בפתח דבריי אני מבקשת להודות מקרב לב על ההזדמנות שניתנה לי לשאת דברים בפתח כנס הלימוד החשוב הזה לציון 90 שנה להולדתו של פרופ'
אלי ויזל זכרונו לברכה. ודומה כי אין מתאים והולם יותר לרוחו ולמורשתו של ויזל מן הכנס המוקדש הפעם לנושא הנחלת תודעת השואה והמאבק באנטישמיות ובביטויי השנאה.
בספר הראשון שכתב ויזל, הנקרא בעברית "הלילה" או ביידיש - שבו נכתב במקור - "און די װעלט האט געשװיגן". כלומר, "והעולם שתק", מגולל ויזל בעדות יחידה במינה את קורותיו וחוויותיו כנער יהודי בגיהנום הנאצי - בגטו בעיר הולדתו סיגֵט, באושוויץ ולאחר מכן בצעדת המוות לבוכנוולד. בספר נשבע ויזל ומתחייב לזכור ולעולם לא לשכוח ולימים הוסיף ואמר בהקשר זה כי "לשכוח את המתים יהיה כמעט כמו להרוג אותם שוב".
והנער מסיגֵט ששרד את איימי השואה אכן הקדיש את כל חייו להשמיע לעולם בקול צלול ורם את אשר עשה לעם היהודי עמלק הנאצי.
הוא פעל עד יומו האחרון להנחלה וללימוד של השואה אשר הייתה אירוע ייחודי לעם היהודי אך ויזל האמין כי לזיכרון וללימוד השואה יש גם מסר ערכי ואוניברסלי חשוב שאותו יש לשנן לעולם כולו.
על הייעוד שביסוד הנחלת סיפור השואה מדור לדור עמד ויזל בשנת 2005 בדברים שנשא בפתיחת המוזאון החדש ביד ושם, באומרו [ציטוט]:
"איננו מנסים לספר את הסיפור כדי לגרום לאנשים לבכות ... אם החלטנו לספר את הסיפור, זה מפני שרצינו שהעולם יהיה טוב יותר ... ומה התפקיד שלנו? עלינו להיות שליחי השליחים".
עד סוף ימיו ליוותה את ויזל השאלה מהי הסיבה לשנאת היהודים ומה ההסבר לאנטישמיות על כל הגילויים האכזריים והאלימים הנלווים אליה. ובמילותיו שלו בספרו האוטוביוגרפי "כל הנחלים הולכים אל הים" [ציטוט]:
"בזמנים האפלים ביותר הייתי שואל את עצמי שאלות פשוטות, אולי פשטניות: למה הם שונאים אותנו? למה הם רודפים אותנו? למה אנו מעוררים אכזריות כזאת"
1?
והוא מוסיף וכותב שם [ציטוט]:
"היום, מקץ יובל שנים, השאלות האלה עדיין פתוחות. השרידות של עמי מתמיהה אותי אפילו עכשיו, והשנאה לעם הזה, שאינה-גוועת, ממשיכה להטריד אותי"
2.
אכן, למרבה הצער, שנאת היהודים אינה נחלת ההיסטוריה. האנטישמיות מוסיפה ומרימה את ראשה המכוער בכל רחבי העולם גם כיום. היא באה לידי ביטוי בהכחשת השואה, בשלילת זכות קיומה של מדינת ישראל ובפשעי שנאה אשר מגיעים לא פעם כדי פגיעה בנפש. גילויי אנטישמיות אלה הם חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של מעשי זוועה והתנכלות שמהם סובלים היהודים משחר ההיסטוריה.
שנאה זו שנהוג לכנותה "אנטישמיות" פושטת ולובשת צורה אך היא מלווה את בני עמנו מזה אלפי שנים וזכתה לכינוי "השנאה הארוכה ביותר"
3, בשל היותה התופעה הוותיקה המוכרת של דעות קדומות נגד קבוצה. עובדה זו מייחדת את שנאת היהודים מתופעות גזעניות אחרות המוכרות בעולם.
שואת היהודים באירופה היא ללא ספק אירוע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. אך השואה לא נולדה בחלל ריק. היא תוצאה של שנאה עמוקה ושורשית לעם היהודי, ולא רק בגרמניה.
