פרשת "ויגש" תובעת נטילת אחריות

פרשת השבוע, פרשת "ויגש", תובעת מאתנו לאמץ את הלקח שאימצו גיבורי הפרשה. חובה על כל אחד מאתנו ליטול אחריות על תחומי העשייה והאחריות עליהם הוא מופקד לא רק במלל עקר של אמירה סתמית - "אני אחראי", אלא לעשות מעשה. זה אמור גם כלפי מנווטי המדיניות שייטלו אחריות על עוצמת הפער בין הבטחות ובין היישום במישור המדיני ובמישור החברתי-כלכלי. בפרשת השבוע יהודה אומר במפורש, כי הוא מעד בכל תחומי האחריות שהיו לו, והוא האחראי לא רק לצער הכבד של האב, שהונחת בביתו עדות מזוויעה, כי טרוף טורף בנו יוסף האהוב. נכונותו של יהודה לשאת בעונש טמונה בתודעת האחריות שיש לו. הוא אפילו מבקש לשבת כעבד תחת אחיו הצעיר. יהודה מסמל, שאחריות על מחדל יש לקחת. לא להתחמק ממנה. לא להטיל אותה על אחרים. והיו אחים אחרים, שאפשר היה להטיל עליהם אחריות, כמו למשל לזרוק את האחריות על ראובן. מיהודה פורצת ההכרה שהאח מת והוא אחראי למותו, מבלי שהוא יודע ש"המת" עומד לפניו חי וקיים. יוסף מבין שהאדם אשר הזדרז למכור אותו לישמעאלים אינו אותו אדם. זה האדם שנטל אחריות על המעשה, לכן גם באה המחילה של יוסף. הנשיאה באחריות מזככת את יהודה. הפרשה מבהירה לנו את עומק נכונותו של יהודה לשאת באחריות בהבעת נכונות ליטול את חרותו כדי להציל את אחיו הקטן. עד לרגע בו הביע יהודה את נכונותו לשאת באחריות, יוסף כבש את רגשותיו, שיחק את התפקיד שבחר לו. אבל מול ההכרה הכואבת של יהודה ונכונותו לשאת באחריות הוא חורג ממנהגו - "וְלא יָכל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק... וַיִּתֵּן קוֹלוֹ בִּבְכִי... אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חַי" (בראשית מ"ה 1-3)? יהודה במעמד הזה בבית פרעה יכול היה לגלגל אחריות על ראובן, שהציע לזרוק את יוסף לבור ולא להרגו. להתכחש לעובדה שהוא יהודה בשלב שני הסית את האחים למכור את יוסף לעבדות, כאשר האחים מבחינים בשיירת הסוחרים המתקרבת אליהם בעוד ראובן למעשה נעדר מהמקום. יהודה שאינו יודע בפני מי הוא עומד, מתייצב ביושרה מול העובדות ואומר אני האחראי שחייב לשאת בכל, כולל שלילת חרותי.

לקחי פרשת השבוע

אומץ לב יש במלים "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיּאמַר בִּי אֲדוֹנִי... וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדְךָ.." (בראשית מ"ד 18). דרוש אומץ לב לגשת אל עבר השליט הזועם. כמה העזה יש בנכונות לפתוח את פיו בנאום, לאחר שהשליט הכל יכול הודיע שהשיחה נסתיימה ופסק הדין כבר ניתן. יוסף לא התרכך עקב העוצמה הרטורית של נאום יהודה. מה שריכך אותו הייתה נטילת האחריות והחרטה של יהודה. זה מה שהביא את יוסף לאותו פרץ רגשות של בכי שכל מצרים שמעה. בכי של אח נסער שכבר ראה את היד הגרומה של המוות בבור, ובבור אין מים. בכי של אח נסער שנשלח אל הבלתי נודע עם שיירת ישמעאלים. אח הסולח לאחים שלקחו אחריות. מצער, שיש לנו ראש ממשלה, שקרא את פרשת השבוע, ואינו מוכן לקחת אחריות, כשהוא זורק לאשפתות את הרף המוסרי, ונשען רק על אדני הרף הפלילי, שכנראה לא יראו עבירה והרשעה במתנות בסדרי גודל של רבבות דולרים לראש הממשלה. ראש הממשלה אינו מוכן ליטול אחריות על כשל מוסרי. זה ראש ממשלה שמגן על בן מתהולל במועדון חשפנות ונותן דרור לשפה גסת רוח, כשהוא משתמש ברכב משלתי נהג ואיש ביטחון. מצער, שיש לנו ראש ממשלה, שידע לומר לפני מספר שנים לאהוד אולמרט, שעליו ליטול אחריות ולהתפטר, כשעל אהוד אולמרט ריחפה עננה של חשדות, ואילו בנימין נתניהו אינו מוכן לשדר לעצמו אותה נטילת אחריות, כשישנה עננה כזו של חשדות המיוחסות לו. כשקיימת לידו סביבת עבודה נגועה בשחיתות והוא ראש הממשלה אינו נוטל אחריות למתרחש סביבו. מה שכן הוא ידע לעשות זה דה מוניות למשטרת ישראל שממליצה להעמידו לדין. מצער, שאת לקחי פרשת השבוע בדבר לקיחת אחריות משאיר ראש הממשלה לספירות השמימיות של הסיפור המקראי, ואינו מוכן שהם יקרמו עור וגידים ויקבלו ממשות חיים במשרד ראש הממשלה. הוא אינו מוכן לקחת אחריות על אבחת שטף המלים הדמגוגיות "שאני אחסל את שלטון החמאס". חמאס שהתעצם וגובה מחירי דמים יקרים בטרור רצחני. יש לנו ראש ממשלה, שאינו מוכן לקחת אחריות על נקיטה במדיניות הפרד ומשול של שיח ושיג עם חמאס רצחני תוך פסילה מוחלטת של אבו מאזן, וזאת מתוך תקוות שווא שלנו יוטב בכאוס בחברה הפלשתינית. את האחריות חייבת לקחת החברה הישראלית ולהשתחרר מהמדיניות, שמנווט בנימין נתניהו בהשראת ימין משיחי לעבר תהומות של סבבי עימותי דמים בלתי פוסקים.