווית, אך לא נדון כאן בנושא זה. עם זאת אין ספק שהיו צינורות תקשורת בין אירופה לעולם הערבי להפצת אנטישמיות זו, אך מן הראוי להתבונן בתופעה במסגרת רחבה יותר: זו של ההתחרות בין גרמניה לבין הברית הצרפתית-בריטית. כבר בשלהי המאה התשע-עשרה ניסתה גרמניה להצר את צעדי בעלות הברית, תחילה על-ידי קשירת קשר עם האימפריה העות'מנית ואחר כך על-ידי התססת הרגשות הלאומניים והאיסלאמיים במושבות הבריטיות והצרפתיות כדי להסית את התושבים להתקומם נגד המעצמות הקולוניאליות. זהו פרק בפני עצמו, שרק באחרונה הוחל בכתיבתו ושחשיבותו מובלעת בדרך כלל בתוך הסיפור הכולל ונעלמת מתודעת הציבור.
ההתחלה הייתה עוד בימי האימפריה העות'מנית, אשר לצדה של הקיסרות הגרמנית, הציבה את עצמה כאויבתן של מדינות ההסכמה, בריטניה, צרפת ורוסיה, שהשפעתן על המזרח גברה בימים ההם. ביקורו של הקיסר הגרמני בקושטא ב-1888 המחיש את ההתקרבות, שהוכנה במשך שנים ארוכות על-ידי סוכנים גרמנים נמרצים, שהפעילו רשת ענפה של מפעלי תרבות (ארכאולוגיה, מזרחנות, גאוגרפיה). פרטי התקרבות זו מתוארים בספר נדיר מאוד כתוב צרפתית, מאת רוזֶ'ה פַאליגוֹ ורֶמי קוֹפֶר: הסהר וצלב הקרס. סודות הברית בין האיסלאם לנאציזם מימי היטלר ועד ימינו. מטרתם של סוכנים אלה הייתה להגביל את ההתפשטות הקולוניאלית של בריטניה וצרפת, ובמקביל להצית מרידות במושבות כדי להרחיב את ההשפעה הגרמנית. ב-1919 הופיע בז'נבה ספרון בשם מצרַים למצרִים, פרי עטו של לאומן אירי בשירותו של הנספח הצבאי הגרמני. עולות אז על הבימה דמויות ססגוניות בסגנון של לורנס איש ערב, וביניהם הדיפלומט וֶרְנֶר אוטו פן הַנְטיג. אך מצרים אינה המטרה היחידה. משימתו של פריץ גְרובֶּה, גרמני שעבד כמתרגם בירושלים וגויס ב-1916 לצבא הטורקי, הייתה ליצור קשר עם האמיר פייצל מחצי האי ערב כדי שזה ימריד את השבטים הנאמנים לו באזור מֶדינה, בעזרת הטורקים. אך האמיר חוסיין, שהיה בתחילה נאמן לסולטן הטורקי, הצטרף בינתיים לבריטים, אשר הבטיחו להעניק לו ממלכה שתכלול את סוריה, את עירק ואת חצי האי ערב. מדיניות דומה ניהלה גרמניה בצפון אפריקה נגד הצרפתים, והשפעתה גדלה במידת-מה עם הפצת השמועה שהקיסר הגרמני התאסלם. מ-1914 גדל מאוד מספר אנשי המדע והתיירים הגרמנים באלג'יריה. רשת ענפה של ועדות איסלאמיות ואגודות גרמניות דחפו להתמרדות.
בספר אלג'יריה נחשפת היטיב ז'ילְבֶּר מֵנְיֶה לתאר את הכאוס הזה:
מספר גדול של עלונים מגיעים מהוועד לעצמאות אלג'יריה-תוניסיה שנוסד בראשית 1916 בברלין ושרוב חבריו היו בתחילה תוניסאים. בסוף 1914, שלח ועד להגנה איסלאמית, שנוסד באיסטנבול, שמונה "פדאיון" סורים ומוּגְרַבּים למצרים ולצפון אפריקה. פעלה אז גם לשכה מוסלמית בינלאומית, אשר פרסמה עלון חודשי בשם הביולטין של החברה לקידום האיסלאם, והייתה מחולקת למספר ועדות משנה, מהן שלוש לאזור המגרב, שמומנו על-ידי הקונסוליה הגרמנית בציריך. הלשכה נוסדה על-ידי הטורקי לוֹפְטי בֵּיי, ובראשה עמד כנשיא כבוד עבאס חילְמי, החֶ'דיו של מצרים, שהודח ב-1914 על-ידי הבריטים. מטרתו של גוף זה הייתה לשמש מרכז סיוע למוסלמים. מומחים גרמנים של הקולוניאל אינסטיטוט בבּוֹן או של המיסיונגֶזֶלְשַפְט בהמבורג סיפקו את המידע והציעו את נושאי התעמולה לשורה שלמה של חברות או של ועדות עריכה. הידועה ביניהן הייתה החברה הגרמנית לתרבות האיסלאם שבראשה עמדו במשותף אַנוּאַר פַּאשָה והמזרחן אוֹרְסון, צוות העורכים של כתב העת בשפה הערבית עַאלַם אַל איסלאם והעורך התוניסאי שלו, העורכים של היומון אַל עַדי ושל חַארְבּ אַל עַאלַאם, ו"מֶהמֶט האלג'יראי", שהיה העורך של עלון בצרפתית בשם החובה.
חתרנות מאותו סוג הופעלה במרוקו, ועבְּד אל-כְּרים, ראש המרד נגד צרפת באזור הרִיף, בשנות העשרים, סיפר על הקשר בין הלאומנים המרוקאים ובין גרמניה, שהבטיחה להם בתמורה להפקיד בידיהם את ניצול משאבי הטבע של הרִיף. גם הסולטן של מרוקו, מוּלַאי חַפִיד, לאחר ויתורו על הכתר ברבאט ב-1912, העמיד את עצמו לשירות הגרמנים, ששילמו לו בנדיבות משום שהבטיח להם לחזור למרוקו כדי לקרוא לג'יהאד נגד הצרפתים.
אין להעלות על הדעת שהניסיונות הגרמניים לתמוך בלאומנות הערבית בחיתוליה לא השפיעו על השאלה היהודית במזרח התיכון. הציונות תמכה באימפריות הצרפתית והבריטית מול הלאומנות הערבית, אף כי גם אימפריות אלה חיזרו אחרי הערבים והבטיחו להם הרים וגבעות כדי לשמור על השפעתן עליהם. אבל הלאומנים נשענו על גרמניה. כך נוצר אפיק תקשורת והמופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, היה דוברו הקולני ביותר בשעה שהתחילה פריחתה של האידאולוגיה הנאצית.
במאבקו נגד שלטונות המנדט בארץ ישראל, ניסה המנהיג הלאומני הפלשתיני ליצור קשר עם המשטר הנאצי כבר במארס 1933, חודשיים בלבד אחרי עליית היטלר לשלטון. לאחר שעמד בראש המרד הערבי בארץ ישראל בשנים 1939-1936, הוא נרדף על-ידי הבריטים וברח לעירק ב-1940, ושם התקשר בברית עם ראש ממשלה חדש, אנטי-בריטי, רַאשִיד עַלי אל כַּילַאני שמשך את עירק למחנה של מדינות הציר. האופנסיבה הגרמנית של רומל שאיימה על מצרים, הקנתה משנה חשיבות לתוכנית הגרמנית לפתוח חזית שנייה נגד בריטניה בעירק. שליח המופתי אל משרד החוץ הגרמני בברלין הבטיח כבר לפתור את "בעיית הגורם היהודי", כפי שעשו גרמניה ואיטליה, ואף להעניק לשתי מדינות אלה זכויות מיוחדות לניצול המחצבים והנפט העירקיים בתמורה להצהרה שתכיר בזכות ארצות ערב לעצמאות ולהגדרה עצמית.
