לפני מספר ימים התפרסמה בקול ענות חלשה ידיעה על חילופי גברי במקומותינו שלא עוררה הדים, לא יצרה כותרות בומבסטיות, לא זכה לפתוח מהדורות חדשות, למרות שלדעתי הידיעה מבשרת שינויים דרמטיים עם פוטנציאל להשפעה לחיי אזרחים רבים. המינוי המתוכנן הוא לעניות דעתי חשוב בהרבה ממינוי כל שר, אף מבחירת ראש ה
ממשלה. כיוון שכל שר, לא משנה בכיר או לא - אין לו השפעה גדולה מזו של השפעתו של האיש, עליו מדובר בידיעה הזאת. שר ההגנה האחרון לא הצליח למנוע העסקת איזה טכנאי בתחנת הרדיו שלכאורה פיקד עליה (
גלי צה"ל), שלא לדבר על מינויים במטה כללי.
הידיעה היא כדלקמן: 'תאגיד השידור הציבורי 'כאן' מציע חוזה של מיליונים לעיתונאי 'עשר'
רביב דרוקר... אשר יפיק תוכנית תחקירים... בעלות הפקה של 500-450 אלף שקלים לתוכנית. לפי החוזה המוצע, מתוכננות 20 תוכניות תחקיר כאלה בשנה, כך שעלות ההפקה הכוללת תגיע ל-10-9 מיליון שקל בשנה ובסך-הכל ל-30-27 מיליון שקל בשלוש השנים שבהן החוזה יהיה בתוקף.... בנוסף, בתאגיד מציעים לדרוקר חוזה טאלנט, על בסיס שכר חודשי של כ-40 אלף שקל ברוטו, כך שהוא יחבור גם לחטיבת החדשות של "כאן" ככתב מרכזי... "(סוף ציטוט).
וכל זה - ללא ועדה בוחרת, בוחנת, מייעצת וממליצה, בלי לשלוח את המועמד לבדיקה במכונת אמת, בלי דיון רחב בתקשורת. שלא לדבר על בחירות או משעל עם לגביו.
אם רביב דרוקר יעבור לתאגיד הרי זה מהלך חשוב יותר מבחירת ראש הממשלה. עיתונאי חוקר איכותי גוזר גורלם של אנשים, גורלה של מדינה, של עם כולו. כי מן הסתם דרוקר בעצמו יבחר נושאים לתחקירים, באופן עצמאי יחליט את מי לחקור, ובעיקר - את מי לא לחקור (קרי - להגן עליו בדרך זאת).
בניגוד להשקפת עולם
ראש ממשלה בישראל לא מסוגל להשפיע על בחירת רמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה, פרקליט המדינה; הוא לא חולם אפילו להתערב בבחירת שופטים. עיתונאי מנוסה עם תקציב שמן לתחקירים יכול לתת רוח גבית או לחבל במינוי לכל תפקיד בכיר בישראל. בידו להשפיע על תוצאות הבחירות הכלליות או מקומיות, בדרך זאת שיחסל פוליטית כל בן אדם בפרסום תחקיר שלילי אחד. הוא מסוגל לשלוח לכלא שר, ואף ראש הממשלה.
כבוד השר
נפתלי בנט טועה: לא מפרקליטים צבאיים אלא דווקא מעיתונאים כאלה פוחדים פחד מוות אלופי הצבא, ניצבי המשטרה, אנשי רוח, מנכ"לים, פקידים בכירים, מומחים, רופאים ומדענים. כולם משתדלים לרקוד לפי חלילם של העיתונאים עם אג'נדה ברורה שלהם, מקפידים לפעול לפי רוח המפקד - לא אחת בניגוד להשקפת עולמם האמיתי. האמנים שלנו ללא חשש שולחים את שר תרבות או ראש ממשלה קיבינימט אפילו במעמד קבלת פרס ישראל, אבל לא יעזו להתחצף כלפי עיתונאי בכיר. זה עלול לעלות להם בקריירה, בחרותם.
מהעיתונאים פוחדים אנשי עסקים, גם העשירים שביניהם - מיליארדרים. פרסום שלילי אחד לגביהם עשוי להביא להתמוטטות חברותיהם ולפשיטת רגל, ליזום חקירה משטרתית. החכמים והנבונים שביניהם (יש, יש אישים נבונים גם בין המיליארדרים, האמינו לי!) משכילים להשקיע בכלי התקשורת או בגופים שלרוחם של התקשורת המיינסטרית - העיקר שלא 'יטפלו' בהם אישית.
