לקראת הבחירות הקרובות מסתבר שישראל הולכת להפוך לא רק במזרח התיכון, אלא בכול העולם, מדינה דיקטטורית רב גונית, אבל עם פדרטיביות פרלמנטארית של דיקטאטורים. "מפלגת אווירה" היא כמו מפלגת אוויר - נעלמת כמו בועת סבון. לפתע פתאום מתאחדים כמה עסקנים לא יוצלחים של כמה מפלגות, או כאלה שנפשם כמהה לשררה, ומקימים כביכול "מפלגת מחאה" ו/או "מפלגת אלטרנטיבה". וכמו שהמפלגות הללו קמו כך הן גם נעלמות, תוך קדנציה אחת, או מקסימום שתיים. כאלה היו בעבר "ברית הרויזיונסטים" של מאוכזבי השתלטותו של
מנחם בגין על תנועת ה"חרות" אבל לבסוף
ערי ז'בוטינסקי, פר' בן ציון נתניהו וחבריהם, התנדפו ברוח, כך הייתה אותה מפלגת ד"ש שלאחר פחות מחצי קדנציה התנפצה ליותר רסיסים פוליטיים מאשר 15 חכי"ה, כך נעלמה, עוד בתחילת הקדנציה הראשונה שלה בפרלמנט הישראלי, "מפלגת המרכז" של איציק מרדכי,
רוני מילוא,
אורי סביר, דליה פילוסוף וחבריהם וכך לבסוף נעלמה מפלגת קדימה - על-אף שהיא הייתה מפלגת שלטון ורק נפטרה באמצע הקדנציה השנייה שלה, אך עדיין פרפרה מעט גם לקדנציה השלישית שלה, עם שני ח"כים בלבד. אבל מה שקורה כיום, לפני בחירות 2019, זו כבר צמיחת מפלגות של איש אחד, מקסימום בשיתוף עם עוד עוזר משני, כשעניין ההכרעה הדמוקרטית במוסדותיהם הפך לצחוק. ואלה באים כיום ומתיימרים להנהיג את "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אם לא היינו קורבנות ההתעמרות הזו, הרי שמזמן היינו יכולים לצחוק בקול רם ונישא.
בין עבר להווה
נכון הוא שבעבר כבר צצו פה ושם מפלגות של מנהיג אחד שניסו לפלס את דרכן לפרלמנט הישראלי אבל לא רק שהן נעלמו אח"כ אלא שבכל מערכת בחירות לא הייתה יותר ממפלגה אחת כזו, ובראשה עמד באמת מנהיג פוליטי עם קבלות, אבל כיום כל דרדס פוליטי שארגן מחאה או קרא קריאת גנאי מאמין שהוא מתאים לנהל את המדינה. פעם היו אלה
דוד בן-גוריון, משה דיין, יגאל הורביץ ו
אריאל שרון, אבל כיום אלה הם כאלה שבעבר היו מבלייני מועדוני ה"פליפרים" ובתי הקפה. לפני שנים היה בעיר ראשון לציון מושג בידורי ששמו היה ה"פרלמנט של ראשון". היו אלה זקני העיר שישבו בבית הקפה הסמוך ל"גן העיר", על מדרחוב רוטשילד, והעבירו ביקורת ליצנית על כל מה שנקרא "פוליטיקה ישראלית". במדורי הרכילות של העיתונות המקומית של העיר ושל האזור אהבו למלא בהם את הקטעים החסרים במדורי הרכילות האחוריים. מסתמא שאם רק חלק ממנהיגי "מפלגות היחיד" יכנסו לפרלמנט הישראלי בקדנציה הבאה הרי שבהחלט ניתן יהיה לראות בפרלמנט הישראלי את ההמשך של ה"פרלמנט של ראשון", רק בהבדל אחד: שם זה היה בידור זול ואילו כאן זה בבחינת אזעקת והתעללות אמת באזרחי מדינת ישראל.
במפלגות היחיד הללו יש שני עקרונות עיקריים שקוראים תגר על כל מערכת דמוקרטית וליברלית, וגם על האינטליגנצייה המינימאלית: 1. הח"כים שמובאים על-ידי המנהיג הבודד אינם ברמה גבוהה של אחריות ועצמאות משום שמקים התיאטרון הפוליטי הזה איננו מעוניין בחכמים מדי אלא בעדר על שני רגלים שיציית לו. 2. כדי שהעדר האנושי יציית למקים העדר הרי שהאחרון בונה חוקה דיקטטורית שמנציחה אותו ונותנת לו לנהל לבד את תיאטרון הבובות שלו. בקיצור, לך תבנה ותטיף לדמוקרטיה ופתיחות דעות עם דיקטאטורים כאלה, שמאפריל 2019 יציפו אותנו בפרלמנט הישראלי.
דיקטאטורים בזעיר אנפין
מה שהחל בדיקטטוריות - מפלגתיות זעירות כמו של איווט ליברמן,
רחבעם זאבי,
עזמי בשארה ואל וואב דרוושה, הפך עד מהרה ל"צו האופנה" הפוליטי והשתכלל על-ידי
יאיר לפיד,
ציפי לבני ו
משה כחלון. אבל לקראת הבחירות הקרובות אנחנו צפויים למטר של דיקטאטורים מיניאטורים תחת מסיכה "דמוקרטית". אל לפיד, ליברמן וכחלון תחזור לבני ויצטרפו גם גנץ, יעלון, אורלי לוי-אבקסיס,
אלי ישי,
אלדד יניב,
נפתלי בנט והרשימה עוד פתוחה לעשרות טרמפיסטים המאמינים שרק הם יושיעו אותנו אם רק יקימו עוד מפלגת "דיקטטורה - דמוקרטית" נוספת. יש להוסיף לחבורה הזו גם את שלוש המפלגות החרדיות, שהרי בעשור וחצי האחרון הן הפכו ממפלגות בראשן דעת תורה רבנית למפלגות יחיד של עסקנים ערמומיים ותו לא, כמו
אריה דרעי בש"ס,
משה גפני ב"דגל התורה" ויעקב נח ליצמן ב"אגודת ישראל". יש להניח שבפרלמנט הבא ייתכן שפחות ממחצית הח"כים יהיו שייכים למפלגות דמוקרטיות אמיתיות - עם מוסדות ועם רב גוניות אישית, כמו הליכוד, מפלגת העבודה, מר"צ, ה"בית היהודי" ורק חלק ממפלגות ה"רשימה הערבית המשותפת" (שהרי גם מפלגתו של ח"כ
אחמד טיבי היא בבחינת עוד מפלגת יחיד ותו לא.
והציבור בולע הכול...
אבל מה שעצוב באמת הוא שהציבור בהמוניו נוהר להצביע למפלגות הללו, ושוב ושוב מאמין שמהדיקטאטורים הקטנים הללו תבוא הישועה הפוליטית והמדינית.