ההתערבות הצבאית הבריטית שמה קץ לתוכניות שלהם, אולם מיד לאחר בריחתם של ראשיד עלי אל כֵּילַאני ושל המופתי לטהרן, פרץ גל טרור נגד יהודי עירק, שהגיע לשיאו הרצחני בפַרְהוּד, הפוגרום בבגדד, ב-1941. הגרמנים המשיכו לחשוב על התערבות בעירק, לאחר ההתחלה המוצלחת של מבצע בַּרְבַּרוֹסה בברית המועצות, אך מפלתם בסטלינגרד בראשית 1943 שמה קץ לתוכניות אלה. המופתי וראשיד עלי נמלטו לברלין ושהו שם מ-1941 עד 1945 כאורחי כבוד של המשטר הנאצי. בדרכם לשם עברו באיטליה ושם קשר המופתי קשרים הדוקים עם מוסוליני.
התקשרותו של המופתי עם גרמניה הנאצית והשלכותיה
היטלר קיבל את המופתי שלושה שבועות לאחר הגעתו, ב-28 בנובמבר 1941. בבוא העת, אמר היטלר, ייקראו הערבים "והעמים הלא-אירופים" האחרים ליטול חלק "בפתרון הבעיה היהודית", כפי שעשו זאת "האומות האירופיות". במהלך הפגישה הצהיר היטלר:
גרמניה מנהלת מלחמה ללא פשרות נגד היהודים. ברור שהמאבק נגד הבית הלאומי ליהודים בפלשתינה הוא חלק ממלחמה זו משום שבית לאומי זה לא יהיה אלא בסיס פוליטי שממנו תופעל ההשפעה היהודית ההרסנית. גרמניה מודעת גם לכך שטענת היהודים כי הם ממלאים תפקיד כלכלי חלוצי היא שקרית. רק הערבים עובדים שם, לא היהודים. גרמניה גמרה אומר לקרוא לכל מדינות אירופה, בזו אחר זו, לפתור את הבעיה היהודית ובבוא העת להפנות קריאה דומה לעמים הלא-אירופים [...] תנועת השחרור הערבית היא בעלת בריתנו הטבעית.
לא היו אלה רק דברי נימוס בעלמא. שני היסטוריונים גרמנים גילו שאכן הייתה קיימת תוכנית כזאת, אשר עלתה בקנה אחד עם מה שהיטלר כתב במַיין קַמְפְּף: "היהודים אינם מתכוונים כלל לבנות מדינה יהודית בפלשתינה, למשל כדי לחיות בה, אלא מתכוונים להקים שם את המטה הכללי של פעולות הנוכלות שלהם [...] הרחק מהשפעתן של מדינות אחרות".
לקורפוס אפריקה של רומל סופחה ב-1942 יחידה מיוחדת של אס.אס. בתפקיד מקביל לזה של האַיינְזַצְגְרוּפֶּן, שפעלו לצד הצבא הגרמני במהלך הפלישה לברית המועצות ורצחו יותר ממיליון יהודים. היסטוריונים אלה חושבים, כי רק תבוסתו של רומל בקרב אל-עלמין השני במדבר הלובי, מנעה ממנו להתקדם למצרים ולארץ ישראל, ולהרחיב את רצח היהודים לעולם הערבי.
המופתי שלא נפרד לרגע מראשיד עלי אל כֵּילַאנִי, התנהג בברלין כנציגו של לובי ערבי עולמי. ב-18 בדצמבר 1942 נוסד מכון תרבות בשם המכון האיסלאמי המרכזי. הנאום שנשא המופתי בטקס החנוכה אינו משאיר מקום לספק לגבי תמיכתו הנלהבת בתוכנית השמדת היהודים.
אלפי מוסלמים ברחבי העולם ישתפו פעולה במלחמה נגד האויבים המשותפים [...] יהודים, בולשביקים ואנגלו-סקסים [...] היהודים והשותפים לפשעיהם הם מן האויבים הקשים ביותר של המוסלמים, שחשפו את איבתם עוד מימי קדם ובכל מקום ובכל עת [...] התייחסו למוסלמים בערמה. כל המוסלמים יודעים היטב עד כמה היהודים ציערו אותם ואת דתם מראשית ימי האיסלאם ושנאו בגלוי אותם ואת נביאם הגדול. כמה צער וכמה סבל גרמו לו, כמה תחבולות חיבלו נגדו, כמה קנוניות תכננו לפגוע בו, עד כדי כך שהקוראן ראה בהם את האויבים הבלתי מתפשרים ביותר של המוסלמים [...] לנצח הם יהיו גורם למחלוקות, לקנוניות, להסתה למלחמות, לאיבה בין עמים [...] ההשפעה היהודית היא גם זו שדחפה את העמים למלחמה שוחקת זו. רק היהודים מפיקים תועלת מגורלם הטרגי של עמים אלה.
בנאום אחר במסגרת אותו מוסד, ב-2 בנובמבר 1943, קרא המופתי למוסלמים ללכת בעקבות גרמניה הנאצית "שידעה כיצד להציל את עצמה מן הרשע של היהודים [...] והחליטה למצוא פתרון סופי לאיום היהודי". ההיסטוריון גֶנְסִיקֶה כותב שהמופתי ידע בהחלט על תוכנית השמדת היהודים. הוכחה לכך הוא רואה בפעילות של המופתי אחרי 1943 לקידום ההשמדה. למשל, ב-6 במאי 1943 הוא עשה כל מאמץ אפשרי כדי להכשיל תוכנית בולגרית לאפשר ל-600 ילדים יהודים ולמלוויהם לעלות לארץ ישראל. במכתב לשר החוץ של בולגריה הוא מצביע על:
הסכנה היהודית לעולם כולו ובמיוחד למדינות שבהן חיים יהודים [...] היה מאוד רצוי ויותר מועיל למנוע את יציאת היהודים מארצך ובמקום זאת להעביר אותם למקום שבו יהיו נתונים לפיקוח הדוק – פולין. כך אפשר יהיה להתגבר על הסכנה שהם מהווים ולעשות מעשה לטובת עמי ערב שיעריכו זאת.
שבוע לאחר מכן הוא שלח מכתבי מחאה נוספים לשרי החוץ של גרמניה ושל איטליה וביקשם להתערב בפרשה. השר הגרמני שיגר מיד מברק לשגרירו בסופיה כדי לציין את "האינטרס המשותף של ערבים וגרמנים למנוע פעולת הצלה זו". הדבר חזר על עצמו ביוני 1943 עם ממשלת רומניה, שהתכוונה להתיר ל-80.000 יהודים לעלות לארץ ישראל ותכננה לאפשר את יציאתם של 900 ילדים יהודים והוריהם. במקרים הבודדים שבהם נטו הנאצים לאפשר ליהודים לצאת, דגל המופתי בקו נוקשה יותר מזה של הנאצים.
עקבי בדעותיו, הוא לא הסתפק בפניות דיפלומטיות אלא גייס בבוסניה דיוויזיה של אס.אס. מוסלמים בשם חַנְדְזַאר, שביצעה מעשי טבח בסרבים, באזורים בעלי אוכלוסייה מוסלמית. יתר על כן, הוא ארגן מסע תעמולה רחב-היקף בעולם הערבי-מוסלמי.