גם אם אתה יורש הכתר של המדינה העשירה בתבל, אם מדיניותך מרגיזה את 'ניו-יורק טיימס' ו-'וושינגטון פוסט' - יירטו אותך, או לפחות יהפכו אותך לברווז צולע.
לרביב דרוקר רשימת קבלות מרשימה (מוזמנים לעשות עליו גוגל). הוא עיתונאי-חוקר מבריק, אחד מהטובים בתחום. כולנו זוכרים את התחקירים שלו שהביעו לחקירות המשטרתיות וההרשעות. אין לי שום דבר וחצי דבר נגדו אישית, אני מעריך אותו כמקצוען, מוריד לפניו כובע, אני מכיר בזכותו לחקור את מי שהוא רוצה ולא לחקור נושאים ואישים שהוא לא רוצה.
מעצב דעת קהל
אני רק רוצה - לטובת ישראל, לטובת אזרחי מדינתנו, לטובתי שלי ושל משפחתי - שיהיה איזה איזון בעבודת התקשורת בארץ כל עוד היא המעלה והיא המורידה.
כשעיתונאי זה או אחר מאתרג פוליטיקאי זה או אחר - זה לא נורא, זה בסדר, זה טבעי. האסון קורה כאשר התקשורת כמכלול, לפחות חלק הארי שלה, הגרעין המכתיב והמעצב דעת הקהל - מייצרת אתרוגים; אז יש לנו כחברה בעיה. נגד עינינו מתבצע איתרוג של מספר אנשים, אותם התקשורת 'מוכרת' לנו כמחליפים ראויים לראש הממשלה המכהן.
כעשרים עיתונאים דוגמת רביב דרוקר כבר שלושה עשורים בקלות מצליחים להזיז הצידה עשרים שרי ממשלה, לא משנה מאיזו ממשלה הם, ובפועל מנהלים את ענייני המדינה. הם הם אלה שניווטו את החלטותיהם של ראשי הממשלה משמאל (
יצחק רבין,
אהוד ברק), מימין (
אריאל שרון,
אהוד אולמרט).
שמעון פרס - סוגיה מיוחדת. הוא לא פחד מהתקשורת, הוא בעצמו היה הגורו של העיתונאים מסוג זה, הייתה להם אידאולוגיה משותפת, דנ"א זהה. בינו לבין העיתונאים נצפתה הרמוניה מוחלטת.
לאור העובדה הזאת, מקומם אותי ההעדר המוחלט של שקיפות, דיון רחב וביקורת ציבורית בנוגע למינויים בעולם התקשורת, גם כאשר מדובר בגוף ציבורי כמו תאגיד 'כאן'. בענף זה המנהלים מרשים לעצמם לבחור ולצרף לשורותיהם ללא שום ביקורת מצדו של הציבור עיתונאים עם אידאולוגיה והשקפות עולם זהות לשלהם, בלי שמישהו ישאל שאלה, יתן דעתו על שמירת האיזון, יבדוק בציציות של המועמד לתפקיד כה בכיר, שלעומתו שר בממשלה - פקיד זוטר.
שפטו בעצמיכם: שר המשטרה מנסה למנות מפכ"ל - התקשורת מפרסמת ידיעות שליליות נגד המועמד - והוועדה המייעצת פוסלת את מועמד השר, אשר בתורו רק צועק חסר אונים ומבקש לאפשר לו להופיע לפני הוועדה כדי לשכנע את אלה שכבר קיבלו הורעה מ'המפקד העליון'. על שר החינוך אמר מנהל אחד מבתי הספר (שלכאורה באחריותו) שהוא גרוע יותר מרב המחבלים יהיה סנואר - והשר לא נזף במנהל, לא מחה, שותק, מפוחד. ומדוע המנהל כה אמיץ? כי יודע שלהגנתו במקרה הצורך תקום התקשורת.
צד אחד
שר המדע לא מצליח לפסול מועמדותה של מדענית לתפקיד נחשק כי היא קוראת לסרבנות בצבא, ולהגנתה קמה התקשורת, התיק עבר לבג"ץ ועל השר אוסרים אפילו לפנות לבג"ץ כדי להגן על החלטתו. שרת המשפטים דורשת פיטוריה של פרקליטה בגלל נאומה הפוליטי במסווה של דעה מקצועית בעידוד התקשורת האנשים הכפופים אליה לכאורה מתעלמים מהוראתה.
