משך תקופה ארוכה, ארוכה מדי, ישבתי, אני ושכמותי - מאות אלפים, אם לא מיליונים, מול המסך הקטן, מדי יום שישי, כדי לחזות שוב ושוב, במעשה הלינץ', בהמשכים, המבוצע בנתניהו וברעייתו.
כחובב היסטוריה, לא יכולתי להימנע ממחשבות טורדות על הטריבונל הזה, המתכנס אל מול עינינו, באולפני הטלוויזיה הממוזגים, ערב שבת, ואומר את דברו: נתניהו, נתניהו, נתניהו.
למחרת התנהלה, כמצוות אנשים מלומדה, ברחובות הסמוכים הפגנה צרחנית, רבת שלטים ורמקולים, שמימונה לוט בערפל, אך עם ניחוחות כבדים מחו"ל. בין סיסמאותיה הונפה מעלה גם זו האומרת: "ביבי אשם עד שתוכח חפותו". היו גם כרזות וחבל תליה לראשו, והרבה בד על שחיתות, שוחד. שוחד, שחיתות. אגב סיסמה דומה לזו הראשונה נישאה על-ידי מפגינים בעת ההפיכה הצרפתית רוויית הדמים, בשנה אחרת - 1789.
ההפגנות הללו לוו גם בגילויים מכוערים של תוקפנות גסה כאשר מפגינים הופיעו בבית הכנסת של היועמ"ש, בעת אזכרה לאמו. איומים ניתכו עליו מכל עבר בכל הקשור לסיכוייו להבחר לעליון... אכן טריבונל. בית דין שדה, שפיטה בכיכר העיר.
תהליך השפיטה הטריבונלי - המדמם, החל בצוללות (זוכרים?), נמשך בחמגשיות, עבר לסיגרים, המשיך בראיות לשיחוד בפרינט - הלוא הוא חוק
ישראל היום בו תמכו 43 חברי כנסת. לפחות חלק מהם זכו לטיפול מפנק מאוד ב
ידיעות אחרונות, אבל בתקשורת הקפידו לא לקרוא לכך שוחד. בהקשר זה נתפרסמה פרשת נוני מוזס - נתניהו - תיק 2000. גם להדיוטות ברור לחלוטין כי במשחק הזה התקיימה חלוקת תפקידים ברורה: מציע השלמונים, לכאורה, נוח מוזס, והאיש שאמור היה לקבל אותם, וסירב - ראש הממשלה. כל זה לווה באילוסטרציה מהפנטת בעבור הצופים: רה"מ יורד ועולה שוב ושוב מידי ערב ומדי שבוע, אל ומתוך צריח אותה צוללת...
הנוסחה הייתה קבועה, הפרשנים היו קבועים. אנשים שסברו אחרת, וכאלה היו וישנם במדיה, הודרו, לעיתים בגסות, משידורים אלה. לא הורשו ליטול חלק בטריבונל הזה, במעשה הלינץ' הקבוע. הרוח הקולקטיבית ששרתה על כל הכתבות הללו, הייתה אחת: שנאת נתניהו. להצגה זו הורמו המסכים ופונתה הבמה.
העויינות הזו לרה"מ, שהוא "רה"מ מצויין" (כך אמר היועמ"ש, בשפתיים חשוקות), הצדיקה הכול. היא הצדיקה את הלך הרוח האלים, את תחושת ה"אני ואפסי עוד" של הדוברים הנישאים מעם. לא ייפלא כי באווירת השנאה הזו ננזף קשות, בסתר, מאחרי הקלעים... אחד המגישים, כאשר העז לומר, אבוי, דברי ברכה לרה"מ ליום הולדתו ה-68.
הציבור שחש עצמו מתכווץ מבחילה ומתחושה עמוקה של קבס, לנוכח ההתקפה הפראית והבלתי מרוסנת שקבוצת עתונאים, מסוימת מאד, הרשתה לעצמה, לבצע ברה"מ, בוהה בלינץ' האין סופי הזה, חסר אונים וכועס.
אהרן ברק - אלוף הנפוטיזם
ומי פרץ לתוך נסיון ההפיכה האנטי דמוקרטית הזו, אם לא
אהרן ברק וחברתו משכבר הימים,
דורית ביניש? וכך נגלה לעינינו עוד חזיון מביש: ברק וביניש טובלים במקווה ושרץ בידם.
ההתגלות החדשה של הצמד, החלה לפני ימים ספורים, כאשר אהרן ברק טרח והודיע לכל העולם, "אני מקווה שהיועמ"ש לא יאכזב אותי"(!), כוונתו הברורה הייתה לספק אותה דחיפה נוספת למנדלבליט על-מנת שידלג סוף-סוף מעל לקו האדום, ויניח כתב אישום נגד נתניהו על שולחן ביהמ"ש העליון.
כאשר בוחנים את עברו, הנגוע בנפוטיזם קיצוני, של אהרן ברק (ע"ע מסלולה, כ'מטאור משפטי', של רעייתו אלישבע. ורק להזכיר כי הוא עצמו הגדיר את הצוות הנוכחי של ביהמ"ש העליון כ"משפחה". אבוי להגדרה החונטאית הזו, שיצאה מפי 'הגבורה'), לכן בא לומר לו, אנא, שב בשקט על זרי הדפנה, בהם התכבדת בשפע, כנראה שלא בצדק.
ואילו דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, תרמה אף היא את חלקה בדיבור מזויף על הצורך בשמירה על ביהמ"ש: "נראה שקרה משהו חמור מאוד בהליך שהוא קודש הקודשים". כך תגובתה לפרשה במסגרתה נבדק החשד לקיום יחסי מין בתמורה למינוי שופטים.
לא נפרט כאן גילויים של נפוטיזם מצדה של ביניש, וגם לא נעלה כאן את התנהלותה בנושאים שונים ביניהם הקשורים לבני משפחתה. נזכיר רק כי הגיע הזמן ששני וטראנים אלה ישחררו את מערכת עשיית הצדק מנוכחותם המעיקה, ויניחו לה לפעול על-פי הכללים הנכונים והראויים, ובעיקר תאפשר לשקם את הנזקים החמורים שהם גרמו לדמוקרטיה הצעירה שלנו.