אלה עובדות לגמרי לא ידועות לציבור הרחב, וחייבים לפרסם אותן כפי שעשינו כאן. אין לשכוח שהמופתי של ירושלים היה אחד מראשי התנועה הלאומית הערבית. הוא היה בין הראשונים שהפכו את שנאת היהודים למכשיר למטרות פוליטיות ולאומניות. בעיצומה של השמדת היהודים, תמך חלק גדול מהתנועה הלאומית הערבית במדינות הציר נגד בעלות הברית. התקרבות זו יצרה קשרים והבנות סתר, יחד עם ערוצי תקשורת שבהם נעשה שימוש לאחר המלחמה.
לאחר המלחמה
המופתי עצמו שרד את המלחמה והצליח לחמוק ממשפטי נירנברג – אף כי הבריטים והאמריקנים רצו להעמיד אותו לדין – תודות לסיוע מצד צרפת של דה גול, שהסתירה אותו בפריז וארגנה את בריחתו למצרים תחת שם בדוי במאי 1946. פריז קיוותה לעורר בכך את אהדתם של הלאומנים הערבים כדי לשמור על השקט באימפריה שלה אחרי המלחמה, בהתאם לקו פוליטי הנקוט עד ימינו. כך העניקה צרפת מקלט מדיני לאייתוללה חומייני, ואחר כך תמכה ללא סייג ביאסר ערפאת. כבר בשנים 1937 עד 1939 זכה המופתי להכנסת האורחים של צרפת בביירות, אחרי כשלון המרד הערבי נגד הבריטים והיישוב העברי בארץ ישראל, שפרץ ב-1936. המופתי ענה על הציפיות לשיתוף פעולה של מארחיו הצרפתים, והבטיח להם להרגיע את התסיסה נגד צרפת במצרים ובעירק, שהחלה בעקבות המאורעות בסוריה, ולעזור להשקיט את הרוחות בצפון אפריקה, כמו תמיד תוך ניצול היריבות בין צרפת לבריטניה. הוא לא הוגדר כפושע מלחמה אלא כשבוי פוליטי והוברח לקהיר, כמעט מתחת לאפם של הבריטים ושל המוסדות היהודיים האמריקניים, ב-28 במאי 1946, עם דרכון מזויף שסופק על-ידי שגרירות סוריה בפריז. בקהיר התקבל כעבור שבוע על-ידי פארוק מלך מצרים, שהבטיח לו הגנה. ב-12 באוקטובר 1947 שיגר המופתי מכתב תודה לשר החוץ הצרפתי, ז'ורז' בּידוֹ, והביע את תקוותו שהתמיכה הצרפתית בערבים "תימשך ותעלה את קרנה של צרפת בעיני המוסלמים". בספטמבר 1947 יצאה לפריז משלחת של המועצה הערבית העליונה להציע מעין חוזה: "הערבים ינקטו עמדה ניטרלית בענייני צפון אפריקה ובתמורה תתמוך צרפת בערבים בשאלת ארץ ישראל".
התפתחויות אלה מפנות את תשומת לבנו למכלול מורכב של תהליכים שהביאו לסופה של היהדות בארצות האיסלאם. מערכת ענפה ועקבית של סיבות, נפרדות לכאורה, נכנסה לפעולה: המפגש בין לאומנות ערבית לאיסלאם באדם אחד, הוא המופתי; החפיפה הרעיונית בינו לבין גרמניה הנאצית, שהמופתי ובעלי בריתו בירכו על מדיניות ההשמדה שלה; הקשר שהערבים עצמם יצרו בין ענייני ארץ ישראל לבין ענייני צפון אפריקה ועירק; המדיניות של המעצמות האירופיות שנטו להיכנע לסחטנות הערבית, כשזו הציעה להן לנטוש את היהודים בכלל ואת הישוב היהודי בארץ ישראל בפרט, כדי להציל את מושבותיהן ולהדוף את האיבה האנטי-קולוניאליסטית; התעלמותן הרשלנית של מעצמות אלה ממעשי האיבה הקטלניים של הערבים; השיח המנותק מן המציאות המאפיין את כל ההתייחסות לסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל; העובדה שהסכסוך הזה נקשר הן עם יהודי ארצות האיסלאם, הן עם ערביי ארץ ישראל, והן עם מדינות ערב הצעירות, המעידה על כך שלא מדובר בסכסוך בין שני עמים ושתי תנועות לאומיות על השליטה בחבל ארץ מסוים. יתר על כן, ב-1947 זמן כה קצר לאחר ההשמדה הנאצית, חתרו כל מדינות ערב באזור לפתוח במלחמת חיסול נגד מדינת ישראל שנולדה זה עתה, חתירה שנמשכת עד עצם היום הזה בקריאה למחיקת המדינה היהודית מן המפה.
בספרם הסהר וצלב הקרס. סודות הברית בין האיסלאם לנאציזם מימי היטלר ועד ימינו, מספקים המחברים, רוז'ה פַאליגוֹ ורֶמי קוֹפֶר, תיאור מפורט של הקשרים בין הלאומנים הערבים לבין הנאצים. רוב הלאומנים ניסו להמר על הקלף של מדינות הציר נגד בעלות הברית הקולוניאליסטיות. חַבּיבּ בּוּרְגיבַּה קיבל הקצבות מברלין, שוחרר מהכלא הצרפתי בלִיאוֹן על-ידי קְלַאוּס בַּרְבּי ב-16 בדצמבר 1942, יחד עם שבעה לאומנים תוניסאים נוספים, והתקבל אחרי כן באיטליה הפשיסטית. "כולנו היינו בעד הנאצים וייחלנו לניצחונם. טעינו, אך כאלה היו פני הדברים. יש לומר שהראשון שהטיל ספק בניצחון של מדינות הציר היה חַבּיבּ בּוּרְגיבָּה", מספר אחד מחבריו הוותיקים, הד"ר בּן סְלימַן. הצעירים התוניסאים, חברי המפלגה הסוציאליסטית, כולם תמכו במדינות הציר. הנאצים והפשיסטים הקימו עיתונים ותחנות רדיו שפנו אל העולם הערבי ונשאו את המסר הלאומני נגד צרפת. הביטאון של הוועד המוסלמי של צפון אפריקה, אֶר-רַשיד, שהופיע בפריז הכבושה, דגל בהקמת פדרציה צפון אפריקנית וכתב כי אויביו הם "היהודים והבוגדים [...] (אשר) גרמו לפלישה של האנגלו-סקסים במטרה להשתלט על רכושנו ולשעבד את אנשינו". נעשו מספר ניסיונות להקים "פלנגות אפריקניות" שבהן ישתלבו לאומנים מוסלמים כדי להשתתף במלחמה, אך ללא הצלחה יתרה. בשנות החמישים, כאשר הנאצריזם הגיע לשיאו, הפכה מצרים לבירת הלאומנות וההתנגדות הערבית. היועצים הגרמנים מילאו תפקיד חשוב במשטר זה, שהטיל בין היתר על קצין לשעבר בוֶרְמַאכְט לספק נשק ללאומנים בצפון אפריקה. לצדו של המופתי ישבו בקהיר חבּיבּ בּוּרְגִיבָּה, עַלַאל אֶלפַאסי, עַבְּד אֶל-כְּרים מי שהיה מנהיג המרד במרוקו בסוף שנות העשרים, ראשיד עלי אל כֵּילַאני, שעמד בראש המרד בעירק ב-1941, המנהיגים האלג'יראים חוסיין אַיְת אחמד, מוחמד חִידֶר, אחמד בן-בֶּלה והווארי בּוּמֶַדְיֶן. נאצים לשעבר מילאו מאוחר יותר תפקידים מרכזיים במנגנוני אספקת הנשק לאף-אל-אן, והתיישבו באלג'יריה מיד לאחר שקיבלה את עצמאותה.