שר הביטחון לא הצליח להכריח את הגנרלים להילחם בטרוריסטים ונאלץ להתפטר. ראש הממשלה המודאג מהעובדה שהתקשורת נוטה לטובת צד אחד של המפה הפוליטית, ניסה לגוון את התקשורת ומיד פתחו נגדו חקירה בחשד לניסיון להשפיע על תקשורת, וכיום הוא מנוע מלעסוק בכלל בענייני התקשורת (מסרו ד"ש לקפקה).
להמשיך את הרשימה? משפחת נתניהו הזמינה שרברב (אינסטלטור) לתקן ברז דולף במעון - החקירה העיתונאית שבאה בעקבות זה (בשווי של חצי מיליון?) גילתה שהמומחה בביוב מזדהה עם המפלגה אליה שייך ראש הממשלה, ופירוש הדבר - ראש הממשלה ניצל את מעמדו כדי לסייע להעשרת השרברב הקרוב לו אידאולוגית ב-300 שקל. לתמונה מיד נכנסה המשטרה, חקירות, המלצות, כרגע ציבור רחב במדינה משפשף כפות לפני משפט ושליחה לבית סוהר של ראש הממשלה על שחיתות.
ובמקביל, בעולם התקשורת מנהל מקבל לעבודה על חשבון המדינה איש שקרוב לליבו מבחינה אידאולוגית ואיש לא פוצח את פיו, אין שאלות, לא צועקים גוועלד. בזה טמונה כוחה של התקשורת שמאחד מארבע ענפי השלטון מזמן הפכה לזרוע העיקרי וכמעט היחיד, שבשיטותיו מדכאת ענפים אחרים - את הרשות המחוקקת, את הרשות המבצעת ואת הרשות השופטת.
זוכרים? היו פרסומים שנתניהו התנגד נחרצות למינויה של
גאולה אבן למגישת החדשות בערוץ 'כאן'. נו, מישהו שֹם על רצונו של ראש הממשלה? הוא העז להשמיע בקולו את התנגדותו?
השליט האמיתי
אני כותב את השורות האלה ובחצי אוזן שומע את מסיבת העיתונאים שעורכת שרת התרבות
מירי רגב בכנסת; משהו לא מוצא חן בעיניי העיתונאים והם צועקים על השרה כפי שאף שר לא יעז לצעוק על אחרון מפקודיו. העיתונאים יודעים, שהם הבעלים של המדינה ומרשים לעצמם לצעוק על נבחרי הציבור.
שלטון זה לא דיונים ריקם בממשלה ובקבינט, שם גנרל אשר עוקב בקפדנות אחרי רחשי ליבם של האדמו"רים בתקשורת ועונה בחזות המצח לדרג המדיני, לשרים אשר נבחרו על-ידי העם, שהוא לא יפציץ טרוריסטים המשלחים עפיפוני אש ופצצות קונדום. והתקשורת לאחר מכן משסעת את תושבי העוטף בממשלה: 'אתם רואים - הממשלה לא מסוגלת להגן עליכם, בואו נחליף אותה'.
התקשורת המלוכדת בקרטל עוצמתי - היא היא השליט האמיתי שלכם. יש לכם טענות בנוגע ליוקר המחיה, יוקר הדיור, הפשע המשתולל, אוזלת ידו של הצבא מול האיומים מדרום ומצפון? את האחריות על כל זה נושאים השליטים האמיתיים. אלה שיודעים טוב מכולנו איך לנהל את המדינה, שמכתיבים את רצונם ואת האידאולוגיה שלהם לכל. את כל הטענות הפנו אליכם. דרשו מהם דין וחשבון.
אתם חסידי הרוטציה בשלטון, מדאיגה אתכם התופעה בה לא מתחלף השליט? - דרשו רוטציה שלטונית בתקשורת.