על-מנת לקבל מושג עד כמה עמוקה ושורשית היא תורת הגזע האנטישמית די לעיין בדברים שאמר היטלר בעיתון הרשמי של ה-ס.ס., Das Schwarze Korps שם אמר [ציטוט]:
"בדיוק כפי שעולה הלילה נגד היום, כפי שאור וחושך אויבים הם לנצח כך גם אויבו המושבע של האדם-השולט-בעולם הוא האדם עצמו, התת אדם. אותו יצור הנראה כאילו מבחינה ביולוגית הוא אינו שונה מבני מינו. אשר הטבע העניק לו ידיים, רגליים ומעין מוח. עם עיניים ופה. אף על-פי כן הוא שונה לחלוטין, יצור מבעית, שאינו אלא חיקוי של יצור אנושי עם פנים אנושיים כביכול אך בשכלו וברוחו נחות מכל חיה.
בתוך יצור זה משתוללת סערה אכזרית של תאוות פראיות ושלוחות רסן. יצר הרסנות שאין לו שם. התשוקות הפרימיטיביות ביותר. הרשעות הגלויה ביותר. תת-אדם ותו לא. תת-אדם מעולם לא העניק שלום. מעולם לא נתן מנוח. כדי לקיים את עצמו היה זקוק לרפש. היה זקוק לשאול. אך לא לשמש. והעולם התחתון של תת-בני אדם מצא את מנהיגו - "היהודי הנצחי (Der Ewige Jude)."
4
דברים איומים אלה ממחישים באופן חד וברור עד כמה מושרש ועמוק היה הסטריאוטיפ של היהודי הנחות, הבזוי, המסוכן והשפל עוד בטרם שאלה נאמרו על-ידי היטלר.
סטריאוטיפ זה, אשר שימש קרקע פורייה לצמיחת הנאציזם, ליווה את היהודים מאז ומעולם בכל מקום שבו התיישבו - באירופה ובארצות האיסלאם ואפילו במקומות שבהם לא ראו יהודים. ההיסטוריה מלמדת כי אותו הסטריאוטיפ אפשר לשונאי היהודים ליצוק לתוכו את כל הפחדים והמשברים של יחידים, קהילות ואפילו תרבויות שלמות. כך הפכה שנאת היהודים עם הזמן לאידיאולוגיה חברתית נפוצה שניתן להעלותה לתודעת הפרט והחברה כאשר התנאים לכך מבשילים.
לדוגמה, באנגליה של המאה ה-13 הורה אדוארד הראשון, מלך אנגליה, על גירוש כל היהודים מתחומי הממלכה וקבע כי יהודים שלא יעזבו מרצונם יוצאו להורג. לצו זה קדם טבח ביהודי לונדון וכן טבח מזעזע ביהודי יורק אשר נבע ממניעים כלכליים של בני האצולה אשר חשקו ברכושם של היהודים וכעסו על שיתוף הפעולה שלהם עם המלכות. כמו-כן, חויבו יהודי אנגליה לענוד טלאי צהוב בצורת לוחות הברית ונרקמה נגדם עלילת דם בעיירה לינקולן, שבה הואשמו ברצח ילד נוצרי למטרות פולחן
5.
היהודים הורשו לחזור לאנגליה רק במאה ה-17, אך עובדה זו לא עמדה בדרכו של המשורר האנגלי הנודע ג'פרי צ'וסר שלא ראה יהודי מימיו, לתאר בספרו "סיפורי קנטרברי", עלילות דם שבהן מצטייר היהודי באופן סטריאוטיפי ועוין
6. שייקספיר, שגם בתקופתו אסור היה ליהודים לגור באנגליה, מתאר במחזה "הסוחר מונציה" את שיילוק היהודי כמלווה בריבית וכאדם שפל מבחינה מוסרית המחתים את אנטוניו הצעיר על כתב ערבות לפיו אם לא יחזיר את חובו בזמן ישלם על כך בבשר מבשרו.