כך היה גם במזרח התיכון. למצרים הגיע המופתי הירושלמי לאחר בריחתו מצרפת ושם חידש את פעילותו ביתר שאת. גם נאצים רבים מצאו מקלט במצרים, עברו אחר כך לסוריה ועסקו שם בביטחון ובמודיעין. רוזֶ'ה פַאלִיגוֹ ורמי קאוֹפֶר פרסמו רשימה של כארבעים שמות, עם ציון תפקידיהם במשטר הנאצי, ולאחר מכן אצל נאצר במצרים ובסוריה. הם הפכו מומחים לנושא, ונעשו לכוח מניע של זרם אנטישמי שהלך והתרחב. יואל ודן קוטק הוכיחו עד כמה הקריקטורות הערביות בימינו הן העתק מדויק של הקריקטורת מדֶר שְטִרְמֶר. בעצם הימים האלה, נמשכת הפצת הספרות האנטישמית, כגון הפרוטוקולים של זקני ציון ומיין קמפף, בכל העולם המוסלמי, מטורקיה ועד אירן וצפון אפריקה, והדבר ידוע לכול.
הסיבות שהוליכו אל הסוף
בתקופה שתיארנו לעיל, מקץ האימפריה העות'מנית עד סוף האימפריות הקולוניאליות, באה לקיצה היהדות בארצות האיסלאם. הסכסוך המזרח תיכוני הוא יותר מעימות בין שתי תנועות לאומיות. ספק רב אם אפשר לסכמו כך, ויוכיחו מצד אחד המֶשֶך הארוך במיוחד של העוינות הערבית-מוסלמית כלפי ישראל ומצד אחר פעולות הדיכוי ההמוניות שננקטו נגד היהודים: שלילת זכויות האזרח במספר מדינות (מצרים, לוב, סוריה, עירק, תימן), שלילת האזרחות ואפליה לעומת שאר התושבים, איסור תנועה, החרמת רכוש, השפלות ועוד. במקומות אחדים כינו את אמצעי הדיכוי האלה בשם "חוקי מעמד היהודים".
אלמלא הקמתה והתחזקותה של מדינת ישראל כמקלט בטוח, לאן היה התהליך הזה מוליך? כדי לטשטש את העובדות שתוארו בפסקה הקודמת, מציגים סיבה כפולה אחת ויחידה שחוללה אותן: קיומה של ישראל ובעיית הפליטים הפלשתינים, אך ההיגיון שבמסקנה זו לקוי. אם די בעצם הקיום כדי לעורר שנאה, המסקנה היא שלמושא השנאה אסור להתקיים. ואולי דווקא ההפך הוא הנכון? כי אחרי ככלות הכל קיומן של מדינות לאום ערביות גם הוא מעשה אלימות בשל הייחודיות האתנית והדתית שלהן. אם יש פליטים ערבים הרי זו תוצאה של מלחמת השמד שמדינות ערב והתנועה הפלשתינית ניהלו נגד מדינת ישראל החדשה. ואם זו הוקמה ללא מקבילה פלשתינית לצדה הרי זה היה משום שהערבים סירבו פעם אחר פעם לקבל כל הצעה של חלוקה ופשרה. ומה עם היהודים שגורשו או נודו מן העולם הערבי? האם אין להם כל משקל? האם משום שהיו ד'ימי, כלומר חסרי זכות לשבת בארצות ערב וליהנות מזכויות אדם, נשלל מהם המעמד של פליטים? ובמה שפר חלקם של הפליטים הפלשתינים שזכו ליחס מיוחד, שלא ניתן למיליוני בני אדם אשר נקלעו לחילופי אוכלוסין המוניים לאחר מלחמת העולם השנייה, בשעה שהתארגן סדר עולמי חדש?
יש מלומדים שמעלים סיבות סוציולוגיות כהסבר להיעלמותן של הקהילות היהודיות בעולם הערבי-מוסלמי, כדי להכחיש שהיה גירוש או נידוי של היהודים, וכדי להצדיק התפתחות היסטורית זו בדיעבד. מובן שאפשר לזהות סיבות כאלה – הרי לכל דבר יש סיבות סוציולוגיות – אך להסביר אין פירושו להצדיק. אפילו את הרשע אפשר להסביר באופן פסיכולוגי, סוציולוגי, וכן הלאה. האם הסבר כזה מצדיק את הרשע?
נכון, אפשר לייחס את סוף הקהילות היהודיות ללאומנות הערבית החדשה, אך מדוע פוטרים אותה מאשמת האנטישמיות, שמאפיינת גם את הלאומנים באירופה ולהם בדרך כלל לא סולחים על כך, אפילו לא אלה שסולחים לעולם הערבי-מוסלמי? הלאומנים האירופים תקפו את המדינות המודרניות על שהעניקו אזרחות ליהודים, בהסתמכם לרוב על שיקולים של דת – הנצרות במקרה זה – שבה ראו קריטריון להשתייכות לאומית. אותה תופעה התרחשה בעולם הערבי. הלאומנות התיישבה על הדת, אימצה אותה והקנתה לה גוון פוליטי, ולעתים אף הביאה לתגובה של תומכי המשטר הישן נגד המערכת החדשה.
למרות מה שנוטים לחשוב, הלאומנות הערבית אינה מבטאה ניתוק מן האיסלאם. ייתכן אף שעצם המושג של מדינת-לאום הוא רעיון תעתועים לעומת הדינמיקה של האומה האיסלאמית. נסיגת הלאומנות מול האיסלאמיות מאז המהפכה האירנית מוכיחה שעידן הלאומנות היה אפיזודה חולפת, לפחות מבחינת ההמונים והסיסמאות הסוחפות. היו יהודים, ברובם קומוניסטים, שהאמינו, בהתבסס על ההנחה שתקום לאומיות ערבית, שיעלה בידם להתקיים במדינות ערב עצמאיות. אבל כפי שהוכח במקרים של עירק, מצרים, תוניסיה ומרוקו, ההנחה הייתה שגויה והם נאלצו להודות בכך עד מהרה, עוד בזמן שהגל הלאומני מבית היוצר של הנאצריזם היה בשיאו. מהר מאוד התחוור שהיהודים, כחשודים באהדה לאויב המוחלט, ישראל, או בקשר הדוק מדי למערב ולקולוניאליזם הבזוי, לא יהיו חלק מהגל הזה. התרחבות הלאומנות הערבית מסבירה אפוא את סוף היהדות בארצות אלה, שבהן נשא היהודי את הנטל הכבד של דימויו כד'ימי בעיני האיסלאם.