עוד הרבה שנים נתלונן על הצרות במדינה, כי אלה שקיבלו עבורנו החלטות גורליות בעשורים האחרונים לא שילמו על ההחלטות השגויות שלהם - לא על
הסכם אוסלו, לא על בריחה חופזת מדרום לבנון, לא על הרס גוש-קטיף, אותו כינו בערמומיות 'הינתקות', לא על עסקת שליט אותה התקשורת כפתה על ממשלת נתניהו, לא על רכישת מערכת כיפת ברזל שגם אם היא מיירטת 90% מהרקטות היא בכל זאת לא מספקת חיים בטוחים ורגילים לתושבים. האנשים נאלצים לרוץ למקלטים, לחיות בפחד תמידי. בזכות ההחלטה הזאת המדינה סתם בזבזה מיליארדים לרכישת מערכת שעומדת חסרת אונים מול גפרורים שעולים גרוש. הברנז'ה היהירה הזאת לא נתנה דין וחשבון על תמיכה בהעלאות מטורפות של קצבאות ומשכורות מינימום אשר הביאו להעלאת יוקר המחיה והעלאת מחירי הדיור במדינה. השליטים האמיתיים שלנו ממשיכים לנהל ולנווט.
המתלות שונות
הבינו אותי נכון: אני לא נגד עיתונות חוקרת, נושכת, בלתי תלויה, חזקה, עצמאית. לא הייתי רוצה לחיות במדינה בלי תקשורת עצמאית; במדינות כאלה חיי אזרחים הם בכי מר. מדאיג אותי המצב שהתקשורת הבלתי תלויה מהשלטון (דבר מבורך) - תלויה תלות חולנית באידאולוגיה השגויה (מה שעלול להביא לאסון). במישור החברתי - בסוציאליזם הרסני, במשור המדיני - בוויתורים אין סופיים לפלשתינים בלי כל סיכוי להגיע לשלום. תקשורת מסוג זה לא מסתפקת בהפצת הציבור באידאולוגיה שלה, היא פועלת נמרצות נגד עיתונות אחרת (כפי שפעלה לסגור עיתון '
ישראל היום' באמתלות שונות ומשונות, כפי שהצליחה לסגור ערוץ הרדיו 'ערוץ שבע').
תארו לעצמכם שבאיזו עיר שולט שריף קשוח ונמרץ אשר חוקר, תופס, שופט וצולב ללא לאות מפרי החוק אך רק מסוג אחד, נגיד, רק בלונדינים ולא שחורי שיער, רק גבוהים ולא נמוכי קומה, רק איטרי יד ימינו, רק מזוקנים ולא אלה שסנטרם מגולח למופת - ועוצם עיניים מול הפשעים של אזרחים מהסוג השני. כתוצאה מכך הפשע ישתולל ברחובות, בעיר תשלוט הפקרות, לא יהיה סדר, ולא יהיה ביטחון.
ושוב: איני בא בטענות לעיתונאים שמנהלים חקירות נגד נתניהו ובני משפחתו תוך מניעים פוליטיים. עצוב שמאותם המניעים הפוליטיים הם לא מנהלים חקירות נגד האופוננטים שלו, של אלה שמתיימרים להחליפו ולאכלס את המעון ברחוב בלפור.
הנה דוגמה בולטת אחת: העיתונאי-החוקר המבריק
יואב יצחק מפרסם באתרו תחקיר על אהוד ברק אשר קיבל לכאורה מיליוני דולרים מקרן זרה. הרי זה טיפה יותר מסיגארים וחמגשיות. אז איפה ההדים בתקשורת המיינסטרימית? איפה הצעקות, ההפגנות ליד ביתו של היועץ המשפטי של ממשלה בדרישה לבדוק, לחקור, לשפוט? מלטה יוק - כי לברק יש זקן מיוחד, הפותר אותו מחקירות. הוא - האנ"ש של התקשורת. שייהנה מהכסף המפוקפק.
מה אני מציע? דבר קטן וצנוע ביותר. לא צריך לשלם 40 אלף מכספי משלם המיסים לעיתונאי אחד. ניתן לדרוקר 20 אלף, ועוד 20 אלף - ליואב יצחק. 10 מחקרים בשנה לכל אחד מהם. שפעם דרוקר יפרסם בטלוויזיה הממלכתית את חקירתו, ופעם - יואב יצחק. כולנו נצא נשכרים (שמות כאן לא העיקר, אני מביא רק כדוגמה - למען עיקרון הפלורליסטי שבשמו נשבעים תומכי הסוציאליזם ו'שלום מיד בכול מחיר' בתקשורת שלנו). קחו גם בחשבון שיואב יצחק בכלל לא עיתונאי ימני, לא אכפת לו לערוך ולפרסם מחקר על כל פוליטיקאי או בעל השפעה בישראל.
אבל שיהיה לפחות איזון עגום כזה - תחקירן שמאלני מובהק - מול אוביקטיבי. זה כבר משהו. על תחקירן ימני בטלוויזיה הממלכתית אפילו לא חולמים.
