הבג"ץ - "אחרינו המבול"

בשנים האחרונות התעצם מאוד דיון ציבורי פתוח על אופן פעולתו של הבג"ץ. אולם נושא זה עומד בראש מעייניו של הציבור, כבר עשרות שנים. במקביל, במהלך שנים אלו חלה התדרדרות ברורה וחד-משמעית ביחס הציבור אל המערכת המשפטית בכללה. אמון הציבור בה מצוי בירידה תלולה ומתמדת, היא חופפת במדויק את תהליך השלטת האקטיביזם השיפוטי, החל משנות ה-70 של המאה הקודמת, כאשר ברק כפה על גורמי השלטון והחקיקה (הממשלה והכנסת) את המהפכה החוקתית. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק 'זכו' במעמד-על, בפסקי דין שונים. מאז הפך העיסוק הציבורי בחוק שני רק לנושא אחר, אחד ויחיד - ביטחון המדינה ואזרחיה. בית המשפט העליון מצוי בעין הסערה. פסקי דין רבים זכו וזוכים לביקורת קשה מאד. מסקר של מכון המחקר 'רפי סמית' שנערך בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה (500 נשאלים), ביוזמת משרד 'גלעד סער עורכי דין'. עלה כי 57% (!) מהציבור אינם נותנים אמון במערכת המשפט הישראלית. כאשר השאלה הנשאלת היא: "האם את/ה נותן/ת או לא נותן/ת אמון במערכת המשפט בישראל, 53% מהנשים השיבו כי אינן נותנות אמון במערכת המשפט בישראל, לעומת 60% מהגברים. חמור מכך, ככל שהאזרח צעיר יותר, כך אמונו במערכת המשפט יורד. בקרב גילאי 29-18, 63% (!) מהציבור לא נותנים אמון במערכת המשפט, בקרב גילאי 30-49, 61% לא נותנים אמון במערכת המשפט בישראל ובקרב גילאי ה-50 ומעלה, 48% לא נותנים אמון במערכת המשפט. המנסים היום להגדיר את קו הגבול בין שני המחנות, ימין ושמאל, לא נתקלים בקושי מיוחד להגדיר את הבג"ץ כמצוי או כ'שייך' לצד השמאלי של המפה הפוליטית. כאן מקור חולשתו העיקרית. אולי גם מקורן של הטעויות האסטרטגיות בהן לקה. לפני ימים ספורים שמעתי מפי איש ציבור ידוע העוסק גם בפובליציסטיקה, ובכתיבה בכלל, את ההסבר: "המקור העיקרי לשבר", הוא אמר, "היא התחושה שאת הבג"ץ מוליך הכלל האומר: 'אחרינו המבול'. כלל זה אופייני גם לארגונים השותפים לו: ארגוני זכויות אדם ("אדם", בתנאי שהוא לא יהודי, אלא ערבי, אריתראי וכו'). כאן חל אימוץ טוטאלי של השקפת עולם הרסנית, לכל משטר דמוקרטי. יש בה יסודות של אפליה קשה על בסיס של גזע ו/או צבע עור. גם חוסר נכונות ויושרה לבחון תהליכים מבחינת יכולת שרידותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (ודמוקרטית)". ואכן 'תפיסת העצמי' הזו, של כל חבר לחוד במותבי הבג"ץ, ושל כולם ביחד, אומרת/מטיחה בפרצופנו בכל העוצמה האפשרית, את ההכרה בעובדה כי הבג"ץ אכן פועל לפי הכלל 'אחרינו המבול'. או בלשון העם: "שיתהפך העולם. אני החלטתי... ותשברו לעצמכם את הראש עם התוצאות", וגם כמוטה באופן ברור לצד שמאל של המפה הפוליטית. שורה ארוכה של החלטות בג'ציות, ברוח הכותרת דלעיל ('אחרינו המבול'), מחזקת מאוד את התחושה הזו. למעשה בכוחה הפך הבג"ץ לגוף היחידי העושה במרחב הציבורי כבתוך שלו, לגוף היחידי הפטור מחובת היסוד של כל גוף ציבורי - לבחון בהתמדה את תוצאות מעשיו. בכוחה של תפיסה בלתי כתובה זו, הפך הבג"ץ לגוף היחידי הסבור - קולקטיבית, שמתוקף העובדה שהוא פועל בוואקום שלטוני, בהוויה של שלטון לא שלטון. הוא רשאי לפסוק כרצונו מתוך תלישות מוחלטת ממרקם חיים קיים, מצרכים אנושיים שונים, מרצון הרוב במדינה דמוקרטית וכו'. במהלך השנים אף הלכה ונוצרה כך לתפיסת רבים, מהות חונטאית, סגורה ואטומה בתוך עצמה, קבוצה מסוימת, מוגדרת, הבוחרת את חבריה בינה לבין עצמה, כזו שאיננה מסוגלת לאמץ ולהפנים ביקורת. כל ביקורת. תחושה זו מעמיקה יותר ויותר ככל שמתברר הוואקום השלטוני שהלך והעמיק בגין דפוסי פעולה של אותה קבוצה. במהלך השנים, אנו עדים לשימוש בוטה במערכת "עשיית הצדק", כדי לסלק מהדרך פוליטיקאים ואנשי ציבור הסוברים אחרת ממנה, ובעיקר כאלה המסכנים את קיומה והתנהלותה כממסד משפטי הקיים לעד, לנצח. לא נזכיר כאן שוב כל המועמדים לשאת בתפקידים מרכזיים וסולקו ביניהם, גם כאלה שעתידים היו להתמנות כשרי משפטים ש'איימו' ברפורמות ולכן סולקו. החל בנשיא המדינה דהיום, רובי ריבלין, יעקב נאמן ז"ל, וכלה בחיים רמון. אותה מערכת אף מפעילה איום בוטה (אך סמוי), בכוחו היא אוחזת באותם חלקים צנועים בגופו של כל המחזיק במשרה שלטונית בכירה, לאמור 'החלטה זו לא נוחה לנו נא להסתלק ממנה...' ולמדנו כי די באיום מרומז זה כדי להרתיע. ושוב קצר המצע מהשתרע. הדוגמאות לכך רבות מספור. אני מטיל ספק אם מי משופטי הבג"ץ טרח לבקר, ולו באופן אנונימי, בדרום תל אביב, לאחר פסקי הדין האומללים בהם זרק הבג"ץ את ממשלת ישראל מכל המדרגות (שלוש פעמים. באחת מהן הפכה מרים נאור, הנשיאה, על פניו ולחלוטין, פס"ד של המחוזי, בשר מבשרה, שקיבל הליך שהציעה הממשלה לפתרון בעיית המסתננים שם). נאור פסקה במצח נחושה ואף בעזות מצח, מול המערכת שלה עצמה, אך ברוח ארגוני זכויות אדם, שצרו על ביהמ"ש... נגד ממשלת ישראל. אני מטיל ספק אם מי משופטי הבג"ץ טרח וביקר את אותה גדר פרוצה ליד בית אל, אם מישהו מהם טרח וביקר וראה את ההרס בנתיב האבות או לחלופין את בדיחת ה"הרס" של בתי מחבלים/רוצחים בעוורתא ובמקומות דומים. בכל המקרים הללו החלטותיהם גרמו במישרין או בעקיפין לאיבוד חיים, לקורבנות של ממש. כל זאת כתוצאה ישירה מהכלל שאימצו: "אחרי המבול". יש גם מקרים 'קלים' יותר, אף הם נובעים מהחלטות דומות של בג"ץ. רק לאחרונה למדנו כי בעקבות פסיקתו הנמהרת של שופט נכבד בביהמ"ש העליון, שוחררו כאלף אסירים "קלים", מבתי הכלא. תוך יומיים, חזר אחד מהם לסורו, ביצע תאונת דרכים קשה, ואיבד את חייו. ואת כל אלה אימץ העליון אל חיקו החמים ומתוך אמונה עמוקה כי מותר לו. ומדוע? משום ש"אחרינו המבול".