ליהודים הייתה גם תכונה נוספת שהקשתה על הטמעתם: הם נהנו מתקופת השלטון הקולוניאלי שמבחינתם היה תור זהב, שבו זכו להתקדמות ללא תקדים, כאשר נפטרו מעול הד'ימה, למורת רוחם של אדוניהם לשעבר, שלא זכו לאמנציפציה דומה. "ההליכה מערבה", כהגדרתו של אַנְדְרֶה שוּרַקי, ניתקה את היהודים מחברה שבה היו תמיד מנודים ודחויים, ועלינו לבחון אותה מחדש, לא ביחס ליעד ההליכה (המערב) אלא ביחס לנקודת המוצא שלה (מעמד הד'ימי). כאשר היהודים אימצו אורח חיים מערבי – בהשראת יהודי אירופה (תפקיד מכריע בתהליך זה היה לחברת כל ישראל חברים, היא כי"ח), זה לא היה כל כך ניתוק כמו התרחקות מן הסדר החברתי שבתוכו הם סבלו. קידומם החברתי, תפקידם כתמסורת בין השלטון הקולוניאלי לבין ה"ילידים" עוררו קנאה ואף עוינות, לעתים משני הצדדים גם יחד. הם בחרו, בחשבון פוליטי ספונטני, את הדרך הטובה ביותר להבטיח לעצמם חרות וקדמה. על-רקע זה, תהליך הדה-קולוניזציה השאיר את היהודים חשופים לרגשות הנקם של קרבנות הקולוניאליזם. במקביל היה החשש מחזרה אפשרית למשטר הד'ימי מימים עברו, בתוספת השנאה למדינת ישראל ובמקרים מסוימים גם התנודות בהכרת התודה של האירופים. ישראל הציעה דרך שלישית.
כל הסיבות האלה מספקות הסבר סוציולוגי, פוליטי והיסטורי לסוף שבא על היהדות בארצות הערביות-מוסלמיות, אך אין בהן כדי להצדיק אותו. הנקודה העיקרית כפי שמציינת רות אטיאס טולדנו בניתוחה את התהליך במצרים, היא ששנאת ישראל הולידה את שנאת היהדות המקומית, הרחק מזירות הקרב. מַסִיפִיקָצְיָה (massification) זו, ללא כל בסיס מוסרי או פוליטי, חצתה את הגבולות שבין מדינות ערב, ובמַסִיפִיקַצְיָה הפוכה, החזירה אותן לתנאים של אומה ושל ג'יהאד והפכה את השאלה הפלשתינית לעניין כלל-ערבי וכלל-איסלאמי.
מבחינה זו ההשוואה בין הפליטים היהודים מארצות ערב לבין הפליטים הפלשתינים מבוססת בהחלט. מלחמת העצמאות ב-1948 פרצה ביזמתן של מספר מדינות ערביות ופעולתה העיקרית של הליגה הערבית הייתה להילחם בישראל. דבריו של נציג מצרים, הַייכֶּל פאשה, בעצרת הכללית של האו"ם ב-24 בנובמבר 1947 היו ברורים:
אל להן לאומות המאוחדות [...] לשכוח שהפתרון המוצע עלול לסכן מיליון יהודים המתגוררים בארצות מוסלמיות. חלוקת ארץ ישראל עלולה לעורר במדינות אלה אנטישמיות עוד יותר קשה לריפוי מזו שבעלות הברית מנסות לרפא בגרמניה [...] אם יחליטו האומות המאוחדות לחלק את ארץ ישראל הן עלולות לשאת באחריות למהומות קשות מאוד ולהרג של מספר רב של יהודים [...] מהומות יפרצו בארץ ישראל ואולי אף יובילו למלחמה בין שני גזעים.
ההבדל היחיד בין שתי אוכלוסיות אלה נעוץ בכך שבעיית הפליטים הפלשתינים נוצרה כתוצאה של מלחמת השמדה שבה פתחו הערבים, בעוד שהפליטים היהודים לא היו מעורבים בשום תוקפנות (אלא אם כן מקבלים את הטענה שהיהודים, אזרחי מדינות אירופה וארצות הברית, ללא צבא וללא מדינה, היו לפי דברי היטלר, האחראים למלחמת העולם נגד גרמניה). אם עצם הקיום של היהודים – ובמקרה זה של מדינת ישראל – הוא הסיבה למלחמה, ואם עצם קיומם הוא הגורם למעשי אלימות נגד היהודים, הרי שהכול ברור.
המודלים של הסוף
במסגרת הכללה זאת, יש בסיס הגיוני ואוביקטיבי כאחד להקבלה בין גורלן של הקהילות היהודיות השונות בארצות אלה, לא רק ביחס לגורל היהודים אלא גם ביחס להתנהגות הכוללת של מדינות ערב. מעבר לגבולות שמפרידים ביניהן, אפשר להבחין בתהליכים משפטיים, כלכליים והתנהגותיים החוזרים על עצמם והיכולים להיחשב למרכיבים של מודל אפשרי.
המודל הזה מזכיר לנו את תקנון היהודים של משטר וישי בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה: שלילת האזרחות, הטלת מגבלות משפטיות, הסגר ומעצרים, גזרות כלכליות, קיפוח חברתי-כלכלי, אלימות.
התהליך המשפטי היה כמעט זהה בארצות רבות. ראשיתו בהפרדת היהודים, שהוליכה בהדרגה לשלילת אזרחותם ואחר כך לגירושם או לנידויים. התפישה האידאולוגית שעמדה בבסיס התהליך הזה התייחסה אל היהודים כאל קבוצה. היא לא הגדירה את עצמה כ"אנטישמית" אלא כ"אנטי-ציונית" ובכך הפכה את הציונות לפשע (החוק בעירק, במצרים ובסוריה הגדיר את הציונות כפשע). כל הקהילה היהודית נפגעה מזה, אפילו היהודים המעטים שהחזיקו בדעות לאומניות ואנטי-ציוניות (קומוניסטים וכו'). כך יצא שהנידוי היה הלכה למעשה פעולה אנטישמית, כי האשימו את היהודים באחריות למלחמה (שבה פתחו מדינות ערב נגד ישראל), על-פי שיקול של אחריות קולקטיבית.
שלילת האזרחות מהיהודים במצרים, בעירק, בלוב ובתימן מדברת בעד עצמה. הטלת מגבלות על חופש התנועה של היהודים, ניתוק קשרי הדואר עם ישראל עקב החרם שהליגה הערבית הטילה על ישראל, אי-הנפקת דרכונים, לקיחת בני ערובה ממשפחותיהם של אלה שכן קיבלו דרכון, הקפאת הנכסים וחשבונות הבנק – כל אלה הפכו לחוק במצרים, בעירק, בסוריה, בלבנון, בתוניסיה ובמרוקו. כן הוטלו על היהודים הגבלות משפטיות נוספות, כפי שנעשה הדבר בטורקיה לאחר מהפכת הטורקים הצעירים. בטורקיה הוקמו גם "גדודי עבודה" בצבא למגויסים הלא-מוסלמים. סוריה חוקקה חוק מיסוי על ההון, שהוחל רק על היהודים, וגם אסרה עליהם לעסוק בחקלאות; בלוב נאסר על היהודים לעבוד בחברות הנפט ובכל הארצות הללו נאסר על היהודים לעבוד במשרדי הממשלה. החוקים המיוחדים נגד היהודים כללו גם סגירה של ארגונים יהודיים ומינוי אפוטרופוסים לאגודות צדקה ולארגונים קהילתיים יהודיים.