תפיסות סטריאוטיפיות וגזעניות אלה של היהודים היוו מקור לסבל, להסתה ולעינויים של יהודים בארצות רבות וכן לבידודם בגטאות. גם הגירושים שעברו יהודי אירופה לאורך ההיסטוריה לא רק מאנגליה, אלא גם מספרד ומפורטוגל, הם במידה רבה תולדה של דחייה עמוקה של היהודים שהפכה להרגל ולתפיסת עולם כוללת
7.
ביטוי ציורי לכך נתן ויזל בספרו "הלילה" כשתיאר את זיכרונותיו מהגטו בעיר הולדתו סיגט [ציטוט]:
"הנה הרבי, גבו כפוף, פניו חרושות, על גבו התרמיל. דמותו בין המגורשים העניקה לתמונה זו משהו אל-מציאותי. נדמה היה לי כי רואה אני דף שנתלש מספר סיפורים או רומן היסטורי על גלות בבל או גירוש ספרד"
8.
כפי שציינתי, ויזל לא חדל כל ימיו לשאול את עצמו למה. הוא הוסיף ושאל [ציטוט]:
"לא הבינותי הגם שרציתי להבין. שאלו כל ניצול ותשמעו כדברים האלה: מעל הכל התאמצנו להבין. למה כל המיתות האלה? מה התכלית של בית החרושת למוות הזה? איך להסביר את הנפש המטורפת שהמציאה את החור השחור של ההיסטוריה הנקרא בירקנאו"
9?
תשובות לשאלות הקשות הללו לא נמצאו לו לויזל עד סוף ימיו אך היו לו תובנות ערכיות ומוסריות חשובות שנבעו מכך שהעמיק חקר באירועי השואה ובאנטישמיות.
אחת התובנות החשובות שאותה שב והדגיש בהזדמנויות רבות, ובין היתר בנאום שאותו נשא בשנת 1999 בבית הלבן, היא כי הסכנה הגדולה ביותר האורבת לאנושות היא האדישות. ובלשונו [ציטוט]:
"במידת-מה, האדישות לסבל שכזה היא שמפשיטה מעל האדם את אנושיותו. הרי האדישות מסוכנת יותר מכעס ומשנאה ... אדישות אינה מעוררת תגובה. אדישות איננה תגובה. אדישות איננה התחלה; היא סוף. ולכן האדישות היא תמיד חברה לאויב, שכן היא מיטיבה עם התוקפן - לעולם לא עם קורבנו, שכאבו מועצם כשהוא מרגיש נשכח מלב"
10.
זהו להשקפתו של ויזל אחד הלקחים החשובים של השואה שצריך להדריך לא רק אותנו כיהודים אלא גם את כל עמי העולם. ואכן, ויזל פעל לאורך חייו במסירות אין קץ להנחלת לקח זה של השואה ונרתם למאבק עיקש נגד גילויים של אנטישמיות, גזענות ושנאה כלפי קבוצות מיעוטים שונות ברחבי העולם.
בפועלו זה משתקפת תפיסתו העקבית של ויזל כי על-אף שהשואה הייתה אירוע ייחודי וחסר תקדים לעם היהודי, היא נושאת מסר אוניברסלי לעולם כולו. באחת מן ההתבטאויות הצלולות והכנות שהיו כל כך אופייניות לויזל הוא העיד על עצמו כי [ציטוט] "אם אני רואה ייסורים אני מוכרח למחות, אני מוכרח לצעוק, אני מוכרח להגיד שזה לא בסדר"
11.
כאמור, ויזל האמין כי זהו המצפן שצריך להנחות את דרכם של כל עמי העולם אך לפי תפיסתו למדינת ישראל יש בהקשר זה תפקיד חשוב במיוחד. וכדבריו [ציטוט]:
"אסור לנו להיות אדישים גם לסבלם של אחרים. גם זה חלק ממורשתנו המוסרית. כשבני-האדם סובלים עוול, כשהם נופלים קורבן לחברה או לגורל, אל לנו לבדוק את תעודת הזיהוי שלהם אלא, להציע להם את השתתפותנו. במילים אחרות, עלינו לעשות למען אחרים מה שאיש לא עשה למעננו. להביא לחם לרעב, קורת גג לחסר הבית, הגנה לחסרי הישע ותקווה למי שאיבדו כל תקווה"
12.