דגל שחור מעל לבית המשפט העליון

אבל גולת הכותרת של התנהגות זו היה דיון בעתירה שהגישה התנועה למשילות ולדמוקרטיה על-פי חוק חופש המידע (10.12.17). התנועה דרשה מנשיאת העליון, כי תחשוף את הפרוטוקולים וההמלצות של הוועדה. הנשיאה סירבה, והתנועה הגישה נגדה עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים. התברר כי בשנים האחרונות מפעילים נשיאי בית המשפט העליון ועדה (שאינה קבועה בחוק ולמעשה פעולתה נוגדת את החוק), שמטרתה לסנן עבורם מועמדים לשפיטה המעוניינים להתקדם מבתי משפט השלום אל בתי המשפט המחוזיים. הפעלת ועדה זו היא מעשה שמטרתו אחת: ביצור מעמדם הם וחיזוק לעתיד של האופי החונטאי בפעילותם. הוועדה, הכוללת שני אנשי סוד של נשיא/נשיאת בית המשפט העליון, פעלה לאורך השנים בסודיות וללא שמץ של ידיעה בציבור. לאחר שנודע על קיומה, פנתה התנועה למשילות ולדמוקרטיה על-פי חוק חופש המידע, לנשיאת העליון ומשסורבה ערערה למחוזי. בפסק הדין שניתן כאמור, דחה השופט ארנון דראל את הדרישה לשקיפות דיוניה של ועדת השתיים הפנימית. הוא כתב כי אין לראות בעבודת הוועדה ככזו שחייבת בחשיפת המידע על-פי חוק חופש המידע. הנה כי כן שוב בעטה מערכת 'עשיית הצדק', שלא בשום שכל, בכלי החלב המלא עד גדותיו. שוב נשפך החלב ושוב נסדק הכלי. עו"ד שמחה רוטמן יועצה המשפטי של התנועה למשילות ולדמוקרטיה, אמר אז כי "בחסות החלטתו של בית המשפט המחוזי תמשיך נשיאת בית המשפט העליון כמו קודמיה, לסנן מועמדים לשפיטה ולהציב עבורם רף שרק היא וחבריה קבעו ומכירים אותו, הרחק מעיני הציבור". "זהו יום שחור לשקיפות במדינת ישראל", הוסיף. בימים אלה הולכים ומתרבים העננים המאפילים על מערכת המשפט בישראל. מערכת זו עומדת בפני מבחנה הקשה ביותר אי-פעם. אם אכן יוחלט להגיש כתבי אישום נגד ראש הממשלה ורעייתו. התחושה הגורפת בציבור הרחב היא, כי יישום כה קיצוני של אכיפה בררנית, באופן הנוגד את הצדק הטבעי, כאשר בכירים במערכות ציבוריות שונות, כולל ראשי ממשלה לשעבר, חברי כנסת בכירים ואחרים, נהנים מזכות השתיקה, מסלחנות אין סופית, מעצימת עיניים, כמעט אוטומטית, כאשר הכלל הקובע הוא 'לא נתניהו לא חוקרים', והשפעתו ההרסנית על עתיד המערכת המשפטית בישראל, כאשר בכל הקשור לחקירות ולבירורים המתחייבים מן הצדק, בוחרת המערכת לברוח מלמלא את תפקידה כראוי. היא בוחרת לומר לנו ולאחרים: "אחרי הפרק הזה, שיבוא המבול", עתידה שלה נראה עגום מאד, כמוהו גם עתידה של מדינת ישראל.