הגזרות הכלכליות היו מרכיב חשוב מאוד במערכת האפליה, בשל המשקל הרב של היהודים בכלכלה המקומית, והן הוטלו על כל הקהילות היהודיות. בתואנה של מאבק בציונות עוקלו הנכסים הרבים של היהודים בעזרת מערכת חוקים ענפה (במצרים, בעירק, בלוב, ובסוריה) וגם בלעדיה, כאשר כל עזיבה של יהודי הייתה מלווה בהלאמה מיַדית של רכושו; לעתים אף נגזל הרכוש בכוח הזרוע, כאשר מעט הנכסים שהעוזבים הצליחו לקחת עמם (תכשיטים, כסף) נלקחו מהם במעברי הגבול או במכס (עירק, מצרים. תימן, סוריה). הליך אחר, ערמומי יותר, התבסס על "הפיכה לקואופרטיב": בעלי עסקים יהודים נאלצו לבחור "שותף" מוסלמי (ראיה לכך שהאזרחות נקבעה על-פי הדת) כדי שיותר להם להמשיך לפעול ובהדרגה בעל הבית היהודי הפך לשכיר במפעלו וסולק ממנו ללא כל פיצוי. תהליך דומה היה במִנהל הציבורי, במשרדי ממשלה ובמקצועות החופשיים, כיוון שהידע של היהודים שפעלו במקומות אלה היה דרוש כדי להסדיר את העברת השלטון אחרי העצמאות. כך קרה בתוניסיה לאחר העצמאות, בעירק ובתחומים מסוימים (במנהל) במרוקו. הפיכת מערכות השלטון למצריות, תוניסאיות וכו' הייתה חלק מהתוכנית הלאומית של המדינות החדשות.
בשני מקרים נאלצו מוסדות יהודיים עולמיים "לקנות", פשוטו כמשמעו, את זכות היהודים לעזוב את המדינה: במרוקו (200 דולר לראש) בשנות השישים ובסוריה ב-1975, אחרי מלחמת יום הכיפורים. סכומים אלה נחשבו לפיצוי שהיה על היהודים לשלם לארץ שעזבו.
מובן שלתוכנית מעין זו של חיסול הקהילות היהודיות נתלוו מעשי תוקפנות פיזיים ומילוליים. בכל אחת מהמדינות שהוזכרו לעיל התרחשו פוגרומים או מעשים דמויי-פוגרום, מהומות, רציחות או כליאת יהודים, שנועדו להזהיר אותם, להפחיד אותם או לאיים עליהם. במצרים, מהומות ומעשי ביזה ב-2 וב-3 בנובמבר 1945, ב-2 בנובמבר 1948, ביום שבת השחור של 26 בנובמבר 1952 (נגד יהודים, יוונים וארמנים), כליאה של 1,000 יהודים במאי 1948 בגין פעולה ציונית בעבר; בעירק הפוגרום (פַרְהוּד) ב-1 וב-2 בינואר 1941 בבגדד שגבה מחיר של 180 הרוגים ו-600 פצועים; וגל הרדיפות הרשמי נגד היהודים ב-1948; בסוריה הפוגרומים ב-1947; באירן ההתפרצות האנטישמית ב-1968 וההוצאה להורג של נשיא הקהילה היהודית ב-9 במאי 1979; בתראקיה הטורקית, הפוגרומים ביוני-יולי 1934; בלוב, הפוגרומים ב-1945 (130 הרוגים) והמהומות עד 1948, ושוב ב-1967 (10 הרוגים); בתוניסיה, ניסיון לבצע פוגרום בגטו (חַרַאת אל יהוד) של תוניס ב-1952, חילול בית הכנסת הגדול של תוניס ב-1960, מהומות נגד היהודים אחרי הקרבות עם הצרפתים בבּיזֶרְטָה ב-1961; באלג'יריה, הפוגרום בקונסטנטין ב-5 באוגוסט 1934 אחרי יומיים של פרעות, הרס בית הכנסת הגדול של אלג'יר ב-12 בדצמבר 1960; במרוקו, הפרעות ביהודים באוּגְ'דה ובגֶ'רַדָה ב-7 וב-8 ביוני 1948, הרציחות בסידי קַאסֶם ב-3 באוגוסט 1954, המהומות ("עשרת הימים השחורים") ב-1961 לרגל ביקורו של נאצר; ועוד. במקרים לא מעטים השתתפה המשטרה של מדינות ערב במעשי האלימות או התעלמה מהם בתחילת האירועים. כאשר היה צד שלישי – השלטון הקולוניאלי – למשל בריטניה בעת הפַרהוּד בעירק, ובלוב ב-1945, וצרפת בקונסטנטין באלג'יריה ובאוּגְ'דה במרוקו, גם כאן התעלמה המשטרה מהמתרחש בתחילת המהומות וטעמה ונימוקה עמה: היהודים שימשו שסתום ביטחון לשחרור הלחץ מצד ה"ילידים".
תמונת מצב זו – שמן הראוי היה להשלימה במחקר שעדיין לא נעשה: סקירה של העיתונות הערבית-מוסלמית כבבואה של דעת הקהל – היא קשה מנשוא. אנו עומדים כאן מול תופעה מסיבית, בו-זמנית, דומה בביטוייה בכל אתר ואתר. בהתבסס על המידע הארכיוני שניתן להגיע אליו היום, אי-אפשר לומר שהייתה תוכנית מתואמת לחיסול הקהילות היהודיות, אולם הליגה הערבית, שאיגדה את כל מדינות ערב, מיקדה מיד אחרי ייסודה ב-1945 את כל פעולותיה במאבק נגד היישוב היהודי בארץ ישראל. בעולם הערבי
דאז פעלו זרמים אחרים, חזקים הרבה יותר, בעיקר הנאצריזם, תנועה מהפכנית מצרית שנולדה מהתנגדות למשטר המלוכני של המלך פארוק והפכה למורה דרך לכל מי שמרד במשטרים הקיימים, שהוקמו ברוב המקרים על-ידי השלטונות הקולוניאליים ערב עזיבתם. שנאת היהודים והציונות הפכה לדידו של נאצר לכוח המניע להתססת ההמונים. הנאצריזם יצר מתחים במרוקו, בלוב, נגד שושלת הסֶנוּסים, במצרים כמובן, וגם בסוריה ומאוחר יותר בתימן. הנאצריזם שאף לכונן פאן-ערביזם בהנהגתה של מצרים, אשר יזמה מספר ניסיונות איחוד בין מדינות ערב, שנכשלו כולם. שנים אחר כך ירשה את מקומה התנועה הפאן-איסלאמית, הפעם תחת שרביטה של ערב הסעודית. האנטישמיות הפכה לנושא פוליטי, התחליף למלחמה שלא צלחה נגד מדינת ישראל.
בנוף זה, רב-גוני אך מאוד קוהרנטי ומובנֶה, אפשר לחלק את היעלמות הקהילות היהודיות לשני סוגים: גירוש ונידוי. המונח גירוש מכסה כאן את הצורות האלימות של החיסול: משפטיות, פוליטיות, מעשיות. גירוש בוצע במצרים, בלוב, בתימן, ובעירק, שהקהילות היהודיות שלהן סולקו אחרי שבוּדדו והופלו לרעה בתוך ארצותיהן. אפשר לצרף אליהן גם את סוריה לאחר 1947. הנידוי, פחות אלים אך לא פחות נחרץ, כפה על היהודים לעזוב את ארצות מוצאם על-ידי מכלול של אמצעים משפילים, משפטיים, אידאולוגיים ופוליטיים, אך בעיקר כלכליים (שהופעלו גם במקרה של גירוש). לסוג זה שייכות תוניסיה לאחר עצמאותה, טורקיה (1945-1923), מרוקו (1961-1956), סוריה מ-1947, אירן בשנות החמישים ובשנות השבעים). לחרם נגד היהודים ונגד ישראל, שהופעל בכל העולם הערבי, היה חלק בתהליך הזה.