לצד מחויבותו של ויזל לשימור זיכרון השואה, הוא פעל רבות גם להנחלת והנגשת אוצרות הרוח של העם היהודי לציבור הרחב.
כפרופסור למדעי הרוח באוניברסיטת בוסטון הוא הוביל סטודנטים בקורסים שלו על ספרות הזיכרון לחקור נושאים בעלי חשיבות מרכזית לאינטראקציה ולהבנה האנושיים, תוך שימוש, בין היתר בדמויות מקראיות.13 בסדרת ספריו, "הנשמה המקראית", "הנשמה התלמודית" ו"הנשמה החסידית" הפגיש ויזל את הקוראים עם גלרייה של דמויות המלוות את עם ישראל זה מאות בשנים. בכך ביקש ויזל לשמר לא רק את זכר השואה, אלא את התת מודע הקולקטיבי היהודי שקדם לה.
כך למשל בפרק על חנינא בן דוסא בספר "הנשמה התלמודית" הוא כותב [ציטוט]:
"בכל מפגש ומפגש עם התלמוד אנו מנסים לחדור לעולמו הקסום על-ידי לימוד מוקפד של חכמיו הבולטים ביותר. אנו נפעמים מן החמלה של הלל הזקן, מחוסר פשרנותו של שמאי, אנו נסערים מן החזות הטרגית של רבן יוחנן בן-זכאי, מבועתים מן הבדידות של רבי מאיר ומן הייאוש של בן אבויה - ה"אחר", ועוד חכמים רבים אחרים.
התלמוד חושף לפני עם ישראל עולם נפלא אשר, בזכות השפה והודות לנשמה הפועמת בו, שורד במשך מאות שנים רוויות שנאה ואלימות מצד זרים עוינים. ככל שנחזור ונאמר זאת לא יהיה בכך די: התלמוד מהווה עבור עם ישראל כוח חיות. אין הוא רק ספר, או ספרייה, ואין הוא רק אורח חיים, אלא ביטוי לזיכרון קולקטיבי שאינו משמיט ואינו מזניח דבר"
14.
לקוד המוסרי, החברתי והערכי שהותיר לנו ויזל כצוואה אנו, בני החברה הישראלית, חייבים ליצוק משמעות מעשית וממשית. אכן, אנו בני הדורות הבאים, מחויבים כולנו לא רק לשמר את הזיכרון של התקופה האפלה בתולדות האנושות שויזל חווה כנער, אלא גם לחיות חיים שיש להם משמעות ולתרום להקמת חברה טובה, שומרת חוק וצודקת.
מדינת ישראל העצמאית שהוקמה סמוך לאחר תום מלחמת העולם השנייה היא ביתו ומבצרו של העם היהודי. ויזל ראה במדינת ישראל מקום שבו בחרו שורדי השואה לקום מעפר ולבנות את ביתם. ויזל דיבר על-כך בכנס הניצולים הראשון שהתקיים ביד ושם באומרו [ציטוט]:
"אחרי המלחמה יכלו הניצולים האלה לבחור בניהיליזם, בהֶדוניזם, בנקמה אלימה או באנוכיות קיצונית סתם ... אבל תחת זאת בחרו הניצולים להדגיש את התקווה ואת הכבוד ... ניצולים רבים באו לישראל ועל הריסותיהם של חיים רבים כל-כך הקימו מדינה חדשה, מדינה הדוגלת בכבוד ודוגלת באנושיות ... שום אדם אינו אוהב את ישראל כמו הניצולים"
15.
אכן, מדינת ישראל היא מקור של עוצמה, גאווה ותקווה לכולנו ואנו מצווים לשמור עליה ועל הערכים הדמוקרטיים שאותם חרטו האבות המייסדים על דגלה עם הקמתה. בראש סולם הערכים הללו יש להציב את כבודו של האדם - כל אדם באשר הוא אדם - ואת ההגנה על זכויות יסוד של חרות ושוויון.
המחויבות להגשים ערכים אלה מוטלת אולי במידה מוגברת עלינו, אנשיי החוק והמשפט כמי שמחויבים להגן על ערכי היסוד וזכויות האדם ולהגשים בכך את שלטון החוק במובן המהותי של עקרון זה.