שרידי הקהילות: אילוסטרציה
לקטגוריית הנידוי שייכות גם מספר מדינות שבהן יש עדיין קהילות יהודיות, מצומצמות מאוד אך מוסיפות להתקיים. איך להסביר, אם כן, את הימצאותן בקטגוריה זו? אפשר להציע שתי תשובות אפשריות. תחילה יש לשים לב לכך שבמדינות אלה הנידוי ההמוני, שחולל ירידה דרסטית באוכלוסייה היהודית, התקיים בתקופות ספציפיות ומוגבלות, שבהן רוב היהודים עזבו את המדינה. אף על-פי כן, נותרו שם יהודים. המשך ישיבתם בארצות אלה כרוך בצורות אחרות של נידוי חברתי ופוליטי, שלעתים מתנהל בצורה לא אלימה ומראה מה היה יכול להיות הסטטוס של היהודים במדינות ערב העצמאיות לולא גורשו מהן.
נבחן לצורך זה את המקרים של מרוקו ושל אירן, ואולי גם של תוניסיה, שהם שונים מהמקרה של טורקיה. נזכור בקשר לכך שאירן וטורקיה אינן ערביות, על-אף היותן מוסלמיות. אשר למרוקו, היא מעולם לא נכללה באימפריה העות'מנית ואוכלוסייתה הבֶּרְבֶּרית בחלקה מקנה לה מקום מיוחד בין שאר מדינות ערב. תוניסיה היא דוגמה שולית כי אי-אפשר להשוות את הקהילה היהודית הנוכחית שלה עם זו של המדינות האחרות. מדינות אלה על-פי רוב אינן דמוקרטיות אלא מדינות אידאולוגיות המבוססות על איש חזק (נשיא תוניסיה), על שושלת מלוכה (מרוקו), על אידאולוגיה (המהפכה האירנית). גם אם פועלות בהן מערכות פרלמנטריות, "העם" איננו הריבון. המקרה של טורקיה הוא מיוחד: באופן פורמלי זו דמוקרטיה אך לצבא יש תפקיד של השגחה אידאולוגית (כאמֶליזם) ללא כל בקרה דמוקרטית. (ב-2018 אנו מוצאים בטורקיה מגמה חזקה לכינון משטר שמבוסס על איש חזק).
בכל המדינות האלה הקהילות היהודיות מוסיפות להיות גוף זר, במעמד של כמעט-ד'ימי. כך קורה באירן, שבה היהודים מאורגנים כקהילה, ונציגה נשלח לפרלמנט בתוקף תפקידו. קהילות אלה חייבות לדבוק באנטי-ציונות הרשמית שאם לא כן לא ישרדו. כך קורה במרוקו, שבה היהודים "מחזיקים מעמד" כמשרתיו ושגריריו של המלך רק תודות לתמיכה של בית המלוכה, המתמודד אף הוא עם התקפות האיסלאמיזם. הפיגועים בקזבלנקה ב-16 במאי 2003, שבחלקם כוונו נגד מוסדות יהודיים, משקפים את מעמד היהודים בדעת הקהל האיסלאמית. בטורקיה וגם בתוניסיה, האיסלאמיזם מאיים על היהודים כפי שהוכיחו זאת הפיגועים בבית הכנסת בגֶ'רְבָּה ובבתי הכנסת באיסטנבול (29 הרוגים ב-17 בנובמבר 2003), והיהודים יכולים להתקיים רק משום שכוח חזק מגן עליהם מפני התנכלויות ההמון. הקהילה בתוניסיה מרוכזת רובה ככולה בגֶ'רְבָּה והיא חיה שם במעמד של ד'ימי-למחצה, הרחק מהערים המרכזיות. בטורקיה, הממשלה של מפלגת הצדק והפיתוח פועלת למען חזרה אל האיסלאם. הניתוח של האווירה האנטי יהודית מאת ריפעְתַ נ' בַּאלי מתאר את דעת הקהל הרווחת שם. בין השאר, פורחת שם ספרות אנטישמית, הטוענת שהפיכת הטורקים הצעירים והנהגת המשטר החילוני בטורקיה היו מעשה ידיהם של הדוֹנְמֶָה (צאצאי היהודים שהתאסלמו יחד עם שבתי צבי) במטרה להשתלט על האיסלאם.
בכל המקרים הללו, הקהילות היהודיות שורדות רק משום שהן נתמכות על-ידי משטרים המתמודדים עם פעולות חתרניות, שמעוניינים להציג אותן לראווה כעדות לסובלנותם, ולהשתמש בהן כסוכנים של האינטרסים שלהם אצל מדינות המערב, ובמיוחד אצל יהודי ארצות הברית. היהודים ממלאים אכן תפקיד של "מִמְסר" דיפלומטי למען האינטרסים של משטרים אלה. יהודי מרוקו הפכו לשגרירים של ארצם בזירה הבינלאומית, שבה הם מעידים על סובלנותה של מרוקו ופתיחותה למערב. דבר דומה קורה בתוניסיה. בטורקיה, היהודים, באמצעות השפעתם המשוערת על יהודי ארצות הברית, ממלאים תפקיד של מתווכים העמלים למנוע הכרה רשמית של ארצות הברית ברצח העם הארמני. יש להם גם חשיבות סמלית במסגרת הפרספקטיבה של ברית אסטרטגית עם ישראל, שממנה מגיעים לטורקיה מדי שנה רבבות תיירים. באירן, היהודים מספקים הוכחה שהאנטישמיות הרשמית של המדינה אינה כלל אנטישמיות. עם זאת, התגובה השלילית של נציג היהודים בפרלמנט האירני בעקבות הכנס של מכחישי השואה שארגן הנשיא אחמדינֶג'אד בדצמבר 2006 מצביעה על כך שהתפתחות זו מסכנת את הקהילה היהודית.
תמונת העתיד הבלתי אפשרי של קהילות אלה, שציירו המחברים שלנו, אומרת הרבה על תנאי ההישרדות בהן. הצעירים עוזבים כדי לעלות לישראל או להגר למרכזים היהודיים הגדולים במערב. הקהילות יושבות – אם אפשר לומר כך – על "כסאות מפלט" העשויים להעיף אותן עקב שינוי במשטר, חתירה איסלאמית, חוסר הסובלנות הדתית ההולך ומתפשט, או משבר במזרח התיכון, שיהפוך קהילות אלה לשסתום ביטחון לרשויות השלטון הנתונות תחת לחץ האיסלאמיזם של הרחוב.
האשליה של אזרחות ממלכתית שנולדה בשנות השישים נעלמה בארצות שכולן הפכו, את האיסלאם לדת המדינה ועשו אותו לאבן הבוחן של האזרחות האמִתית. כך קורה שגורלם של היהודים נעשה חלק מזרימה נסתרת מן העין, שהפרק האחרון שלה הוא הנידוי ההדרגתי של הנוצרים בעירק, בשטחי הרשות הפלשתינית, במצרים. באלג'יריה, באינדונזיה שבה הבעיה לובשת ממדים אחרים, ובלבנון. גורל היהודים הוכח שוב כמבשר את גורלם של כל הד'ימי, המיעוטים הלא-מוסלמים, או לפעמים (כמו במקרה של הבֶּרבֶּרים) הלא-ערבים, ואפילו של חברות אלה בעצמן.
מה היה קורה לולא הוקמה מדינת ישראל? גורלן של הקהילות היהודיות היה מִדרדר לאור ההתפתחות שחלה בשנים האחרונות בגורל הנוצרים (שאין להאשימם בבעיית מדינת ישראל) ולאור האנטישמיות האגרסיבית המשתוללת כיום בעולם שהיהודים נעלמו ממנו. יש להניח שגורל היהודים היה יותר קיצוני ויותר חריף: תהליך הנידוי שפגע בהם בשנות החמישים והשישים עלול היה להוליד מרחץ דמים. על כל פנים, אחרי הנוצרים, כל הלא-מוסלמים היו מורחקים מן העולם הערבי-מוסלמי, למעט שכירים העוסקים בתחזוקה הטכנית במדינות אלה. שום מדינה לא הייתה עומדת בפרץ כדי לקבוע גבולות לשנאת הזרים. כך שבסופו של דבר המדינות הערביות-מוסלמיות יכולות להודות למדינת ישראל על שמנעה מהן לעשות צעד שאין חזרה ממנו. אילו הן היו מכירות במציאות של עבר זה, שעודנו חי, כמתואר בספר זה, הן היו יכולות להשתחרר מאלימות הרת-גורל ולפתוח אופק של דו-שיח יהודי-מוסלמי.

רואה אור לראשונה
תולדות עלייתם הסתירו את צידה האחר של אותה היסטוריה: הצד של הגירוש, של ההדרה, של העושק
▪  ▪  ▪

בספר 11 מאמרים שנכתבו ע-ידי החוקרים הבאים: רות אטיאס טולדנו, רישאר אָיוּן, ריפעת באלי, יגאל בן נון, לבנה זמיר, ז'אק טאייב, שמואל טריגנו, ירון הראל, אסתר מאיר גליזנשטיין, מוריס רומני, אורלי רחימיאן.
בימים אלה רואה אור לראשונה בעברית, ספר חדש הפורש מנקודת מבט היסטורית- פוליטית כוללת ורחבת היקף, את סופה של יהדות ארצות ערב על כל 11 קהילותיה.
בין השנים 1940 ל-1970, לאחר השמדתה של יהדות אירופה, התרחש אירוע שמידת ההתעלמות ממנו לא הייתה פחותה מהיקפו העצום: הקהילות היהודיות של העולם הערבי-מוסלמי נעלמו כמעט כליל. כמיליון יהודים נאלצו לגלות מארצותיהם. 600,000 מתוכם מצאו מקלט בישראל, שהם היוו בה את רוב האוכלוסייה. ייתכן שבלעדיהם ישראל לא הייתה שורדת.
ואף על-פי כן, תולדות עלייתם הסתירו את צידה האחר של אותה היסטוריה: הצד של הגירוש, של ההדרה, של העושק, של ההפליה מתוך מניע לאומני ואיסלאמי. השלטון הקולוניאלי שיחרר את הדמהי, הלא מוסלמים ממצב ההשפלה שהם היו שרויים בו. אך משהוא הסתלק, אלה נועדו שוב לסגת למעמד של נתינים מסוג ב'. הוכחה חותכת לכך היא עוינותו של העולם הערבי-מוסלמי הרודף אחריהם כישראלים במדינת ישראל, שהם הפכו בה לאזרחים חופשיים.
מדוע וכיצד היסטוריה זו הודחקה, על-ידי הישראלים, ואף בידי חלק מן הספרדים עצמם, וגרוע מזה: בידי האקדמיה והאליטות הפוליטיות? זהו הסוד השמור ביותר של הסכסוך המזרח תיכוני. השלכותיו על תדמית ישראל במדיניות הבינלאומית מזיקות במיוחד. הוא סולל את הדרך למלחמה האידיאולוגית שמנהלים הפלשתינים נגד מדינת ישראל. באופן מעמיק יותר, הוא אוסר על הספרדים להלביש במילים את הטראומה שלהם ומונע מהם לשאת בהיסטוריה שלהם.
ספר זה, שנכתב בחלקו בידי היסטוריונים ישראלים, מתאר כיצד 11 קהילות יהודיות (מצרים, עירק, לוב, תימן, טורקיה, תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו, לבנון, סוריה, אירן) נעלמו תוך שנים ספורות. ספר זה מקבץ במאמץ חסר תקדים את הנתונים הנחוצים לכתיבתה של היסטוריה פוליטית כוללת של העולם הספרדי בעידן המודרני.
הספר יצא לאור במקור בהוצאת Denoël, פריז, 2009.
פרופ' שמואל טריגנו סוציולוג ופילוסוף יהודי צרפתי יליד אלג'ריה (1948). בעקבות פרעות באלג'יריה, ברח בגיל 14 יחד עם כל משפחתו, בבהילות ובחוסר כל לצרפת. בוגר האוניברסיטה העברית, פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה של הדת ולסוציולוגיה של הדעת ושל הפוליטיקה באוניברסיטת פריז. חוקר את חידת המודרניות ואת מהות היהדות ביחס לממד הפוליטי של העולם.
טריגנו פיתח שיטה המקשרת בין חקר המחשבה היהודית ושל העולם היהודי למטאפיזיקה, לפילוסופיה הפוליטית ולמדעי החברה. משילוב זה בין מחקר ספקולטיבי ואקדמאי הגיע לתובנות מקוריות.
חיבר 25 ספרים במגוון תחומים (פילוסופיה פוליטית, היסטוריה, סוציולוגיה, מטאפיזיקה), רובם ככולם מוקדשים ליהדות. יושב-ראש מייסד של האוניברסיטה העממית של היהדות, מייסד ועורך של כתב העת ללימודי היהדות, פרדס (פריז). מייסד שותף של עמותת דיאלוגיה (ישראל).
הרבה לעסוק ולהרצות על המשבר הקיומי ועתידה של יהדות צרפת לאור האנטישמיות הגואה. מתגורר כיום בישראל.
[לפרטים נוספים ראו ערך בויקיפדיה]

סוף היהדות בארצות האיסלאם בעריכת שמואל טריגנו. הוצאת כרמל, יוצא לאור בשיתוף עמותת דיאלוגיה. 275 עמודים, 84 שקל.
תאריך:  02/12/2018   |   עודכן:  02/12/2018
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
פרישה היסטורית-פוליטית על סופה של יהדות ארצות ערב
תגובות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]  כתוב תגובה 
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
הרצל חקק
יש שירים שיש בהם ארומה מיוחדת, תוכן חובק נשמות, שירים שיש בהם סגולה להפוך לפולקלור    סימון ומואיז הקטן גיבורי הילדות בשירו האלמותי של יוסי בנאי הצליחו להפוך לגיבורים עממיים
אביתר בן-צדף
קהִילת המודיעין הישראלית אפופה בחשאיות    אומרים, שיוקרה וחשאיות הם כלי נשקה הסודיים    אנחנו יודעים על פעולותיה באיחור רב, אם בכלל, אלא אם איתרע כישלון
אסתר קאפח
בספר שירים וסיפורים הפורשׂים את נבכי הנפש במהלכיה
עזרא מורד
הבָאַת סיפור הגטו שעד כה לא סופר אודותיו ברבים היא מעלתו הראשונה של הספר. שהרי פוגרום הפרהוד של שנת 1941 לא התרחש רק בבגדד, אלא גם בערים אחרות
אדלינה קליין
'החיים' לגבי דידה של המשוררת אינם חד-צדדיים ולכן התייחסותה אליהם מדודים במידתיות
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il